שמונה שירים של הרולינג סטונס שחייבים להכיר
האנגרטי, הבלוזי, המחאתי וזה שאי אפשר שלא להתאהב בו. לקראת הביקור ההיסטורי של האבנים, קבלו הכנה ראשונית
אפשר לגחך מכאן ועד לונדון על מצב מתיחות העור של מיק ג'אגר, או על המגה גלופלקס שקיט ריצ'רדס הגיטריסט אמור לקחת לפני כל הופעה. גם הדיונים על הקופה המצלצלת שמניעה את מכונת הרוקנרול הזאת בשני העשורים האחרונים ראויים כמובן להתקיים, אבל אף
מעבר לנתונים היבשים, הכוללים שבירת כל שיא אפשרי במכירת אלבומים ובמכירת כרטיסים, צריך לזכור שהחבורה הזו שימשה כאחד ממקורות ההשראה המרכזיים למאות הרכבים שפועלים היום. עיקר השפעתה של הסטונס בשנות ה-60, כשהגיטריסט בריאן ג'ונס עוד היה חלק מההרכב, לפני שעזב למנוחת עולמים במועדון ה-27.
גם כשקיבלו פייט בסיקסטיז ובסבנטיז מהביטלס, עם כל ההיסטריה שהייתה סביבם, הסטונס לא נבהלו והצליחו ליצור לעצמם שביל רוקנרול ייחודי ומרתק לא פחות מזה של החבורה מליברפול. כשמנתחים את ההצלחה ואת ההשפעה של הסטונס אי אפשר להתעלם גם מהקנקן, ולא רק ממה שיש בו. הסטונס שיחקו נהדר את תפקיד הנערים הרעים של השכונה — לעומת הביטלס שהפכו בסופו של דבר לחביבי האמהות, הילדות ובית המלוכה הבריטי — וסיפקו את כל הרומנים והשערוריות הדרושות כדי שהתדמית הרוקיסטית תישאר.
קשה לסכם קריירה מוזיקלית בטקסט קצר כל כך. כל אלבום של הסטונס ראוי לקבל כתבה מקיפה משל עצמו, שמתארת את ההיסטוריה שלו, את הנסיבות שהובילו לכתיבתו ואת העזרים הטקטיים שהוכנסו למחזור הדם של קיט ריצ'רדס בזמן ההקלטות.
למרות המגבלות, ננסה להרכיב כאן פלייליסט בסיסי של שמונה שירי חובה מהשנים המכוננות של הסטונס עבור אלו שמתכננים להיות שם בפארק, או למי שסתם רוצה להבין על רגל אחת איך ולמה הסטונס היא עדיין הלהקה הגדולה ביותר בעולם היום.
NOT FADE AWAY – THE ROLLING STONES, 1964
אין ספור גרסאות כיסוי יצאו לשיר הזה של באדי הולי. נכון שהשיר עצמו מזמין ביצוע אנרגטי, אבל נדמה שאת כמות האנרגיות שהסטונס הצליחו לשפוך אל הגרסה שלהם, גם עשר להקות ביחד לא יוכלו לייצר. ג'אגר, עם הפרקשן והמפוחית שמתלווה אליו, יצר מהשיר את אחד הלהיטים הגדולים של הסטונס עוד לפני שהוא וריצ'רדס הפכו להיות אלו שאחראים לרוב הטקסטים והלחנים של הלהקה. באופן אירוני משהו, דווקא השיר הזה, שהוא בעצם גרסת כיסוי, הפך להיות סמל לנצחיות ההרכב, שלא התפייד מאוויר העולם גם 50(!) שנה אחר כך.
I CAN GET NO SATISFACTION – HOT ROCKS, 1965
יש שירים כאלה, שבהם מספיק ריף אחד של גיטרה כדי לדעת שמדובר ביצירה שהולכת להיחקק לנצח בפלייליסטים השונים. הפתיחה של השיר הזה היא בדיוק מה שצריך: כבר בצלילים הראשונים, הגוף והידיים עוברים באופן לא רצוני לתנועת אייר גיטאר. מבחינה היסטורית, זהו גם הלהיט הראשון של החבורה. בראיונות לאורך השנים טען קית' ריצ'רדס, במידה רבה של צדק, שבלי הקטע הזה כל הקריירה של הסטונס לא באמת הייתה מגיעה לפסגות שאליהן הגיעה, והחבורה הייתה ממשיכה אולי לנגן במועדונים קטנים בלונדון לפני קהל של כמאה איש.
PAINT IT BLACK – HOT ROCKS, 1965
אם בשיר הקודם אי אפשר היה לחמוק מדמיונות האייר גיטאר, הרי שבשיר הזה הכוריאוגרפיה המתבקשת היא של ראש שעולה ויורד למעלה ולמטה בקצב. מדובר בשילוב נדיר של לחן נהדר והפקה מוזיקלית מרתקת. זה שיר שניכר שהושפע היטב מהגירוי היצירתי בקרב מול הביטלס. בפעם הראשונה, והרבה לפני המסע המדובר של הביטלס להודו, הסטונס מכניסים לקידמת הבמה סיטאר, שמלווה את קולו של מיק ג'אגר לאורך השיר. היום השימוש בכלים כאלו הוא אולי טריוויאלי, אבל באותה תקופה הוא נחשב לצעד פורץ דרך.
STREET FIGHTING MAN – BEGGARS BANQUET, 1968
המחשבה על מיק ג'אגר כפעיל פוליטי בגזרה הסוציאליסטית יכולה להיות משעשעת עבור מי שמכיר אותו לעת זקנה, אבל יש דברים שנראו הגיוניים למדי אי שם ב-1968. השיר, שנכתב במקור בשם Did Everyone Pay Their Dues, מבטא את הסלידה מהשקט היחסי ששרר בלונדון בזמן ששאר העולם התעסק במחאות נגד מלחמת וייטנאם, במאבקי סטודנטים ובמאבקים כלכליים נגד הפערים החברתיים שהלכו והתעצמו באותה תקופה. 40 שנה מאוחר יותר אפשר להניח שחזרות על השיר במטוס הפרטי בדרך לישראל הן עניין אירוני למדי, אבל כאמור אין מוקדם או מאוחר גם בתורת הסטונס, ורק בגלל הפתיחה האקוסטית הנהדרת של השיר שווה להבליג על העמדת הפנים של החבורה בשנים האחרונות.
BROWN SUGAR – STICKY FINGERS, 1971
להקות גדולות באמת מצליחות לייצר לעצמן סאונד מיוחד, טביעת אצבע ברורה שאפשר לזהות מקילומטרים. השיר הזה הוא דוגמה נפלאה לכך: אי אפשר שלא לזהות את מקצבי הגיטרה ואת התופים - אנרגטיים מצד אחד ואווריריים מצד שני. "בראון שוגר" הוא אחד השירים היותר גרוביים ומסיבתיים שהלהקה הוציאה לאורך השנים.
PRODIGAL SON – BEGGARS BANQUET, 1968
לא מדובר באחד הלהיטים הגדולים והמוכרים של הסטונס, אבל זהו שיר חשוב להבנת הרקע המוזיקלי שהלהקה הגיעה והושפעה ממנו (ובלי קשר, גם שיר נפלא בפני עצמו). לאורך השנים התקבע מעמדה של הסטונס כלהקת רוקנרול, או "להקת קצב", כפי שאהבו להגדיר זאת באותן שנים. מעט מדי אנשים נתנו את דעתם לעובדה שבלי הבלוז, הז'אנר שאיחד את חברי הלהקה מלכתחילה, לא בטוח שההרכב היה קיים בכלל. עבודה נהדרת של בריאן ג'ונס על הגיטרה שמוכיחה עד כמה ההשפעה שלו הייתה חשובה להמשך הדרך וההיסטוריה.
GIMMIE SHELTER – LET IT BLEED, 1969
כשיצא LET IT BLEED, הסטונס כבר היו מטאורים שכבשו כל במה אפשרית ושלחו בסיטונאות שירים לפסגות המצעדים. במקביל, פרחה בקופה הזו התדמית הנהנתנית והבליינית שליוותה אותם, ושטופחה בעזרתם האדיבה של עזרים כימיקליים שונים. החבורה שידרה תדמית מאושרת, ולכן הבחירה שלהם להתעסק בכתיבה בצד האפל והחשוך יותר של החיים נראתה מפתיעה. זהו ללא ספק אחד השירים הכי טובים של הלהקה: ערבוב של שמחה, אהבה, ניצחון, הפסדים, דיכאון, אושר וכל מה שצריך כדי לטלטל במוזיקה ובחיים.
YOU CAN’T ALWAYS GET WHAT YOU WANT – LET IT BLEED, 1969
הרבה לפני שפרחי מיאמי ענדו על עצמם פפיונים, הסטונס חזו את הז'אנר ופתחו את אחד משיריהם היפים ביותר עם מקהלת ילדים. לא חסרים המנונים להצלחה, לאליפות ולאופטימיות. ג'אגר וריצ'רדס יצרו בגאונותם המנון לריאליזם ולבינוניות שבחיים: לא תמיד תוכל להשיג את מה שאתה רוצה. לאורך השנים יוחסו לא מעט משמעויות לשיר — אנטי מלחמתיות, סיכום שנות החגיגה הבוהמיינית של הסיקסטיז בלונדון ועוד. כל אחד מוזמן לבחור לו סיפור משלו, שיעטוף את הביצוע הנהדר הזה שלהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם