נוסטלגיה חמוצה-מתוקה: הפרודיג'י עמדו בציפיות
מי שציפה להופעה מושקעת בניחוח נעורים קיבל מנה גדושה, אמש בגני התערוכה. ההרכב הבריטי אכל את הבמה למשך שעה ועשרים דקות וחתם עוד פרק נחמד בליינאפ ההופעות המפתיע של קיץ 2014
הפרודיג'י כבר ביקרו בישראל, ועוד בשיא ההצלחה, בשנות התשעים הנפלאות שייצגו אותן הרוק האלקטרוני והגראנג', לעומת סוכריות הפופ והטוורקינג שמייצגים את שנות האלפיים. הם ממשיכים ליצור ולהוציא אלבומים לא רעים, אבל רובו המוחלט של הקהל שיגיע להופעה של ההרכב הבריטי היום יבוא עם ציפיות שנטמעו בגופו בניינטיז, נוסטלגיה חמוצה-מתוקה מתקופה בה הפרודיג'י, אחד מההרכבים האלקטרוניים הגדולים בכל הזמנים, היה הדבר הכי חם בעולם, ובצדק.
עוד בתרבות:
בכורה: שי נובלמן מתארח בהקצה
אורטל בן דיין והחזה: איכות זו מילה גסה
בראד פיט הותקף בפניו
קבוצת הזאפה לקחה על עצמה להביא את ההרכב לישראל שוב תחת חסותה של Pepsi Max Music Project, חסות אבסורדית למדי של חברת משקאות, במקום בו להשיג כוס שתייה גובל במשימה בלתי אפשרית ומתסכלת. כל כך הרבה הושקע במתחם הזה, בבמה, בציוד, בפרסום – לא יכלו להביא עוד כמה ברמנים עילגים, אדישים ואיטיים כדי לשרת את אלפי האנשים שבאו ליהנות מההופעה? ולא שבמתחם ה-VIP היה יותר טוב מהבחינה הזאת. עבדכם הנאמן ניסה את כל האופציות ויצא עם מסקנה חד משמעית – רוצה לשתות בפאקינג רייב של פרודיג'י שמזמין את היותך מבושם מפאת היותך שמח וקיים? תשתה בבית. גם לא תיאלץ לשלם את המחירים האבסורדיים שדורשים שם ללא שמץ של הצדקה.
נחזור לענייננו. לעומת המתחרים, הרבה רעש ההופעה הזאת אולי לא עשתה, אבל רעש היה שם, והרבה. המתחם בגני התערוכה הוצף בקהל שכצפוי, ממוצע הגילאים שלו עבר את השלושים, ועל אף ההופעה הקצרה יחסית (שעה ועשרים), נדמה היה שכולם יצאו די מרוצים, למרות כמה רגעים מתים, למרות שהפרודיג'י של היום חסרים את הוייב של ההרכב המטורף מפעם, למרות שיכלת לחכות חצי שעה בתור העצום לבירה כדי לגלות שהברזים בכלל לא עובדים בעמדה בה חיכית.
מרגע שהתחילה ההופעה, הפרודיג'י אכלו את הבמה ואת הקהל שהוחזר אוטומטית אחורה לשנת 95 עם Voodoo People בפתיחה. על אף המחסור החמור באלכוהול אצל חלק גדול מהאנשים שנכחו באירוע (כן, החלק הזה של הערב היה עד כדי כך נורא), ההרכב הצליח להזיז את אלפי האנשים בקלות גם כשעבר לשירים חדשים ופחות מוכרים לבן השלושים פלוס הממוצע, כי הפרודיג'י זה הפרודיג'י גם בשנות האלפיים.
אבל הכי חשוב, מי שהגיע כדי לשאוף לחזה קצת נוסטלגיה, קיבל מזה מנה נדיבה ומספקת. אולי בעטיפה קצת יותר גרנדיוזית ומושקעת והרבה פחות תמימה מזו שהיתה בהופעות של שנות התשעים, אבל ברגע שהצלילים הראשונים של Breathe מתחילים כלום לא משנה – אתה פאקינג נמצא בהופעה של הפרודיג'י וטוב לך. ליאם האולט, המוח של ההרכב, מרעיד את המקום בביטים משוגעים, מקסים ריאליטי מפעיל את הקהל ללא הרף וקית' פלינט מגבה את הכל בזעקות האימה המוכרות שלו. זה מה שרצינו, זה מה שקיבלנו, ובשילוב במה מרשימה ותאורה אפוקליפטית-סכיזופרנית מושלמת לפצצות הג'אנגל-טכנו-אינדסטריאל-רוק שנורו שם, אין הרבה על מה להתלונן.
את הסט ליסט שנוגן אמש בתל אביב אפשר פשוט להוציא כרשימת שירים לאוסף הבא של הלהקה. פרט לכמה רגעים מתים בין שירים במה שנדמה היה כלקיחת הפסקות במרתון שאסור לנוח בו לרגע, אפשר לאמר שההופעה היתה לא רעה בכלל, בהתאם לציפיות של בן שלושים פלוס שגדל על הלהקה, כמובן.
שיא ההופעה הגיע לקראת סופה, עם Smack My Bitch UP שבוצע לפני הירידה להדרן, ועם Their Law שנוגן לקראת סופו והזכיר מיד את הציור המפורסם
כותב שורות אלה התברך ללכת לשלוש הופעות בינלאומיות רק בשבוע האחרון, כולן מרשימות מאוד, ואם לשפוט לפי ההיצע, ההשקעה והכמות של האמנים הבינלאומיים שהגיעו ועוד יגיעו לישראל הקיץ – אפשר לצרף אותנו לאיחוד האירופאי כבר מחר. כל שנותר הוא לשדרג פי מיליון את השירות בבארים, ואנחנו שם, לפחות מהבחינה הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם