מייקל ג'קסון ממשיך לעשות כסף, לאחרים
הלך לעולמים, הוקם לתחייה, הוציא אלבום חדש והופיע כהולוגרמה, למפיקים ההוליוודים קשה מאוד להפרד ממלך הפופ ומהכנסותיו. עבודת קודש מתבקשת או זלזול בכבודו? קבלו את כל העובדות ושפטו בעצמכם
אולם במאה העשרים ואחת, מתברר, מותו של אדם אינו נקודת הסיום שחשבנו שהיא. כשנפטר מדום לב עקב מנת יתר של סם ההרגעה פרופופול היה ג'קסון במהלך ההכנות למסע ההופעות הלונדוני שלו This Is It
, שהיה אמור להיות הפעם הראשונה בה יחזור לבמה אחרי עשור ללא הופעות. עשרה מופעים תוכננו במקור, אבל כל הכרטיסים נמכרו בתוך פחות משעה וכך נוספו עוד ארבעים מועדים. לאחר תום המופע הזה, הצהיר, הוא מתכנן לפרוש לתמיד. המופע, למרבה הצער, לא יצא לפועל בסופו של דבר. מה שלא הפריע לג'קסון להופיע בטקס פרסי הבילבורד 2014 עם שיריו החדשים, לא כדמות דו מימדית המוקרנת על מסך אלא תלת מימדית המתנועעת על הבמה ומבצעת את תנועות הריקוד שהפכו לכל-כך מזוהות איתה.
עוד בתרבות:
היפהפייה הנמה מתעוררת לעידן פמיניסטי
עוד פרק מכובד נחתם בליינאפ של קיץ 2014
אורטל בן דיין והחזה: איכות זו מילה גסה
הפעילות הבולטת הראשונה של מייקל לאחר מותו הייתה עם האלבום Micheal, שיצא קצת יותר משנה לאחר לכתו. האלבום בן עשרת השירים הורכב ממיני חומרים שונים אשר עבד עליהם ג'קסון לפני מותו, בין היתר עם אמנים שאחראים ללא מעט להיטים בפופ המודרני, כמו אקון או RedOne (שהפך את ליידי גאגא לכוכבת), ובהרכבתו ניכרת סמליות מכוונת מסוימת - למשל, השורה שפותחת אותו היא This life don't last forever, והשורה שסוגרת - I guess Iearned my lesson much too soon.
עם זאת, האלבום לא זכה לקבלת פנים חמה במיוחד. המבקרים נתנו לו ביקורות פושרות ביותר. וציינו שמייקל הפרפקציוניסט לעולם לא היה משחרר אוסף כזה של טיוטות חצי-מבושלות ולא שלמות. גם מכירותיו לא הרקיעו שחקים - בחמשת השבועות הראשונים לצאתו האלבום מכר 434,000 עותקים בארצות הברית, לעומת 890,000 - מספר יותר מכפול - עותקים מאלבום האוסף This Is It, שיצא ארבעה חודשים לאחר מותו כדי ללוות את הסרט בעל אותו השם על הכנותיו של ג'קסון לסיבוב ההופעות האחרון שלו (שלא יצא לפועל, כאמור), והכיל להיטי עבר שכבר שוחררו.
כאילו שזה לא מספיק, עורך דינו של אביו של ג'קסון הצהיר גם הוא שהוא אינו חושב שג'קסון עצמו היה משחרר את האלבום הזה לו הבחירה הייתה בידיו, ושערורייה נוספת נרשמה כשמעריצים רבים, לצד קתרין ג'קסון, המטריארכית של משפחת ג'קסון המוזיקלית, שני בניו הבוגרים של ג'קסון, אחותו ואחייניו, הצהירו בפומבי על ספקותיהם באשר להאם זהו אכן קולו של ג'קסון בשלושה שירים ספציפיים מתוך האלבום.
המצב שונה עם Xscape, אלבום פוסט-המוות השני של ג'קסון, שיוצא ארבע שנים לאחר קודמו. ההרגשה כאן הרבה יותר מהוקצעת: שמונת השירים המרכיבים אותו אינם
לדברי ריד, הרצון שלהם לכבד את המורשת שהשאיר אחריו ג'קסון עם לכתו - כבוד שלא כל כך ניכר באלבום "מייקל", כאמור - בא לידי ביטוי אפילו בשמו של האלבום, ה"מכבד את תהליך נתינת השמות לאלבומים של מייקל", לדבריו. "הוא תמיד בחר שיר מהאלבום ככותרת האלבום, והחל מ-Thriller, תמיד בחר שמות של מילה אחת, כל אחת עם תחושה מתוחה (Thriller, Bad, Dangerous, Invincible). זה נכון גם לגבי הפרויקט החדש".
הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום היה Love never felt so good, שנכתב יחד עם פול אנקה והוקלט כדמו לראשונה ב-1983 - כלומר, שנה לאחר יציאתו של Thriller, שהפך מאז לאלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה, וארבע שנים לפני Bad, שבסופו של דבר לא הכיל אותו.
באלבום הנוכחי השיר נכלל בשתי גרסאות: גרסה רגילה וגרסאת דואט עם ג'סטין טימברלייק (שיתוף הפעולה הזה היה יוזמה של טימברלייק נטו, כפי שהצהיר). זהו השיר המוקדם ביותר באלבום, כשהשבעה הנותרים הוקלטו החל מ-1987 ועד לסוף האלף הקודם. הוא גם השיר היחיד שלא קושר לסשנים של הקלטות לאלבום מסוים. בעקבות טיפוסו של הסינגל במצעד הבילבורד האמריקאי, ג'קסון הפך לאמן הסולו הראשון ששיריו הגיעו לטופ 10 בחמישה עשורים שונים.
האלבום הקצר - שמונה שירים שמתפרשים על פני קצת יותר מחצי שעה - הצהיר מפורשות על כך שהוא מפיק מחדש דמואים ישנים, ודווקא בכך הצליח לשמור על רוחו המקורית של ג'קסון, מה גם שגרסת הדלוקס כוללת דיסק נוסף עם הגרסאות המקוריות של כל השירים לפי סדר הופעתם באלבום, ומזמינה השוואה מרתקת ביניהם. נדמה שב-Xscape יש יותר כבוד מאשר תאוות בצע, ובכלל, לא נדרשת מידה רבה מדי של דמיון כדי לשער שאם מלך הפופ היה בחיים בימינו, זה כנראה סוג המוזיקה שהוא היה עושה.
אבל, גם אם הוא כולל הפקות מחודשות, אלבום שיוצא אחרי המוות של אמן הוא לא פלא טכנולוגי מספק עבור המאה ה-21, וכך מיליונים נדהמו השנה לראות את ג'קסון מופיע בטקס פרסי הבילבורד עם שיריו החדשים, כשהוא רוקד ושר ממש כמו היה בשר ודם. מפיקי הטקס התכוונו לשמור את הדבר בסוד כהפתעה נעימה (שיש בה מן הזעזוע, יש להודות), אבל הדבר פחות הצליח כששתי חברות הגישו תביעה נגדם בגין גניבת פטנט - אחת מהן היא אותה החברה שהרימה את מופע ההולוגרמה של הראפר טופאק בפסטיבל קואצ'לה שבקליפורניה לפני חמש שנים, בעזרת שימוש בצילומי ארכיון ובאנימציה ממוחשבת. ג'קסון ההולוגרמה ביצע את תנועות הריקוד שהפכו לחלק בלתי נפרד מהופעותיו, כשהוא מלווה ברקדנים אמיתיים (לחלוטין) על הבמה. הוא התקבל במחיאות כפיים ודמעות, מסיבות מעורבות, כנראה.
הדבר מסמל את קץ העידן בו אמנים מתים היו מתעטפים בהילה של מסתוריות, אך גם בלעדיו, נראה שזו לא הפעם האחרונה שנזכה לקבל דברים חדשים מג'קסון: דיווחים שמסתובבים ברשת טוענים כי סוני שילמה לאחראי העיזבון של ג'קסון סכום בסך 250 מיליון דולר תמורת הזכויות על חומרים שלו, מתוך כוונה להוציא עוד שבעה אלבומי פוסט-מוות נוספים... ולהשתמש בו למען קידום המכירות של הסמארטפונים שלה.
מלך הפופ אמנם מת, אבל נראה שאין בעתיד הקרוב תכנונים להיפרד ממנו באמת. נכון, הפרידה תמיד קשה. ונכון, לנוסטלגיה אה-לה-המאה-ה-21 יש יתרונות טכנולוגיים בלתי מבוטלים, שיכולים לבוא לידי ביטוי באלבומים ראויים לגמרי כמו Xscape. מצד שני, הם יכולים להתבטא גם בפלופים שמריחים מתוואת בצע כמו "מייקל", ושלא נדע - בפרסומות לסמארטפונים, שאת מיקומן על הציר שנע בין מבוכה לביזוי אנחנו עוד נראה בהמשך, כמו שזה נראה כרגע. וחוץ מזה, הולוגרמה? חייבים להודות שיש בזה משהו מקריפ.
מהקאלסיקות תמיד נהנה ונלמד, אבל זה אך טבעי שלעתים צריך גם להיפרד ולתת לבנאדם לנוח על משכבו בשלום. ובנוגע לדמואים הזנוחים (מסיבה כלשהי, נזכיר) - בשביל זה יש יוטיוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם