כינרת בן: "אולי בגלל זה הרצון למות"
תשעה קטעים מתוך היומנים שכתבה כינרת, בתם בת ה-19 של שלומית ומנחם בן, שהתאבדה לפני שנה וחצי, ועכשיו הופיעו הסרט והספר עליה
(מתוך יומן שכתבה חמש שנים לפני התאבדותה)
"טשטוש.
כמו הצל של הריסים שאתה רואה כשאתה במצב ביניים שבו העיניים לא פתוחות ולא סגורות. הדוק שמכסה אותן לא מאפשר לך לראות בבירור וליהנות מכל הדברים הנפלאים סביבך, אבל אתה גם לא נמצא במצב האטימות המאושר, השמיימי, הנקי, שבעיניים סגורות.
אולי בגלל זה הרצון למות. אני רוצה לבחור את אחד המצבים, ואם זה בלתי אפשרי לפתוח עיניים, עדיף לסגור.
אם עצרתם רגע לפני שסגרתם עיניים במצב הביניים הזה, בטח שמתם לב שאתם צריכים לכווץ עיניים שלא ייפתחו בטעות. כמה זמן אפשר לכווץ עיניים?
אז תגידו: עדיף לפתוח. הרי את לא באמת רוצה למות בגיל 14, נכון? למה שלא תתמודדי באופן ישיר ופתוח עם החיים?
אבל אני לא יודעת מה אמצא כשאפתח עיניים. אתם לא יכולים להבין את הפחד הזה, אנשי עיניים-פתוחות חמודים ותמימים שכמוכם. אתם לא יכולים להבין מה זה באמת לא לדעת מה אתם רוצים. יש כל מיני רצונות שמסתובבים בראש, ואתם מפחדים שהרצון הלא נכון יהיה הנכון, אבל אם הוא נכון סימן שאתם רוצים אותו, לא? אבל לא. יכול להיות שנולדתם עם הרצון הזה, ועכשיו לך תסתובב איתו. זה בן זה בת זה נפש זה זין זה לשון זה גועל זה אני זה עיוות זה לא באמת זאת האמת הכי אמיתית זה ממעמקי הנפש זה סתם לכלוך שהצטבר על הנשמה אבל אולי זה גם כתם שהפך לחלק ממני, ודהה לתוך בד הנפש עד שכבר לא היה ניתן להסיר אותו, כי כבר אי אפשר להבחין בינו לבין הצבע האמיתי.
אי אפשר לדעת למה מחשבה מסוימת נתקעת לך בראש. הפחד הוא לא מהמחשבות, מחשבות רצות כל הזמן במוח. הפחד הוא מלאהוב את המחשבה והפחד הוא גם מלחשוב משהו מסוים ושהמחשבה תרגיע אותך. כי אם היא מרגיעה אותך, סימן שאתה לא רוצה להחליף אותה. ואם שנים אחר-כך תרצה להחליף אותה, כבר לא תוכל, כי פעם היא הרגיעה אותך, כלומר רצית לחשוב אותה.
אי אפשר להחליף רצון למחשבות. אפשר רק להבין שזה לא היה רצון אמיתי, ולהחליף ברצון חזק יותר, והפעם, אמיתי.
אבל לך תוכיח שזה לא היה רצון אמיתי... אתה כבר לא מרגש אותי.
אנחנו יושבים ומדברים, והרגליים שלנו נוגעות בעדינות, וזה פעם היה החלק הכי יפה בחלום אבל עכשיו הוא התכסה בלכלוך ואני אדישה אליך עכשיו עוד לפני שבכלל...
עוד לפני שבכלל הספקת לאהוב...
ועכשיו שנינו פספסנו.
אני יודעת, פעם יכולת לאהוב אותי.
לפני שלכלוך התיישב לי על הנשמה ומעך אותה.
כבר אין לי לאן לחזור, כי הכל קיבל צבע אחר. כי אם העיוות היה תמיד חלק ממני, מה זה משנה אם פעם הייתי מאושרת? הוא כבר היה שם ורק מוסווה.
ובגלל זה אני לא יכולה שוב להרגיש אושר.
אני רק יודעת, רושמת לעצמי: פעם היה פה אושר".
עוד בתרבות:
70 מיליון סיבות לא לראות
סקס, אלכוהול ואופרה
ממשיך לעשות כסף, לאחרים
"אנשים אומרים לי שאני יפה. חכמה.
וכל מה שאני רוצה זה להרגיש כמו בן אדם.
להרגיש חיה".
"אנשים אומרים לי שאני יפה. חכמה.
וכל מה שאני רוצה זה להרגיש כמו בן אדם.
להרגיש חיה.
להרגיש את כל הרגשות הרוטטים, המסריחים האלה, השבורים, החלשים, הנזקקים, המגעילים האלה.
אני זוכרת את העולם הזה שחייתי בו כשחשבתי שאני לסבית. הפחד הנורא, תחושת הניתוק...
והיום זה כ"כ לא אכפת לי. לסבית? שיהיה. זה אפילו מגניב יותר מלהיות סטרייטית".
"ואחרי הכל אתה יודע שזאת סתם בכיינות, בכיינות, בכיינות, כי שום דבר באמת נורא לא קרה"
"ואחרי הכל אתה יודע שזאת סתם בכיינות, בכיינות, בכיינות, כי שום דבר באמת נורא לא קרה ואם רק הייתה לך טיפת אומץ, היית יכול להיות מאושר כמו כל בנאדם אחר. אבל אתה פחדן. ואתה רוצה להיות פחדן, כי אם לא תהיה פחדן אולי תהיה מאושר, אבל גם מגעיל ורע ומשעמם.
הייתי חושבת הרבה על ארון המתים שלי, ומנסה לעצב אותו בדמיוני. הייתי רוצה שיהיה בצבע חום מרגיע, וקצת מאוורר מבפנים. אם כי, אתם יודעים, אין ממש פתח לכניסת אוויר שם, אבל לפחות שתהיה הרגשה קלילה ולא חונקת. ותמיד הופיע פרח מצויר בצד, לא יודעת למה. אולי כדי שזה ירגיש כמו מיטה ולא כמו המקום בו תבלה את הנצח הבא.
שימחה אותי המחשבה לפגוש את אלוהים, לדבר איתו ולהסתובב באוויר הנקי, הטהור כל כך, של השמיים. וכל האנשים המתים, סבתא שלי במיוחד, וגם ג'ון לנון וגנדי וענבר פרלמוטר וקורט קוביין, נתנו לי תקווה קטנה שלא אהיה בודדה שם.
וזה בעצם המקום הטבעי שלי, בו היה לי נוח להיות מאז ומתמיד, להסתכל על כל האנשים מלמעלה ולשמוח שמחה פשוטה וטהורה, בלי להיות ממורמרת שאני לא חלק מהם, פשוט להסתכל על העולם היפה הזה, בלי להצטרך להיות מעורבת בו.
והסכנה הזאת, שבלחיות, תיעלם".
"תאמין לי, אני יודעת שיש לי פנים יפות"
"תאמין לי, אני יודעת שיש לי פנים יפות. כ"כ יפות, שלפעמים אני חושבת שהלוואי שהייתי יכולה להפסיק להעמיד פנים שיש לי אישיות, או שכל, ופשוט לשבת ליד אנשים עם הפנים היפות שלי, ושזו תהיה התרומה שלי לחברה. מה, לא מספיק? העובדה שבכל זאת למדתי לדבר ואני תורמת גם דיבורים היא נדיבות יוצאת מהרגיל שאנשים פשוט לא מעריכים. טוב, אני מתארת לעצמי שזה גם פיצוי על הגוף השמנמן שלי. בכל מקרה, כן, אני יודעת שיש לי פנים יפות, תרגיש חופשי לנשק אותי רק בגללן, גם אני, אם הייתי יכולה, הייתי מוציאה את הפנים האלו מהראש ומנשקת אותם. טוב, ואם הייתי לסבית. ואם היה לי זוג שפתיים נוסף שנשאר אצלי אחרי שהוצאתי את הפנים".
"שוב פעם הרגשתי כאילו זאת אני האמיתית"
"שוב פעם הרגשתי כאילו זאת אני האמיתית ואז היא חמקה לי מבין האצבעות. או שאם זאת אני האמיתית, חמקתי לי מבין האצבעות?
אבל אם זאת הייתה אני, היא לא הייתה הולכת. אני לבד. אני מרגישה כמו בנאדם בודד. יש אנשים שבאים בחבורות, ואני פשוט בנאדם כזה, בודד.
"זה לא שהאהבה הלכה. היא פשוט נמסה כזה, לאט לאט, עד שאני כבר לא זוכרת איך היא נראתה בהתחלה. עדיף שהייתה נעלמת בבת אחת במקום זה. אבל אז בטח היה לי כואב מאוד. אני לא מעריכה נכון את הכוח שלי. תמיד חושבת דברים כאלה, "הלוואי שהאהבה הייתה הולכת בבת אחת", "עדיף שהייתי פשוט מתה", וכשמגיע רגע האמת, אני לא מסוגלת לסיים דברים בבת אחת, ותמיד בוחרת באפשרות הפחדנית של להישאר ולתת לאהבה, או לחיים, או לאושר, להיהפך לגרועים יותר ויותר, עד שזה נעלם".
"אני רוצה לבקש סליחה מכל אחד שפגעתי בו"
"אני רוצה לבקש סליחה מכל אחד שפגעתי בו, אם פגעתי.
אני לא יכולה להגיד שזה היה בטעות, כי לפעמים זה היה מתוך עצבנות, לחץ, חוסר ביטחון, ניסיון להוכיח שאני יותר טובה או אדישות. אני גם לא יכולה לבקש סליחה על משהו ספציפי, כי יש סליחות שאי אפשר להגיד בקול. סליחה על המבט שבו הבטתי בך ביום ההוא; סליחה על שזילזלתי ברעיון שלך לפני כמה ימים; סליחה ששנאתי אותך לרגע והערתי הערה חסרת טאקט לגבי המראה שלך, בלי שבכלל שמתי לב: זה יצא ישר מתוך התת-מודע השונא שלי ורק אחרי כמה דקות הבנתי מה אמרתי. סליחה שגרמתי לך להרגיש מושפל, לא מספיק מצחיק, לא מספיק מתוחכם, שנתתי לך את התחושה שאתה צריך להיות אני; סליחה שהייתי מנוכרת, רעה, קרה ומרושעת.
אני לא אגיד את הסליחות האלו בקול, אבל תדעו לכם שאני משתדלת להתחרט כמעט כל יום על כל הטעויות שעשיתי, ואני מנסה ללא הרף להשתפר".
"אחר כך התחלתי להסתכל בפליאה על אנשים שבוכים. איך הם עושים את הפלא הזה? איך הכאב יוצא להם מהעיניים בדמעות עגולות, נקיות"
"בזמן האחרון קשה לי לבכות.
בהתחלה לא שמתי לב, אמרתי: עדיף לא להיתקל בכאב יותר מדי. אחר כך התחלתי להסתכל בפליאה על אנשים שבוכים. איך הם עושים את הפלא הזה? איך הכאב יוצא להם מהעיניים בדמעות עגולות, נקיות.
איך הכאב שלהם חי כל כך? אצלי הכאב מת, קבור בתוך הגוף שלי איפשהו עם חומה בצורה מסביבו.
אבל זהו. היום החלטתי: אני בוכה. זאת משימה לא קלה אבל אני החלטתי. שכבתי על המיטה והתחלתי להריץ תמונות בראש באיטיות מזוכיסטית. כיווצתי את הפנים ונשמתי בכבדות".
"דברים נפלאים נמצאים מתחת לחומה הזאת: חלומות וכאבים ואהבה, ובעיקר המון המון דמעות עגולות"
"בזמן האחרון קשה לי לבכות. בהתחלה זה בטח היה בכוונה. כן; כל הדברים ההרסניים מתחילים אצלי בכוונה.
אבל פתאום שמתי לב שיש מין חומה איפשהו בתוך הבטן שלי, שאי אפשר לפרוץ אותה.
דברים נפלאים נמצאים מתחת לחומה הזאת: חלומות וכאבים ואהבה, ובעיקר המון המון דמעות עגולות.
לפעמים אני יושבת בחדר שלי ונזכרת בהכל, בכל החרא הזה שהפכתי להיות".
"אני מחייכת ומועכת את הכוס"
"אני מחייכת ומועכת את הכוס.
אני מסתכלת על החברה שלי שלא מדברת איתי כבר כמה ימים, יודעת שאף אחד לא אוהב אותי, אבל כרגע זה לא מזיז לי. אני זוכרת שמי שרציתי
ואני יוצאת מהאוטובוס של הלילה הקר וכיף לי. אני יודעת שיש לי עוד כמה שעות להיות מאושרת, וזה קצת מפחיד, אבל כרגע בעיקר גורם לי להיקרע מצחוק".
היומנים שכתבה כינרת בשבע השנים האחרונות לחייה, וכן סיפור ההתאבדות שכתב אבא שלה, מופיעים בספר "הוי, כינרת שלנו" ,שהופיע בימים אלה בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן
עוד בתרבות:
שיר חדש לריטה. האזינו
70 מיליון סיבות לא לראות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם