סקס, אלכוהול ואופרה: פנים חדשות לטקסט ישן
מנוסה בהלחנת טקסטים פילוסופיים, המרצה הבכיר רון וירדברג, אחד המלחינים החשובים בנוף הישראלי, החליט להלחין את "המשתה" של אפלטון. קבלו הומוסקסואליות, תאווה ויצרים, באופרה שאת כל התפקידים בה מבצעות נשים
אמר ועשה - בחודשים האחרונים השקיע הקומפוזיטור וידברג את מירב פעלו ומרצו בהלחנת "המשתה" כאופרה. "ארבעה וחצי חודשים נמשכה ההלחנה", הוא מגלה, "ואז חודש וחצי לתזמור. זה די תעשייתי, אבל הייתה לנו כאן הפקה. עבדתי על זה הרבה מאוד".
וידברג (51), הוא אחד מהמלחינים הישראלים החשובים בנוף של המוסיקה הישראלית-אמנותית. הוא גם אחד מהמרצים הבכירים והמכובדים כיום. אנחנו נפגשים בנמל יפו הישן המתחדש ושוקק החיים, היכן שמתקיימות החזרות לקראת ביצועה של האופרה החדשה שלו. הוא אדם נעים הליכות, מתון ונינוח, מתברר כאיש שיחה מרשים ומעורר השראה.
בעל ידע רחב במוסיקה ולא פחות מזה בפילוסופיה – באריכות וברהיטות הוא מסביר לפני את המשתה של אפלטון על משמעויותיו המסתעפות, באמירה רחבה יותר הוא מסביר: "הכוונה של אפלטון בארוס, הייתה שהמשיכה המינית היא רק שלב בדרך לתשוקות האמיתיות של בן האנוש. המיידית שבהם היא התשוקה לאל-מוות, וגם רדיפת החוכמה. זה היה בעיני מצע נהדר ליצירה מוסיקלית".
וידברג החל את לימודי הקומפוזיציה אצל ליאון שידלובסקי באקדמיה בתל אביב, הוא המשיך את השכלתו בארה"ב. לאחר חזרתו ארצה, הוא השלים את עבודת הדקוטורט שלו המתמקדת במוסיקה של יאן סיבליוס הנערץ עליו. בדיעבד, הוא נזכר: "אחרי שסיימתי את האקדמיה, החלטתי למצוא את עצמי קודם כל בתור פסנתרן. לעזוב את הקומפוזיציה, כי הרגשתי שהגעתי לאיזשהו גבול. לא שכתבתי כל כך הרבה יצירות אוונגרדיות, אבל מבחינת תחושה. הרגשתי שאחרי ליגטי, קשה לי להמשיך".
במובנים רבים, וידברג ידוע בנוף המוסיקלי כמי שהפנה עורף לאוונגארד: "המוסיקה שלי טונאלית, זה ברור. למרות שבכתיבה שלי מיד מבינים שאני מכיר את כל מה שקורה במאה ה20 ואני בוחר ללכת בדרך הזאת – של הטונאליות, של ההרמוניה. הרבה פעמים בתוך השפה טונאלית אני מכניס דברים שלמדתי משנברג, מליגטי".
מדוע בחרת דווקא בטקסט פילוסופי כליברית לאופרה?
"המשתה יצא לאור בהוצאה מחודשת בעברית ב-2004 בתרגום חדש של פרופ' מרגלית פינקלברג. התרגום החדש כתוב בשפה של בני אדם. שפה שאינה מרדדת את הלשון. והיא מודרנית ועכשווית. ומתברר שמדובר שספר קריאה מרתק – פרט להיותו ספר פילוסופיה".
האם בחרת בטקסטים ספיציפיים מתוך "המשתה"?
"קיצרתי את המשתה ל-18 עמודים, לקחתי את ההימנונים ההומריים ושילבתי גם אותם באופרה. אני גם לא מסתמך על ליברטיסט. לדעתי זה תיווך מיותר. אני לוקח את הליברטו שלי מתוך טקסטים אחרים - זה מה שמייחד את הכתיבה שלי. זה אומר גם שמבחינת הלחנה הכל מאוד פרוזאי".
מה המודל שלך להלחנת אופרה?
"בעיקר ה'אופרה הספרותית'. זו אופרה שבנויה על ספרות כמות שהיא: 'סאלומה' של שטראוס, או 'פליאס ומליסנד' של דביסי. אני מחפש את המוסיקה בדברים שקשים להלחנה, כמו אמירות פילוסופיות, שיחות חולין, מה שקורה בעצם בתאטרון המדובר".
ההפקה של דני ארליך מעניקה פרשנות חדשה למשתה – היא מתרחשת בעולם בו נהרגו הגברים במלחמה קשה והנשים הן אלה שמאמצות את המשתה ומחליפות את הגברים במשתה האפלטוני. במילים אחרות, כל התפקידים ניתנו לנשים.
"היה לי קשה עם ההחלטה. אבל מהרגע הראשון, שכחתי שמדובר בנשים ששרות בתפקידי גברים", מסביר וידברג. "זה נשמע כל כך נכון, קולית וקונספטואלית.
"בכלל, החלטנו לשנות קונספט - לעשות את כל האופרה הזאת עם השלכות מיניות מאוד ברורות. האהבה אז הייתה של גבר לגבר, זה היה חלק מתרבות אתונה. במשתה, פשוט מתארים את המנהג, איך אציל בוחר אהוב צעיר. והוא – לימים, מחפש בעצמו אהוב חדש.
"למשל סטיריקון של פליני – זה מבוסס על תרבות יוון ורומא. אפילו בחלום ליל קיץ של שייקספיר, זה מופיע. טטיאנה ואוברון רבים על נער, כנראה אהוב שלו. טטיאנה גנבה ממנו את הנער. אז אתה רואה שגם אצל שייקספיר זה נכנס. זו לא הייתה הומוסקסאוליות מהסוג שאנו מכירים כיום.
"'המשתה' היה בד"כ אנשים שהיו שוכבים בזוגות – הם שכבו הרי. על זה בעצם כל הסצינה האחרונה של המשתה. היו נשים כמובן – אם אתה שואף לאלמוות אתה חייב את האישה, אי אפשר בלעדיה. ואם מדברים על אלמוות, זה גם תשוקה להוליד – זה יכול להיות הולדה של גוף שזה מה שנשים עושות או גם של אידיאות רוחניות. לזה מאוד התחברתי".
זאת לא היצירה היחידה שלך שבה אתה מסתמך על טקסט פילוסופי.
"נכון. גם את 'השלום הנצחי' של קאנט הלחנתי. לקחתי את ששת העקרונות הראשונים שקאנט מתווה – ובלעדיהם לא ייתכן שלום בר קיימא. והדבר האירוני הוא שאם מישהו חושב על הדברים האלה ומשליך את זה על המצב באזור שלנו. רואה איך גם אנחנו וגם הצד השני מפרים באופן אובבסיבי את כל העקרונות האלה. זה באמת נתן לי הרבה מאוד תובנה – זה ספר שכל אדם שענייני מלחמה ושלום מעניינים אותו - חייב לקרוא אותו ולחזור אליו כל פעם מחדש, כדי להיזכר בו. וזו היצירה".
אופרה קאמרה: 'המשתה' מאת רון וידברג. מנצח: יובל צורן. בימוי: דני ארליך. אנסמבל המאה 21 וזמרות: עינת ארונשטיין, שרון דבורין, עדית זמיר, יסמין לוי-אלנטק, יעל לויטה, בבת מרום, אנסטסיה קלוואן ושירה רז. אולם מחסן 2 נמל יפו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם