לא מתווכחת עם הנפש: יובל דיין בהופעה
עוד לא מלאו שני עשורים לחייה וכבר הספיקה להשאיר חותם נצחי בריאליטי הישראלי ולקבל הערכה רבה מהתעשייה המקומית, אבל יובל דיין עדיין צנועה ומבויישת כמו ילדת בת מצווה בחגיגת ההשקה הגדולה של אלבומה החדש
בקושי הספיקה להתגייס לצה"ל, וכבר עטו על דיין מוזיקאים ומפיקים מכל כיוון, ולחלופין – הרבה שמות גדולים, "מהשורה הראשונה", כפי שהיא מכנה, הסכימו בשמחה לעבוד איתה, מבלי לפקפק לרגע ביכולותיה או לקחת בחשבון שעוד לא מלאו שני עשורים לחייה. ואולי דווקא בגלל זה.
עוד בתרבות:
בכורה: קאבר מקפיץ לרולינג סטונס
כנסו לזכות בכרטיסים זוגיים לפורטיס
מה מגלה קוד הכספת של האח הגדול?
התוצאה המהירה למדי הייתה האלבום הראשון, שזכה למטר של ביקורות חיוביות, ובאיחור אופנתי – גם אירוע ההשקה המסוגנן לא איחר להגיע. דיין עלתה לבמת הזאפה בתל-אביב כשלגופה שמלה לבנה ומנצנצת, ועם מבט מבויש פתחה את הערב שכולו חגיגת ההצלחה שלה.
היא פתחה עם "ביחד" והמשיכה מיד אל שיר הנושא שכתבה, כך שאל הרגע הגורלי – המונולוג הראשון מול הקהל – היא הגיעה כבר אחרי שהתחממה קצת. דיין שופעת כריזמה וקסם אישי, אבל עדיין מקטינה עצמה עד-כדי-כך שהשיחה עם הנוכחים מרגישה קצת כמו נאום בת-מצווה.
היא מספרת סיפור על אחיה שסירב להכיר בשם שלה כשהיו ילדים בגן, כי העדיף שם אחר, הקהל צוחק בנימוס ודיין חותכת לנימה רצינית יותר. "אם יש משפט שאני הכי גאה בו בכתיבה, הוא 'לא מתווכחים עם הנפש'", היא סבירה את ההשראה לשיר "צבעים", ונדמה כי את המסר היא הפנימה עמוק.
דיין לא מנסה להרשים מדי את הקהל במניירות המתבקשות, לא מסלסלת יותר מדי ולא בהכרח נותנת את כל כולה. היא מגישה את עצמה, ממש כפי שהייתה שרה אם הייתה בחברת מכרים וחברים טובים. היא לא מנסה לבגר את עצמה בכוח, לא כופה את עצמה על הקהל, לא לוחצת, לא מעיקה. היא פשוט נותנת את מה שיש לה להציע, לעיתים מרגישה יותר ביטחון ולעיתים גם לוקחת צעד אחורה ונבהלת (עם כל רעש במה, היא מכריזה: "תסלחו לגיטרה, גם היא מתרגשת"). אמנם קשה להגיד עליה שהיא רק ילדה, אבל דווקא במקום החשוף על הבמה, כשהיא עומדת לבדה מול המיקרופון, הנערה הצעירה שהיא באה לידי ביטוי, במעטפת מהורהרת ומלאת עשן-במה.
עידן חביב מצטרף לבצע את "עד שתחזור", מודה לדיין על שנתנה לו את ההזדמנות ליצור את השיר הזה. שניהם ביחד מעבירים תחושה של שני
על הירידה מהבמה לפני ההדרן היא מוותרת, "בואו פשוט לא נעשה את זה, אני מעדיפה להישאר כאן", ומקנחת ב-"שאריות של החיים", שיר-האודישן שהפך כל-כך מזוהה איתה. דווקא כאן מורגש האילוץ, נדמה שהשיר כבר לא מדבר אליה כמו פעם, כשהיא נותנת לקהל לשיר את הרוב ובסוף מפטירה בציניות קלה, "אני בוחרת בשלומי!".
הגראנד פינאלה נרשם עם "מי אני מולם" בגרסת האלבום - שיר קטן ונוגה על הפחד מהעולם הגדול והאימתני שמאיים לבלוע אותה. "מולם, זה גדול, בוחרת צעדיי לאט שלא אפול", היא שרה. היום, היא כבר במקום אחר – המקצב הופך אתני ומרקיד א-לה רייכל ושותפיו, נענוע כתפיים מעלה-מטה, משל הייתה איילה אינגדשט, נכנס לתמונה, ודיין מספרת שוב את הסיפור שלה, אבל הפעם מזווית קצת שונה. הזאפה היא אולי התחנה הראשונה, אבל עם הגשה כנה, חיבור עמוק לטקסטים, ביישנות לא מזויפת (ולא מחוסר ביטחון, אלא ממקום ילדי יותר) – אין ספק שזו נקודת ציון קטנה ביותר בתחילת הדרך של יובל דיין.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם