האגו הוא חיה רעבתנית: מתן חרמוני כותב ומספר על עצמו
על אף החזרה לתקופה הקשה בחייו, אז כתב את רב המכר הגדול שלו, הלוליינות הסגנונית, ההומור והדמיון הפרוע הזכורים לטוב של חרמוני גודשים גם את הרומן החדש. ראיון על אהבה ושדים אחרים
אבל חרמוני, גופו בשיקגו וליבו בתל אביב, בחר להתיישב לכתוב רומן, ולא סתם אחד, אלא כזה שחוזר לזמן כתיבת רב המכר ההוא, אחת התקופות הקשות של חייו.
"אני לא עוכר שמחות מטבעי", מעיד על עצמו יהושע רדלר, גיבור 'ארבע ארצות' שיוצא לאור בימים אלה, "אבל באותה עת, בינואר 2010, וגם בחלקה הגדול של שנת 2009, המצב, איך נגיד, המצב היה בכי רע". רדלר חלק לא מעט עם יוצרו. נישואיו של הגיבור הגיעו לקצם - חרמוני חווה באותן השנים פרידה מאשתו; רדלר החזיק בכתב יד על אודות עלייתו ונפילתו של סופר יידיש באמריקה, חרמוני ניסה מזלו עם סיפור על כותב יידי שזרח ודעך בשמי מנהטן; שניהם כורעים תחת הנטל הכלכלי שנגזר על האוחזים בעט, מתהלכים ברחובות תל אביב (חוץ מהעובדה שלרדלר נצמד שד בשם נחום צובלפלאץ), חיים עכשיו אבל מפלרטטים עם השטעטל. והבירא עמיקתא, עמיקתא מאד.
"את הרומן החדש כאב לי לכתוב", משחזר חרמוני, "הוא הרבה יותר אישי מקודמו. כתבתי בו על תהליך כתיבת הספר הקודם. העבודה על 'הבירו פבלישינג קומפני' סיפקה בריחה מחיים די קשים שהיו לי אז. לא היה פשוט מבחינה רגשית, גרתי לבד ברחוב ארבע ארצות, ולכן לא רק שהיה נכון למקם את יהושע רדלר שם, אלא בגלל זה גם בחרתי לכתוב את הספר בגוף ראשון".
כתבת על תל אביב בשיקגו. משהו שהוא בבחינת מה שרואים משם לא רואים מכאן?
"אני לא בטוח, אולי זה עניין של ריחוק, גם פיזי וגם זמני מהאירועים עצמם. בסופו של דבר בשיקגו היו לי תנאים אידיאליים לכתיבה. אשתי עבדה, אוֹרי היה בבית ספר ואני הייתי קם בבוקר, מתיישב וכותב, משהו שהוא בלתי אפשרי בארץ, כי פה אני נאלץ לעבוד רוב הזמן. בדיעבד אני יכול להגיד שהרגשתי שזו חופשה ארוכה מדי. הייתי די בודד מתוקף הנסיבות וזה היה זמן טוב לכתוב על תקופה אחרת שבה הייתי בודד יותר. כך קרה שבשיקגו מצאתי את עצמי כותב על תל אביב מתוך געגוע גדול מאד לעיר.
"אני אגב חוזר ואומר בהרבה הקשרים - מי שרוצה להיות סופר עברי צריך לעשות את זה מכאן. אני לא מאד אוהב את הקלישאה, אבל היא נכונה - ספרות היא עניין חי ונושם, וחלק גדול ממנה הוא הפוליטיקה שלה: לפגוש את האנשים ברחוב, ללכת לדבר עם קוראים, ולהיות במקום מסוים בזמן מסוים. אני תמיד חוזר על אותה הדוגמה - אם אתה זמר קאנטרי אתה נוסע לנאשוויל, אם אתה שחקן קולנוע אתה נוסע להוליווד, אם אתה סופר עברי אתה נוסע לתל אביב".
עד כמה יביך אותך שיגייסו את המשבר האישי בחייך ליחסי הציבור של הרומן?
"העובדה היא כזאת, את הרומן 'היברו פבלישינג קומפני' כתבתי כשחייתי בנפרד מאשתי. זה לא סוד שנפרדנו וחזרנו, זה חלק מהסיפור, חלק מהחיים שלי, ולא הסתרתי את זה אף פעם. אני כמובן בוחר לא להכנס לפרטים, אבל בהחלט יכולתי להטעין את הגיבור שלי ברגשות מסוימים שאני חוויתי".
מי שמצפה לאור הנסיבות האישיות למלודרמה קורעת לב, יכול לשתות קצת יין שרוף ולהירגע. הלוליינות הסגנונית, ההומור והדמיון הפרוע של חרמוני הזכורים לטוב מקודמו גודשים גם את הרומן החדש. ב'היברו פבלישינג קומפני' שרטט חרמוני את דרכו של מרדכי שוסטר מהיותו שוליית בית דפוס, סופר פופולרי ועד הפיכתו לזקן נרגן בליווי לא מעט קרעכצנים, פוילשטיקים ו'אוי אוי אוי' שהביאו איתם המהגרים המזרח אירופיים לאמריקע. 'ארבע ארצות' משעשע לא פחות, פרוע עוד יותר ועדיין עצוב. הוא מתמקד בסופר שנקלע למשבר והופך ל"קליינט ללקט, שכחה ופאה". הוא שוכר דירה בלי יכולת לשלם עליה, ואם זה לא מספיק נאלץ לדאוג גם לאושפיזין בלתי קרואים שהתנחלו בה. "ברומן יש אמירה על מהו של מעשה הכתיבה שהוא משל למעשה האמנותי כלו", מסביר חרמוני, "הוא מדבר על ההימור בלהיות אמן, על זה שאתה מפקיע את עצמך מהחברה, הופך עבד לאגו, מחפש אהבה כל הזמן, מבקש מחיאות כפיים".
אבל בספרות אין מחיאות כפיים, המסך לא יעלה בסוף הערב ולא תהיה השתחוות בסוף.
"יש מחיאות כפיים, ברור שיש. מחיאת כפיים זה טלפון ממישהו שיגיד 'הספר ריגש אותי כל כך', זה אימייל שאתה מקבל, אמן הזן הרי רוצה לשמוע את הקול של מחיאת כף בודדת, וזוהי אותה מחיאת כף בודדת, אחת, אבל עדיין מחיאות כפיים, ולכל כף כזאת אתה מחכה ומצפה".
מחיאות הכפיים (בשתי ידיים!) שהעולם הספרותי כן מנפק הן אלה הממסדיות. ובאלה קשה להגיד שחרמוני קופח. פרס ברנשטיין- פרס התאחדות המו"לים
אתה כותב בספר "אין דבר שיש בו כדי לפגוע יותר בסופר מאשר שאיש לא שמע את שמו". מאותה סיבה נראה לי שמעטים הסופרים הכותבים היום בשמות עט, כנראה שאנחנו דור מגלומני צמא פרסום. מפריע לך שהשם מתן חרמוני לא שגור בפי רוב הציבור? יצא לנו לדבר פעם ואמרת 'אני לא כותב למגירה, אני כותב כדי שיקראו'.
"האגו הוא חיה רעבתנית, אבל הצורך לביטוי הוא לא בהכרח מגלומניה. כתיבה בשם עט לא נובעת מנחבאות אל הכלים, בינינו, גם מי שכותב בשם עט הרי ידוע מי הוא. באשר לי, האגו שלי שבע מהרפובליקה הספרותית, פונקתי מאד על ידי התעשייה בשנתיים האחרונות ואני לא יודע אם היו הרבה ספרי ביכורים שזכו בכל המועמדויות האלה. יש מספיק אנשים שמכירים את השם ויש מספיק קוראים שמצפים לספר השני. אני יודע שאני באיזשהו אופן נחשב סופר של סופרים, אבל אני פונה לקוראים וכן, אני רוצה שכמה שיותר יקראו את זה, גם מבחינה כלכלית, אני רוצה להתפרנס מהכתיבה".
והנה בסייפא נוגע חרמוני באובייקט אולי הכי נוכח ב'ארבע ארצות'- חוץ מכמובן צובלפלאץ השד, שחקנית עבר מזדקנת ועורך דין בשם לקריכפלצל- העול הכלכלי הרובץ על יושבי הרומן. אלה נאלצים לחזר אל הפתחים "כי הקבצנות היא רק כורח".
"איך אני משלם את שכר הדירה?", מסביר יהושע רדלר לקוראים, "בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר...אבל גם התקווה היא לא בחינם. גם בעד התקווה משלמים. גם היא בריבית קצוצה". בהמשך יאמר- "היום, מה לעשות, כבוד עצמי נשקל בכסף, וכלל שאלה ממשיכות וניחתות ככה הבושה הולכת. מילא אתה אומר, מהיכא תיתי אתה אומר. שיהיה, אתה אומר. ה' נתן וה' לקח, אתה אומר".
אי אפשר להתעלם מהעיסוק הספרותי הבלתי פוסק שלך בכסף. מצד אחד יש לך דמות כמו קצנלבוגן, איש עשיר עד כדי כך שכשהוא מורה לרופאים להפסיק להעיר לו על העישון, "הרופאים שומעים לו, אחרי הכל הוא שילם את משכורתם" , ומהצד השני רדלר הסופר מגיע לקבץ נדבות כי "אנחנו לא קבצנים, אנשים מן היישוב שרק נקלעו למצוקה זמנית".
"אני לחלוטין עושה את זה בכוונה. אנחנו חיים בישראל של שנת 2014 במקום שהקפיטליזם וולגרי בו לא פחות מברוסיה של שנת 1998. כסף היום, בראשית המאה ה-21, הוא ביטוי לצרכים הכי בסיסיים של האדם. בדיוק כמו שהצרכים הארציים מיתרגמים קודם כל לכסף, היעדר כסף הוא הדבר שמיתרגם הכי מהר למצב של ביזיון ועליבות. אדם בעל ממון מרגיש שהוא דורך בעולם בצעדים בטוחים, ואילו מצב כלכלי שפל הוא אחת הנכויות הכי קשות והכי מעליבות שיש היום".
זו לא הפעם הראשונה שחרמוני מתבטא בפומבי בעניינים חברתיים-כלכליים. כשנשאל פעם בשאלון עיתונאי מה היה רוצה לשנות בעצמו, השיב "כרגע את את חשבון הבנק שלי. זה לא משהו בי אבל זה משהו מהותי בחיי". לשאלה מה חסר לו בחיים, השיב "שלווה וכסף. לא הרבה, רק קצת יותר ממה שיש לי כרגע". במפגש שנערך בזמנו לקראת טקס פרס ספיר נשאל על ידי קובי מידן מהי המילה השנואה עליו. חרמוני בחר במונח הבנקאי 'מינוף'. הימים היו ימי פרשיית אורלי קסטל-בלום, מועמדת נוספת לפרס באותה שנה. קסטל-בלום העניקה למעריב ראיון חושפני, ובו הכריזה, קבל עם ושי גולדן, "קבצנית, זה מה שאני". חרמוני אמר למידן בעקבות אותו ראיון "אנחנו סופרים ואנחנו צריכים לדבר על כסף", הטוקבקיסטים קראו לה מפונקת, ובינתיים בא חגי ליניק וקטף את הפרס.
בין דפי 'ארבע ארצות' כתב חרמוני כשנתיים אחר כך - "מי שמע על סופר עברי שבא ופושט יד, ואם כבר נגזר על סופר עברי לצאת ולחזר אל הפתחים, אז למה דווקא אני?". יהושע רדלר מצדו כשמבחין שאת משבצת מקצועו מילאו ב'סופרות' משתומם - "משמע היתה הכתיבה, הסוֹפרוּת, משלח יד של ממש, מקצוע, כזה שאחרי כך וכך שעות של עמל ושל יגיעה נותר אדם עם סכום כסף שבכוחו יכול הוא לדאוג לעצמו ולאלה הנסמכים על שולחנו".
בוא נפתח את זה: עד כמה נראטיב הסופר המיוסר שכותב ורעב לפת לחם נכון למציאות?
"אני יכול לדבר רק על עצמי ואני לא מתבייש להגיד שכן, היו תקופות קשות. יש לי שני ילדים בבית וחוסר בטחון תעסוקתי, ואני עובד לשנות את זה. עבדתי בחיי בכמה וכמה עבודות ספרותיות. לא עבדתי בבניין או בגינון או במשהו שלא קשור למקצוע, אבל היו ימים של ייאוש שאמרתי לעצמי איך יוצאים מזה. יש סופרים שיכולים לחיות מספרות, כשאתה מוכר מאה אלף עותקים אתה מכניס הרבה כסף לכיס. אני מקווה להגיע למצב שאוכל לחיות מספרות.
"שאלו אותי הרבה פעמים, למה אני לא פוליטי בספרים שלי, ואני חושב שלבוא ולכתוב על מצב כלכלי של סופרים הוא מעשה מאד פוליטי. ספרות שמציגה תמונת עולם הופכת להיות פוליטית על כורחה. ואני לא מדבר על פוליטיקה של ימין ושמאל במובן של מצב הפלשתינים, אלא בקנה מידה חברתי. מבחינתי, לפחות בחוגי האינטיליגנציה של השמאל שאליהם אני משתייך, נורא קל לכתוב על פלשתינים. אתה יוצא טוב, אתה ממרק את המצפון, זה קל. אבל כשאתה כותב על עניינים כלכליים ברמה של כסף למכולת אתה לוקח סיכון, כי אתה מעלה לפני השטח את מה שלא מדובר בו, משהו שלא ממש יאה וראוי. כן, אתה מכבס כביסה מלוכלכת בחוץ. אני מאמין שלבוא ולדבר על זה בספרות זה דבר נחוץ".
התחברת למחאת הקיץ?
"אני חושב שהמחאה שהיתה בתל אביב היתה מחאת האינטילגנציה. אנשים מאותה שכבה חיו על פי אכול ושתו, על רמת חיים מסוימת, ופתאום הבינו שיש אנשים שיש להם ויש כאלה שאין להם בתוך אותה שכבה. אתה מגלה לתומך שאתה עובד בשבע עבודות, ומחזיק בחובות לבנק שאין לך שום סיכוי להיחלץ מהם. אני חושב שחוץ מזה ששכבה שלמה הבינה שהיא משועבדת, היתה גם הבנה שיש אריסים בתוך המעמד הלכאורה הומוגני. במחאה הזו צמחה ההבנה שיש אריסים משועבדים ואדונים גם במעמד של האינטיליגנציה. היו את אלה שבאמת לא נשאר להם פתאום לשכר דירה ואת אלה שנהנו ממחנה קיץ של הצופים".
גם על מרדכי שוסטר, הגיבור הקודם שלך כתבת "מאיפה יהיה לו כסף אם לא ממנה, מזאת העט" אבל אומרים לו- "היום כבר אין פרנסה בספרונים". יכול להיות שפשוט בחרת במקצוע הלא נכון?
"נתחיל מזה שעצם העובדה שאת קוראת לזה המקצוע שלי עושה אותי מאושר. אני מרגיש כלפי כל מעשה הכתיבה אהבה גדולה, וכשאני יודע שאנשים קוראים את מה שכתבתי זה הופך לשמחה עצומה. זו אהבה שאני מוכן לגמרי לחיות עם המגבלות שלה ומודע לקשיים שלה, ואין בי גרם אחד של שנאה".
מתן חרמוני נולד לפני 44 שנה בקיבוץ דורות שבמערב הנגב. בגיל שנתיים איבד את אביו בתאונת דרכים רבת נפגעים. לשאלתי אם יש זכרונות מגיל צעיר כל כך שבו רוב האנשים שוכח הוא משיב בחיוב. "צריך כנראה שבר מאד גדול שיצית את הזכרונות האלה. מה זוכרים? זוכרים בעיקר תמונות, אני זוכר מין כאוס, אתה לא מבין מה קורה והכאוס הזה מלווה אותך להרבה שנים אחר כך". עד גיל ארבע חי בדורות, תמונות מההוויה הקיבוצית הוא זוכר במעומעם. כשהיה בן שבע אמו נישאה שוב, ועם שתי אחיות הוא גדל בבאר שבע ובעומר.
"אני זוכר את עצמי בתור ילד שיושב ומתבונן, אבל אני לא יכול להגיד שהייתי מאושר, היו לי את העניינים שלי. אולי זה קשור ליתמות, ואולי לא".
הדמויות שלך תלושות ואבודות, עד כמה הן שיקוף שלך?
"אני חלק מכל דמות, אני נמצא בהן, ואני לא עסוק בלהוציא אותן טוב למעני, לצייר איזו תמונה אידיאלית".
בצבא שירת בחיל מודיעין, למד ספרות כללית לתואר ראשון וספרות עברית לתואר שני. את החיבה ליידיש אגב לא תוכלו לנעוץ בזכרונות מבית סבתא או בגפילטע-פיש בחדר האוכל. "איך הגעתי ליידיש? זה היה צורך אינטלקטואלי. לא משהו משפחתי. חיפשתי צורות התבטאות חדשות, וקראתי תרגומים ומבחינתי הגיע לידיי אוצר גדול ובלום של אפשרויות פואטיות".
לתל אביב עבר ב-1995, הציץ ונפגע. במסדרונות האוניברסיטה פגש בתמר מרין, חוקרת ומבקרת ספרות ולימים אשתו ואם שני ילדיו. ביום-יום חרמוני מלמד ספרות עברית וספרות יידית באוניברסיטאות בן גוריון ותל אביב. האוניברסיטה הפתוחה משמשת כביתו התעסוקתי. בין לבין הוא חוטא במאמרי ביקורת ספרות ב'הארץ' ומעביר שיעורי כתיבה יוצרת, גם אם העצה הראשונה שהיה מעניק לפרחי סופרים הייתה להחזיק ספר ביד, לפני שהם אוחזים בקולמוס. "באחד הספרים של סאלינג'ר יש משפט 'don’t forget you were a reader before you set out to be a writer'. הכתיבה היא תאוות הקריאה, אתה בעצם כותב את הספר שהיית רוצה לקרוא".
איך משתלבת הכתיבה האקדמית, כתיבה עבשה משהו, עם הכתיבה הפרוזאית?
"אי אפשר לכתוב גם וגם. כתיבה אקדמית מנסה כל הזמן לכנס אותך אל תוך הז'אנר, בסופו של דבר אתה מחוייב לדבר בשפה של כולם עם חוקים מאד ברורים, ובכתיבה ספרותית צריך כל הזמן לשבור את השפה. אם בספרות כולם היו חוזרים על אותם חוקים היא היתה הופכת לאוסף קלישאות. בסופו של דבר לא הצלחתי לכתוב מאמרים אקדמיים תוך כדי העבודה על הרומנים".
את 'היברו פבלישינג קומפני' פרסם בגיל 41, אבל הוא מציין שהרומן רחוק מלהיות הספר הראשון שלו. "לפניו כתבתי, גנזתי, שלחתי, נדחיתי, כתבתי כמה וכמה ספרי ביכורים, על סופר שנורא רוצה לכתוב, על אני ואני ואני, סבלותיי, עוונותיי, חטאיי, (צוחק) אין ספק שהצלחתי לשכלל את ז'אנר ספרי הביכורים, ואני מדבר באירוניה כמובן. בואי נאמר שאני שמח שזהו הספר הראשון שיצא לאור ולא ספרים אחרים".
הביקורות לא נשארו אדישות. מבלי שהספר תורגם לשפות זרות, הופיעו ביקורות מהללות ברוסית, באנגלית, ו -איך לא- ביידיש. בעיתון המקוון 'פארווערטס' העמיד מבקר הבית מיכאל קרוטיקוב את חרמוני בשורה אחת עם יעקב שבתאי ודוד ברגלסון (מחשובי המחזאים והסופרים היידים-י"א). או בלשונו של קרוטיקוב אם תרצו: "אַזאַ מין אָנהייב דערמאָנט אין צוויי וויכטיקע ראָמאַנען פֿון ייִדישן און העברעיִשן מאָדערניזם׃ בערגעלסאָנס 'אָפּגאַנג' און 'זכרון דברים' פֿון יעקבֿ שבתי." אבל בספרות כמו בספרות היו את גם את אלה שהרגישו צורך לעקם את האף. "אם הייתי מקבל רק ביקורות גרועות, אולי הייתי לוקח את זה ללב", אומר חרמוני, "אבל יש מישהו שאהב ויש מישהו שלא אהב, וזה בסדר. מה שכן ביקורת צריכה להיות אינטילגנטית, מנומקת, וכזאת שמתמודדת עם הטקסט, אם אתה כותב משהו מתוך בורות אז זו בעיה. היה מישהו שכתב על 'היברו' שהוא מחקה את סגנון הספרות העברית העתיקה של שלום עליכם, שלום עליכם כתב בעברית?! בו באמת. ביקורת צריכה להיות רצינית".
לפני כשנתיים יצא לאור 'אמריקה' - קובץ סיפורים שערך חרמוני. רובם מתורגמים מגדולי סופרי היידיש כמו שלום עליכם, ל' שפירא, משה נאדיר ובשביס זינגר, וכולם מתפלשים בהוויה היהודית-אמריקנית. אגב, את שמות הגיבורים הנוכחיים שלו-לקריכפלצל, צובלפלאץ (=פרוות תחש) ואחרים שאל חרמוני מגווארדיית היידים ("אם הייתי קורא לדמויות שלי אלון ואמיר זה לא היה זה"). ב'ארבע ארצות' הגדיל עשות ושאל לא רק שמות אלא גם דמויות מספרו הקודם, צובלפלאץ למשל התאבד בוורשה בספר הקודם ושב לנוכחי כשד בעל יצרים, ("חשבתי לעצמי שאלה דמויות שאני לא רוצה להפרד מהן שעוד יש לי מה להגיד שעוד לא סיפרתי והנה באה הזדמנות").
בהקדמה לקובץ 'אמריקה' אתה כותב שהיצירות האלו הן "שכיות חמדה פואטיות" שגם על סף העשור השני של המאה ה-21 "זוהרן לא הועם והן רלוונטיות לא פחות משהיו פעם". לקחת על עצמך איזו שליחות לחנך את הציבור לשוב לזרועותיה של הספרות היידית?
"לא, ספרות לא צריכה לחנך. ספרות היא בידור, וכל תפקידי הוא לגרום לקורא לקרוא את הספר שלך. את ספורי היידיש הספציפיים הייתה לי תשוקה מאד גדולה לתרגם, לא בשביל לחנך אף אחד".
מרדכי שוסטר היה סופר, יהושע רדלר סופר, יש סיכוי שתכתוב פעם על שוסטר אמיתי, סנדלר?
"אני חושב שמיציתי כרגע את הגיבור הכותב, ואני מאמין שהספר הבא לאיעסוק באדם שכותב או שאני לפחות אשתדל להזיז אותו קצת הצידה. מצד שני אני לא מתחייב. תראי, דמות של סופר היא דמות שנורא קל לחבוט בה, אתה יכול לשים אותה במרכז הרומן ודברים יקרו לה, זה שוב, האגו המאד גדול, והתאוות מאד גדולות ואלה הם פשוט חומרים טובים לרומן".
זה השלב שבו חרמוני מתחיל להסתכל על השעון. הוא הבטיח לבן שלו שיקח אותו לארוחת צהריים. עוד אחד מהיתרונות של להיות סופר, אני מציינת. חרמוני, מהורהר, מהנהן. "אני כל הזמן מסתכל על הילד שלי ורואה בו את עצמי. אני לא רוצה שהוא יהיה אני, אבל אני מסתכל עליו כמו על מראה. עבודה כמו שלי מאפשרת לי להיות איתו, זה נכון, אבל יש גם חיסרון, המוח עסוק באגו שלך ולפעמים אתה תופס שזה בא על חשבון הילד שלך. להתעסק בעלבונות, בחשבונות".
כשאתה אומר חשבונות ועלבונות, אתה מתכוון לקנאת סופרים? אתה כותב ב'ארבע ארצות' "הקנאה קשה משאול, קנאתו של הסופר המתוסכל מרה וקשה גם ממנה".
"יש קנאה שהיא כמו איזו אש קטנה, כמו הפתיליה שמבשלים עליה צ'ולנט במסעדות הירושלמיות, היא משהו שכל הזמן בוער, ואני חושב שכולם מקנאים. אבל אני יכול להעיד על עצמי שסך הכל אני מאד מרוצה מהמקום שאני נמצא בו, אוהב את האפשרות לעשות מה שאני רוצה מבחינה אמנותית ורק הייתי שמח אם זה היה מתורגם לעשייה כלכלית".
לסופרים עכשווים - בלי מבטא יידי אם אפשר - אתה מתחבר?
"מתחבר מאד. לא לכולם, אבל להרבה. אני בכלל חושב שהסופרים של היום הם סופרים מעולים, משוכללים הרבה יותר מאלה של הדורות הקודמים. הם יודעים שפות, הם מתרגמים משפות אחרות, הם מכירים ספרויות שונות ביחד עם תולדות הספרות העברית. שימי לב שסופרי הדור הקודם לא תרגמו מאף שפה, אפילו לא מאנגלית, למעט יהושע קנז שתרגם מצרפתית. ההכרות של סופרי הדורות קודמים עם ספרות אחרת היא דרך תרגום בלבד ואי אפשר להביא השפעות מקריאה בתרגום. אתה מביא רעיונות, אבל אתה לא מביא פואטיקה. העבודה על 'אמריקה' שדרשה להעביר לעברית מה שבשביס או משה נאדיר כתבו, היתה מבחינתי עבודת מעבדה סגנונית. אתה כל הזמן חושב איך אני יכול לקחת את היצירה אליי. הדור הזה של הסופרים יודעים רוסית, צרפתית, יידיש, גרמנית, הם מכירים את היצירות באופן אינטימי, מתרגמים שירה וזה תורם מאד לספרות".
שבוע הספר הממשמש ובא עוד רלוונטי?
"שבוע הספר הוא חגיגה גדולה שצריכה להיחגג, הספרים יוצאים לרחובות, את באה למרכז העיר, רואה את הכיכר מלאה באנשים, אנשים עוזבים הביתה עם ספרים, הקרנבל הזה לא חף מקפיטליזם אבל הוא בהחלט מראה יפה להסתכל עליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם