הטרגדיה היוונית שמאחורי זגורי אימפריה
האם הצרות הנופלות על בני משפחת זגורי נובעות מחטא וקללה ועתידם בלתי נמנע, או שמא הכול תוצאה של אופיים העיקש ושוחר המדון? נראה שהתשובה היא כמו בטרגדיה יוונית טובה – גם וגם
עיבודים ליצירות קלאסיות המועברים לסביבה מודרנית הפכו לעניין פופולרי למדי מאז שנות האלפיים המוקדמות. שייקספיר, מן הסתם, מרבה יותר מכולם לזכות בטיפול הזה, אם כי גם מקומם של אחרים (ג'ורג' ברנרד שו, ג'יין אוסטן) לא נפקד. כאשר מדובר בטרגדיות, נדמה תמיד שקנה המידה של ההתרחשויות מתכווץ משהו: במקום מלכים ומצביאים אנחנו רואים את מקבת במסעדת יוקרה או את אותלו בבית-ספר תיכון. ניסיונות "לקרב" אלינו המודרנים את החומר שנתפר במקור למידתן של דמויות אגדיות.
"זגורי אימפריה", מבחינה זו, מצייתת בנאמנות לנוסחה: במקום מלך אגדי הנאבק במפלצות מיתיות יש לנו קצין ישראלי צעיר ומסוכסך; במקום שושלת שליטים אנחנו מקבלים משפחה מרוקאית ברוכת ילדים מבאר-שבע; ובמקום ממלכה מופיע דוכן פלאפל ותיק, שהקשר היחיד שלו למלוכה הוא בשמו.
השאלה כאן, כמו בכל אחד מהעיבודים בסגנון, היא לא מידת האלגנטיות והתחכום שבה כל אחד מהאלמנטים הסביבתיים של המקור מתורגם לקונטקסט מודרני. השאלה היא האם זרמי העומק של המקור מצליחים לעבור לעיבוד, מעבר לרמת ההתאמה השטחית בעלילה ובפרטים. וכאן נראה ש"זגורי אימפריה" עושה עבודה לא רעה בכלל.
במיטב המסורת הטרגית, הסדרה נפתחת בהפרה של הסדר החברתי. אביאל, הבן השלישי למשפחת זגורי, נולד נימול ובכך סומן כבר מרגע לידתו כבעל ייעוד ייחודי. אך סכסוך בין-דורי במשפחתו הביא לסילוקו מהבית לפנימייה, ולנתק הדרגתי מהוריו ואחיו.
לאחר שנים ללא כל קשר עם משפחתו הוא נקרא לבית הוריו בבאר שבע כדי להיפרד מסבו הנוטה למות. בדרכו הוא פוגש זקנה מסתורית ששואלת אותו מהי הדרך לבאר שבע. מאחר שהם עומדים מול שלט "ברוכים הבאים לבאר שבע" הוא שולח אותה בבדיחות הדעת בכיוון הלא נכון. הסצנה מזכירה יותר מכול את האלמנט המוכר מאגדות הילדים האירופיות של פגישה עם פיה מחופשת שיש להפגין כלפיה נדיבות. באגדות האלה שני האחים הבוגרים לועגים לה ונענשים, בעוד הבן השלישי, הגיבור, מסייע לה ומקבל את גמולו. אבל אביאל, למרות תפקידו הרצוי כבן השלישי, הבן הנבחר, נכשל. האסון מתחיל להתגלגל כבר מאותו הרגע.
המצב אף מחמיר אחרי פטירתו של הסב, אז מגיעה אותה זקנה לבית המשפחה ומסתבר שהיא אינה אלא אחותו של המנוח, ושהעיכוב שנגרם לה בעקבות אביאל מנע ממנה להיפרד מאחיה כראוי. כאן אנחנו כבר מגיעים לטריטוריית העוול הפנים-משפחתי האופיינית לטרגדיה, אבל לאביאל זה לא מספיק והוא מחליט לקנח בפשע נוסף, חמור יותר: מתוך רצון לעזוב את בית המשפחה כמה שיותר מהר, הוא משבש בכוונה את הכתוב בצוואת סבו כדי למנוע מהמשפחה לשבת עליו שבעה.
ההתעלמות הבוטה מרצון המת, בנוסף על שלילת הכבוד הראוי לו בדין, היא כבר הפרת טאבו במלוא מובן המילה. הדודה הקשישה, שמתפקדת ספק כנציגת המסורת והסדר הטוב וספק כאלת הנקם, מטילה קללה על בני המשפחה ומסתלקת. אות מבשר רעות נוסף מופיע בדמות עש מסתורי המתיישב על תמונתו של הסב ומסרב לעזוב. מוסכם על הכול כי הדרך היחידה להעביר את רוע הגזרה היא לקיים את צוואת הסב ולשלוח את אביאל לפתוח מחדש את דוכן הפלאפל המיתולוגי שאותו סב ניהל – תנאי שהוא לצנינים בעיני אבי המשפחה, אלברט, שמעוניין להשתלט על הנכס בעצמו.
כמובן שהקללה היא לא בהכרח הגורם היחיד לבעיות המתגלעות בין הזגורים. הסדקים במשפחה התחילו שנים לפני כן, בהפרת טאבו נוספת – אהבתם של האב והאם אלברט וויויאן, שהיו אחים חורגים. גילוי העריות הסמלי הזה הוביל לניתוק הקשר בינם לבין הסב (אביה הביולוגי של ויויאן והמאמץ של אלברט), ובדיעבד לכל יתר הצרות במשפחה, החל מסילוקו של אביאל ועד לקללה המוטלת על הזגורים.
מוטיב גילוי העריות ממשיך ומרחף ברקע לאורך הסדרה, בין אביאל לאמו, בין אחותו הצעירה אבישג לאב ובעיקר בין שני האחים עצמם. הקרבה המופרזת בין אביאל לאבישג בילדותם הייתה סיבה נוספת לסילוקו של אביאל – לכאורה לטובתם, אך אולי גם כדרכו של אלברט להיפטר מהבן המתחרה על אהבת אשתו ובתו גם יחד. הדינמיקה המוזרה הזו מהווה התייחסות נוספת לסיפורו של אדיפוס, ועוזרת להבהיר שמשהו עמוק ושורשי במשפחה הזו משובש.
כמובן, כדי לעבד באופן ראוי באמת את הטרגדיה על כל חוקיה למציאות של היום יש גורם אחד שמוכרחים להתייחס אליו: הפטליזם; האמונה בגורל מוחלט וידוע מראש. בניגוד לטרגדיה יוונית מן השורה, אשר בה הפטליזם הוא הנחת יסוד וברור שאין לשנות את גזר דינו של הגורל, בישראל של 2014 ההשקפה הזו לא ברורה כלל, ומצריכה התייחסות ודיון מפורשים. ההתייחסות הזו מגיעה בעיקר מצד האם ויויאן, אישה מסורתית מאוד המייחסת את כל מה שמתרחש ל"מכתוב".
הקונפליקט בינה לבין שחר, חברתו האליטיסטית-במפגיע של אביאל, סובב בסופו של דבר בדיוק סביב נקודה זו. מעבר לחילוקי הדעות העדתיים, התרבותיים, הפוליטיים והקולינריים, ישנה העובדה שעבור ויויאן הכול נחרץ מראש, בעוד שחר רואה בתפיסה הזו תירוץ שמאפשר לבני המשפחה להתנער מאחריות לכשלים הרבים שלהם, לעוניים ובעיקר להזנחתו של אביאל.
השתיים נאבקות על העולם שבו אביאל יחיה: העולם של הפנימייה והצבא, הליברלי והקפיטליסטי במידה מסוימת, שבו האדם הוא יצור רציונלי הקובע לעצמו את נתיבו בחיים וכישלונו או הצלחתו תלויים בו, ומנגד העולם של באר שבע, העולם ה"יווני", שבו גורל הוא גורל, קללה היא עניין רציני ואת רצון המת חייבים לקיים. עבור שחר, ויויאן נטשה את אביאל וכעת משבנה לעצמו חיים משלו היא מבקשת למשוך אותו חזרה לאחור; עבור ויויאן, שחר הקורעת את אביאל מהמסורת ומהדת שעל ברכיהן גדל (ובאותה הזדמנות, ממשפחת זגורי) מסכנת אותו באופן ישיר. עבור שחר רק האדם הוא הקובע, עבור ויויאן רק הגורל.
מי צודקת ומי טועה, למי ההיבריס ולמי ההשתמטות מאחריות? בטרגדיה היוונית, הקטסטרופה מתרחשת בעקבות גזרה שלא ניתן לשנותה, אך מונעת תמיד באותה מידה על ידי אופיים של גיבוריה, ובעיקר מגרעותיהם. זהו הפגם הטרגי, אותו מאפיין הרסני הטבוע בדמות באופן בלתי הפיך ומונע ממנה להתעלות מעל המסלול הבלתי נמנע שמציב לפניה הגורל. ייתכן שהצרות הנופלות על בני משפחת זגורי נובעות מחטא וקללה במובנם המאגי, ובאותה מידה ייתכן שהכול תוצאה של אופיים העיקש ושוחר המדון שמוביל אותם שוב שוב למאבקים שמשפחה שפויה יותר הייתה נמנעת מהם. ייתכן מאוד, כמובן, שאלה שני הדברים גם יחד.
אביאל הנמצא בתווך חייב לבחור: בין העולם של ילדותו, המלא טקסים ואיסורים חמורים, עולם שנראה לשחר (ולאביאל "החדש", של הפנימייה) ברברי, פרימיטיבי ובלתי מובן; ובין חייו כקצין כל-ישראלי, הרואה את עצמו כמשכיל ורציונלי, אבל חסר משפחה וחסר שורשים. קטעי המסגרת הפותחים את פרקי הסדרה רומזים לניצחונה של המשפחה במאבק, אם כי ימים יגידו מה תהיה ההכרעה הסופית. עצם הדיון, עם זאת, מוסיף לסדרה שכבת משמעות נוספת ביחס לחומר המקור.
אך נראה שהתעלמנו מדבר חשוב. הזווית הבולטת ביותר בסדרה, שמשכה את מרב תשומת הלב, היא הזהות העדתית המובהקת מאוד של גיבוריה. הרבה מילים (סטריאוטיפיזציה מעליבה או ייצוג ריאליסטי נדיר? כתיבה לא מתפשרת או חנופה לאשכנזים?) נכתבו על העניין בידי אנשים המוסמכים ממני לעסוק בנושא.
מאחר שאין בידי להעיר על מידת האותנטיות שלה, אומר בזהירות כך: החשיבות של העניין העדתי כאן אינה רק לעצמה, אלא כנותנת תוקף
בסופו של דבר, הצלחתה הכוללת של "זגורי אימפריה" נעוצה לטעמי דווקא בחוסר האקזוטיות שלה. הם מרוקאים, כן, אבל לב העניין לא נמצא כאן, לא בדיוק; גם האלמנטים הקלאסיים שהסדרה מתייחסת אליהם נועדו לשרת נושא עמוק יותר ובסופו של דבר רלוונטי יותר. הרי את המרכיבים הבסיסיים כולנו מכירים: כעס וניכור, ריבים שמתפתחים עם השנים לממדים מפלצתיים, צוואות שלא מומשו ועלבונות שהוטחו, חוסר קבלה של בני זוג או בנות זוג... כמו בתבי הקדומה, כמו בבאר שבע, כמו בכל מקום, אלה הם החומרים הרעילים המבעבעים אי-שם בכל משפחה. ומכאן כוחן של הטרגדיות הללו, המאפשר להן להתחדש שוב ושוב בכל תקופה: האוניברסליות המוחלטת שלהן, או ההבנה כי בסופו של דבר כל המשפחות האומללות די דומות זו לזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם