"אורפן בלק": הנאה צרופה מפילוסופיה זולה
סדרת המד"ב אורפן בלק, שגיבורותיה הן נשים משובטות, מעדיפה לדלג בקלילות מעל הדיונים הפילוסופיים המתבקשים מסיפור המסגרת ולספק מוצר מהנה ומותח
עוד בתרבות:
פרק ראשון של סמדר שיר
מתופף על פחים ומרים את תל אביב
הורים ממחיזים את החיים עם ילד אוטיסט
מכאן מתחילה שרשרת אירועים מפתיעה ומאיימת, ומהר מאוד מנינג מגלה את הקשר בינה ובין צ'יילדס. מתברר ששתיהן משובטות, זהות לחלוטין מבחינה גנטית, והן לא היחידות. מישהו החליט לפזר ברחבי העולם תינוקות משובטים לפני שלושים ומשהו שנים, ועכשיו מאיזושהי סיבה עלומה, כולם בסכנה.
מופרכות העלילה נשארת על הגבול הדק שבין הסביר–בערך לקלוש–במידה, ומצליחה להחזיק אותנו במתח לקראת התפנית הבאה בעלילה והדמות המשובטת
אי אפשר בלי כמה מילים על טטיאנה מסליני, שנושאת את הסדרה כולה על כתפיה הצרות באופן מעורר הערכה. כשהנשים המשובטות נפגשות ומנהלות שיחה פנים אל פנים, התחושה היא של תרגיל משחק מהנה במיוחד. מסיליני כאמור צריכה לשחק את מנינג מתחזה לצ'יילדס אבל גם את אליסון, עקרת הבית המשובטת מהפרברים, המתחזה למנינג. זוהי לא פחות מהתגשמות חלומו של השחקן המתחיל שמקבל הזדמנות להפגין במינימום זמן מקסימום של כישרון וגיוון. מסליני עומדת בתרגיל בכבוד רב ומצליחה בתוך זמן קצר לגרום לנו לשכוח שמדובר בכלל באותה שחקנית במספר וריאציות.
אז מה משפיע יותר על עתידנו, הגנטיקה שלנו או הסביבה שבה גדלנו? האם קיים קשר מיוחד בין בני אדם עם גנים זהים לחלוטין אך נטולי קרבה משפחתית? ואיך אמור להרגיש אדם שנוצר כחלק מניסוי מדעי, ומה זה אומר על זהותו? הייתי רוצה לומר שהסדרה מטפלת בשאלות הרות הגורל הללו באופן אינטליגנטי, אבל היא לא. אולי חבל שכך, ואולי בסופו של דבר למרות שנוצרה בקנדה, ולמרות הניחוח הקלאסי שמביא איתו המבטא האנגלי, משום מה, של חלק מהדמויות - הקוד הגנטי של סדרות מסוגה פשוט לא מאפשר זאת.
אם נודה על האמת, מדובר בשיבוט (נו טוב, הייתי חייבת) מוצלח למדי של סדרות מתח קלילות מהז'אנר של 24, נמלטים והומלנד. סדרה כזו שעושה חשק לראות את הפרק הבא מיד כשמסתיים הראשון, ללא כל צורך בעיבוד ומחשבה, ומתאימה במיוחד למרתון לילי מלא באשמה ובהנאה. את התשובות לשאלות הפילוסופיות שהיא מעלה תיאלצו לחפש במקום אחר.
אורפן בלק, ראשון-חמישי, 22:00, HOT Zone
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם