25 שנה לסיינפלד: הפרקים הכי טובים
בדיוק לפני חצי יובל שודר לראשונה הפרק הראשון בסדרה שהגדירה מחדש את הקומדיה, ויש שיאמרו גם הסיטקום הטוב בכל הזמנים. לרגל המאורע כינסנו את כתבינו וביקשנו מהם לבחור את הפרק האהוב עליהם. פרויקט חגיגי על שום דבר
עוד בתרבות:
מה הסלבס מצייצים על מבצע צוק איתן?
אל תתחמקו מחדרי המדרגות של הטלוויזיה
רב המכר שמצדיק את כל המחמאות
סיינפלד הוא הקומיקאי המחונן, איליין היא החברה הצינית, קריימר הוא הסייד–קיק האולטימטיבי, וג'ורג'? ג'ורג' הוא הלוזר המושלם - מכוער, תמוה ונוירוטי עד לשד עצמותיו. הוא כזה לוזר, שהעניין המשיך גם במציאות: קומדיה בכיכובו של ג'ייסון אלכסנדר ירדה מהמסכים אחרי חמישה פרקים בלבד. קללת סיינפלד פשוט רובצת לו על הקרחת.
בדיוק בגלל זה כל כך כיף לראות את הפרק "ההפך". בתחילתו, ג'ורג' מגיע מבואס לגמרי למסעדה ומסביר לג'רי עד כמה כל החלטה בחיים שלו התבררה כשגויה (זאת למרות שבעבר היה צעיר מבטיח ובעל תפיסה, למשל: "תמיד ידעתי כשמישהו חש שלא בנוח במסיבה"). ג'רי בתגובה מציע לו לפעול מעתה בניגוד גמור לאינסטינקטים שלו. וזה עובד כמו קסם. ג'ורג' משיג חברה יפהפייה אחרי שהוא מספר לה שהוא מובטל וגר עם ההורים, ואחר כך גם מקבל עבודה חלומית בהנהלת הניו יורק ינקיז רק בגלל שצרח בעצבים על הבעלים ש"הרס את הקבוצה".
חברי הקאסט של סיינפלד נהגו להתגאות בכך שזו "סדרה על כלום", אבל האמת היא שזה לא נכון. סיינפלד הייתה סדרה על בני 30 ומשהו שלא רוצים להתבגר, עם דגש מיוחד על הפרטים הקטנוניים של החיים ועל ארבע דמויות מפתח לא בנאליות (מי אמר "חברים"?) אז נכון שבהתחלה האינסטינקט היה לבחור פרק עם תפקיד משמעותי של קריימר - דמות מופת לכל הדעות- אבל החלטתי ההפך.
יואב פרידמן
172. מאה שבעים ושניים פרקים לסדרה האהובה עליי בעולם, וכולם היו בניי. בכל אחד מהם צפיתי אינספור פעמים, מכירה היטב כל פאנץ', כל שורה, כל פיתול בעלילה. איך אפשר לבחור רק אחד? לאחר חשיבה ממושכת והתלבטות רבה החלטתי בסוף לא ללכת על נציג מנבחרת האולסטארס, אלא דווקא על פרק סתמי–לכאורה. כי זה חלק מגדולתה של הסדרה: היא לא מורכבת רק מכמה פרקים בלתי נשכחים (אף על פי שהיא משופעת גם באלו. אתם יודעים - סופ נאצי, באבל בוי, יאדה יאדה), אלא מפסיפס נדיר של פרקים מושלמים, פיקים של עונות שלמות.
בחרתי ב–Raincoats כי לפני הכל הוא מהווה תצוגת תכלית של הקאסט הרחב והפנומנלי של הסדרה שכולל, מלבד ארבעת המופלאים, גם את מורטי והלן (ההורים של ג'רי) ופרנק ואסטל (ההורים של ג'ורג', צמד מיתולוגי ומענג שלא ברור איך לא זכה לספין–אוף משל עצמו). במהלך הפרק הסיינפלדים עוצרים בניו יורק בדרך לחופשה בפריז; הם זוכים ליחס חם–מדי מארון, החבר התורן של איליין שמדבר קרוב מדי לאנשים ("He's a bit of a close talker"); מעליבים את הקוסטנזים שהכינו פאייה ומאלצים את ג'רי, שמארח אותם בדירתו, לעשות דברים אחרים בקולנוע עם חברתו במקום לצפות ב"רשימת שינדלר". כרגיל, קווי העלילה משתלבים זה בזה עד שכולם חוזרים לנקודת המוצא הרגילה שלהם. כי אם יש משהו קבוע בפרק סיינפלדי ממוצע זה שקריימר ייצא כשידו על העליונה, ג'ורג' יסתבך בשקריו, ג'רי יישאר מאוזן כמו "Even Steven" והחבר של איליין שוב יתגלה כפסיכופת.
אביטל אינדיג
"רציתי לדבר איתך על ד"ר ווטלי. אני חושד שהוא התגייר רק בשביל הבדיחות", אומר ג'רי סיינפלד לאב קרטיס בתא הוידוי. "וזה פוגע בך כיהודי?" שואל אותו הכומר. "לא, זה פוגע בי כקומיקאי!". הסצנה הזו, שבה מתלונן ג'רי בפני הכומר על רופא השיניים שלו (בריאן קרנסטון, וולטר ווייט האלמותי מ"שובר שורות"), שזה עתה התגייר וכבר מעז לספר בדיחות על יהודים, ממחישה את העולם שבו חיים גיבורי סיינפלד; עולם שבו הבדיחה, המייצגת את אותו ה"כלום" המפורסם שבו עוסקת הסדרה, היא החשובה, וכל השאר - מערכות יחסים ואהבה, עבודה, דת או אמונה - הם, כשם הפרק - יאדה יאדה. כי כמו שחושבת הבחורה התמציתית שג'ורג' קוסטנזה יוצא איתה, שמקצרת כל סיפור לכדי "יאדה יאדה" (אם תרצו, ה"בלה בלה" של אז) - למה צריך לפרט ולהעניק לכל דבר חשיבות, כשאפשר לקצר ולהשמיט כל סיבה ומשמעות. מאוחר יותר, בעזרת האירוניה שסיינפלד כל כך משופעת בה, ג'ורג', שבתחילה היה מרוצה מאוד מכל ה"יאדה יאדה" ("אפשר לייפות ככה את כל החיים שלי!"), יבין שההתעלמות יכולה גם לפגוע. אבל סיינפלד לא כאן בשביל המסר, אלא בעיקר כדי לצחוק על החיים היומיומיים שלנו ועל הרצינות התהומית מדי שבה אנחנו מתייחסים אליהם. ובפרק הזה היא עושה את זה כל כך מצחיק ושנון, עם ציטוטים בלתי נשכחים ("אתה אנטי–דנטי! תיכף תגיד שהם צריכים בתי ספר משלהם!" מאשים קריימר את ג'רי) ובדיחות על יהודים, קתולים, ומה שהופך את הפרק לאהוב במיוחד - רופאי שיניים - שאי אפשר שלא לחייך, להרפות ולהירגע קצת מכל התלאות הקטנות והגדולות של היום–יום שלנו, אל מול כל היאדה יאדה המופלא הזה.
רחלי ריף
בסיינפלד התאהבתי ממבט ראשון. ממתק שאי אפשר היה להתעלם מקיומו. איפה עוד תמצאו 22 דקות טלוויזיוניות של חבורת טיפוסים אינפנטילית, אטומה וחריפה עד מאוד, שלוקחת אותך למסע קורע מצחוק בלי פרות קדושות, בלי גבולות, ואף פעם לא מגיעה לשום מקום. "את אומרת לי, שאנשים ששמחו להזמין אותי לאכול אצלם ארוחת ערב, יתאכזבו ממני כי לא הבאתי בקבוק יין?" מתרעם ג'ורג' בתחילת The Dinner Party, שהוא קונצרט סאטירי לניפוץ הפלצנות הבורגנית.
החבורה נוסעת לארוחה בלילה קר מאוד ברכב של קריימר, שאין בו חימום. היא מתפצלת לשתי קבוצות כדי לרכוש יין ועוגת "בבקה" שוקולד, וכמו תמיד פוגשת חבורת טיפוסים קשוחה ומוזרה, שאף פעם לא נותנת הנחות. כרגיל, הכל מסתבך; איליין נפצעת, ג'רי שובר צום הקאות מ–1980, ג'ורג' מאבד את המעיל היקר שלו וסדאם חוסיין חוסם לקריימר את האוטו. הם מצליחים להגיע למסיבה, קפואים וחבולים, רק כדי לעמוד במוסכמה החברתית החדשה שלהם - למסור את היין והעוגה וללכת הביתה.
בסיינפלד אומרים וחופרים את האמת בפנים, את מה שרצינו ולא העזנו לומר ובעיקר מגדילים נמלים ננסיות לפילי ענק. "אנשים אוהבים קינמון", זועק ג'רי במאפייה לאחר שגילה שזו הבבקה היחידה שנשארה, "קינמון צריך לשים על שולחנות במסעדות ליד המלח והפלפל!".
דותן מלאך
סיינפלד יושבת אמנם תחת ההגדרה של סיטקום קומי, אך כל צופה בה יודע שהיא בשום אופן לא משהו שמתגלגלים מצחוק ממנו עד כדי דמעות. היא כתובה בצורה גאונית, מצליחה לשמור על רלוונטיות גם 15 שנים אחרי שצולם הפרק האחרון שלה. היא גורמת לך לחשוב, להשתעשע, להרגיש נעלה אל מול צופי סיטקומים אחרים וכן, גם לצחקק מדי פעם, אבל לא בצורה כזו שתכאיב לכם בבטן. הדבר אמנם עלול לפגוע בפאסון, אך זאת נקודה שתמיד הייתה חסרה לי כצופה אדוק בסדרה. אני לא בטוח שבסקר רחוב שגרתי בקרב חובבי הסדרה הפרק הזה, שבו קריימר מביא הביתה סט תפאורה של תוכנית אירוח, היה מקבל את מרב הקולות במשאל פופולריות. יעידו על כך גם מספר הצפיות ביוטיוב, שלא ממש מגרד את יתר הקלאסיקות הידועות.
אבל דווקא בפרק הזה החבורה מצליחה לייצר את אחד הרגעים הבודדים שמאגד לצד כל התכונות הידועות של הסדרה גם צחוק מתגלגל עד כדי כאב בטן, גם בצפייה מספר אלף. במרכז העלילה עומדת הפעם דווקא הדירה של קריימר ולא של ג'רי. קוזמו מביא מהפח תפאורה של אולפן ששימשה את אחת מתוכניות האירוח של מרב גריפין, ובכמה דקות של פסיכוזה מארח את החברים בסלון ביתו כשהוא למעשה נכנס לדמות המנחה הטלוויזיוני. רגע השיא מתרחש כשקריימר מוציא את הצופים הדמיוניים לפרסומות וממהר לאכול לפני שלכאורה השידור יחזור אליו, זאת אל מול פרצופיהם ההמומים של שאר החבורה. גאוני, לא פחות.
יקי הפשטיין
אם הייתה לנו הזדמנות לחיות מהסוף להתחלה, היינו מגלים שאנחנו משלמים ביוקר על הרבה שטויות שעשינו ואפילו לא זוכרים. הפרק "הבגידה" מתחיל בכתוביות הסיום ומתקדם אחורה. כמה חוכמה יש בפרק הזה, שגם מצחיק מאוד וגם גורם לחשוב ברצינות על משמעות הפרטים הקטנים בחיים.
הכל מתחיל, ז'תומרת נגמר, בחבורה שיושבת בקפה הרגיל שלה, בעצבים מתוחים וכעס. והכל נגמר, ז'תומרת מתחיל, בחבורה שמחה ומאושרת. ומה קרה בדרך? איליין הוזמנה לחתונה בהודו של חברה שהיא לא סובלת ומחליטה לנסוע בניגוד לכל היגיון כדי לעשות לה דווקא. עם יד על הלב, כמה פעמים עשיתם דווקא למישהו שאתם לא סובלים?
לחתונה היא לוקחת איתה את ג'רי וג'ורג', שמביא את חברתו החדשה נינה, שמתברר שהייתה בקשר אינטימי עם ג'רי - אותו אחד שהבטיח לו שלא היה ביניהם כלום - אבל שכח להרחיק את איליין מהשנאפס. האם אי פעם אמרתם את כל האמת בנוגע לשידוך? ואם כבר זוגיות, מתברר תוך כדי החתונה שגם איליין הייתה בקשר רומנטי עם הבעל לעתיד של הכלה, וכמובן שג'ורג' פולט את העניין בקולי קולות במהלך הטקס.
וקריימר? קריימר באותו הזמן נשאר בניו יורק, עסוק באמנות טפלות, עין הרע וסגירת חשבונות עם פד"ר (פרנקלין דלנו רומנובסקי) השכן. אגב, בפרק הזה תבינו סוף–סוף מהו סוד הטפילות היהודי. בסוף הפרק, כשג'רי מגיע לדירה בפעם הראשונה (אמרתי לכם, אחורה) הוא לוחץ לקריימר את היד בחום, מזמין אותו לאכול פיצה ואומר לו בחיוך "שלי - שלך".
אז מה היה לנו פה? צביעות, ציניות, פחד מהמוות, דימוי גוף, התמכרות ויותר מהכל -חוסר יכולת לסלוח באמת, גם על דברים שקרו לפני הרבה זמן. או כמו שג'ורג' קונסטנזה אומר: "אתה יכול לדחוף את הסליחות שלך לשק, מיסטר" - כל החולשות של המין האנושי בפרק אחד, ואין לנו את מי להאשים מלבד את עצמנו.
תמר פרלשטיין
"The Implant" הוא לא הפרק האהוב עליי בסיינפלד. למעשה, אני לא חושב שקיים פרק אחד בסיינפלד שהוא–הוא האהוב עליי ביותר. כי למרות שכל פרק בסדרה
יואב לוסטיג
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם