אפס ביחסי אנוש: הספר
הנהלים הקשוחים, המציאות ההזויה לעתים, המערכת החונקת והשעמום שאינו מרפה. שני בוינג'ו מתארת ב"עם הנצח לא מפחד" את החוויה הצבאית הנשית בצורה העוצמתית ביותר שיש
עוד בתרבות:
רינת בר: החמאס לא יעצור אותנו
משתתפי האח הגדול נרקיסיסטים
נחשף הקשר בין יצירתיות להפרעות נפש
בראיון עמה סיפרה בוינג'ו (שתרגמה בעצמה את הספר מאנגלית לעברית) כי הרעיון לספר צמח מתוך עבודת גמר שהגישה במהלך לימודיה באוניברסיטת הרווארד: העבודה הלכה
עם הנצח לא מפחד עטיפת הספר
"עם הנצח לא מפחד" מתאר את סיפורן של שלוש חברות ילדות מיישוב קטן המתגייסות לצה"ל: יעל מאמנת הקלעים, אבישג התצפיתנית בגבול מצרים וליה המשרתת במשטרה צבאית במחסום. לא בכדי מעטרת את העטיפה המלצתו של אתגר קרת "הלב נקרע לשניים... כתיבה ייחודית וחודרת"; כתיבתה הרזה והחסכונית של בוינג'ו מזכירה את זו של קרת: בוינג'ו מתארת בקול נוקב ובלתי מתפשר, נעדר חמלה, את תהליך ההתבגרות המייסר של שלוש הבנות הצעירות בצה"ל: החששות והחרדות המלווים אותן והדיסוננס הבלתי אפשרי המתקיים בין להט הנעורים לבין המסגרת המדכאת והפורמלית של הצבא. האויב הגדול של היום–יום הוא השעמום ותחושת החידלון הכללית, המוכרת לכל מי ששירת בצבא.
בוינג'ו מספרת בשלושה קולות את סיפורן של שלוש הבנות — שעוברות תהליכים נפרדים בצבא ושומרות על קשר רופף. בניגוד למיתוס "החברות הכי טובות", משקעי העבר עושים את שלהם, וכל אחת מהן נושאת את סבלה בבדידות ובשתיקה. בוינג'ו מדלגת בין עבר לעתיד, בין ימי התום המתוקים של העברת פתקים בשיעור אל מציאות הזויה ואפוקליפטית, שבה מהגרי עבודה משליכים את עצמם על גדרות תיל ופלסטינים עומדים בתור לקראת הבידוק הביטחוני במחסום. הבנות נעות בין שביזות ואדישות לניצוצות אכפתיות ומעורבות פתאומיים, שכבים במהירות מול הנהלים הצבאיים הקשוחים. הן מנסות לחתור תחת המערכת ולרגעים חטופים מצליחות למרוד ולגלות את חירותן, הנמוגה במהירות לנוכח השגרה הצבאית.
"עם הנצח לא מפחד" הוא ספר חתרני, שאינו מהסס לנתץ אידיאלים וערכים צה"ליים: בוינג'ו מתארת בבוטות לא מתפשרת את השגרה היומיומית ואת קהות החושים המתפתחת בקרב הגברים והנשים הצעירים במציאות האבסורדית, שבה גבר נשוי בעל משפחה ניצב בפני חיילת משועממת בת 18 שחורצת את גורלו במילים קצרות וחותכות. הצבא ממשיך לרדוף את הנשים הצעירות גם לאחר השחרור — בדיכאונות, בסיוטים ובעיקר בשתיקות שחותכות את האוויר.
הספרות והקולנוע הישראליים לא הקדישו תוצרי תרבות רבים המתמקדים בחוויה הנשית הצה"לית. באופן מקרי, הסרט המצוין "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, העוסק
נראה כי "עם הנצח לא מפחד" (או בשם האנגלי היפהפה לספר "The People of Forever Are Not Afraid") מצליח לשקף את המציאות הכאוטית רבת הסתירות של השירות הצבאי, ומאיר באכזריות וברהיטות מדויקת את החוויה הקלישאתית המוכרת של שגרת היום–יום הצבאית המתישה של "זמן נוזל מהידיים", ואת הקושי לתווך בין המעבר מנעורים תמימים של אהבות ראשונות אל המפגש האינטנסיבי עם החוויה הישראלית מכולן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם