ראשי » תרבות » טלוויזיה

דה נירו נכשל בניסיון לזכור את אבא

מה עושה אב אמן אשר אינו מצליח בעוד בנו משגשג בתחום האומנות? בין בדי הקנבס מסתתר סיפור אנושי טראגי על חיי רוברט דה-נירו האב, אך יוצרי הסרט התיעודי בחרו להציג את האומנות ולהזניח את הדילמות

זהו סיפור החיים העצוב של רוברט דה-נירו. לא השחקן המפורסם שזכה ב-2 פרסי אוסקר וכיכב בסרטי חובה כמו "נהג מונית", "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים", אלא אביו, אמן ניו-יורקי שהחיים לא כל כך חייכו אליו. דה-נירו האב היה אמן שצמח יחד עם "אסכולת ניו-יורק" -  קבוצת אמנים מהפכנית שהתפתחה בשנות ה-50 בתפוח הגדול. בין האמנים הבולטים בקבוצה היו ג'קסון פולוק, מארק רותקו ואחרים. דה-נירו, בניגוד אליהם, לא נחל הצלחה רבה וככל שהשנים עברו המשיך ללכת לאיבוד, לא מוכן לוותר על עקרונותיו האומנותיים או לחפש מקצוע אחר, נודד בין ניו-יורק לפריז בין כישלון לתבוסה, מתמודד או בוחר שלא להתמודד עם שדיו הפנימיים, מסתיר את העובדה שהוא הומו ממשפחתו. בין מרואיניי הסרט שכוללים בעיקר מומחים לאומנות ואמנים אחרים שהכירו את דה-נירו האב, יושב גם בנו היחיד, רוברט שאנחנו מכירים.

סיפור חייו של דה-נירו האב היה מרתק, אבל לא הרבה מזה הגיע גם לסרט על חייו. מבית היוצר של HBO מגיעה "דה-נירו: לזכור את אבא", יצירה מושקעת אבל לא מכבדת. במקום להתמקד בסיפור האנושי העצוב שמסתתר בין בדי הקנבס, בחרו יוצרי הסרט להתמקד דווקא בקנבס עצמו ויצרו סרט שמיועד לחובבי אומנות בלבד. הסרט מציב את הדילמה "אומנות או למות", אבל במקום להציג את שני צדדי המטבע יוצריו בוחרים להתמקד באומנות ולהזניח את החיים והמוות של האמן עצמו.
 
זו גם הבעיה המרכזית של הסרט. דמותו של דה-נירו האב מיותרת לחלוטין, בסרט שאמור לשפוך אור על חייו. הסרט לא נותן תחושה של מחקר מעמיק אל תוך העבר שלו, הוא לא מעמיק לתוך הקונפליקטים של דה-נירו לאורך חייו, הוא מרפרף על נקודות חשובות יותר ופחות בהיסטוריה שלו אך לא מספק איזשהן אבחנות מעניינות או נקודת מבט שונה לגביהן, מציג תמונה חלקית בלבד שמטרתה היא בעיקר להנציח את האמן, ולא משנה הסיפור מאחוריו.

עוד פוטנציאל עצום שהסתתר בין המכחולים אך לא מגיע לכדי מימוש בסרט, הוא בנוגע למערכת היחסים בין האב הלוזר לבנו המצליח. דה-נירו האב נפטר ממחלת סרטן בתחילת

  שנות ה-90, זמן רב לאחר שבנו הפך להיות שחקן מצליח ומפורסם באמריקה. דה-נירו הבן נוגע בנושא, אך גם כאן הסרט מדלג הלאה ולא מצליח להעמיק, דווקא בקונפליקט שהיה יכול להכניס עומק לסרט: מה עושה אב אמן אשר אינו מצליח בעוד בנו משגשג בתחום האומנות? האם מותר לו לחוש קנאה? מי אמור לתמוך בי, ומה עושים כשכבר מאוחר מדי? המסרים שהיו יכולים להגיע מהסרט הזה בשורותיו התחתונות מפוספסים לחלוטין ואנחנו הצופים נותרים בידיים ריקות, ללא תובנות.

בסופו של הסרט, כשדה-נירו הבן מסיים להספיד את אביו, נוצרת תחושה לא נעימה כי הסרט הזה, שהיה אמור לתת כבוד אחרון לאמן נהדר שלא זכה להערכה, מציג אותו באופן מזלזל לחלוטין ולמעשה מצמק את כל חייו לכדי 40 דקות של ראיונות וקטעי ארכיון חסרי חשיבות. הרי זהו הרציונל של סרטים דוקומנטריים ביוגרפיים - להציג תמונה גדולה בנוגע לאדם ולא לדלג על חייו בזריזות וללא מסקנות. התחושה בסופו של דבר היא שדה-נירו האב היה איש מוכה גורל שלא שפר עליו מזלו, שסבל מבפנים כל כך עד שלא הצליח להזיז את חייו קדימה.
באחד מקטעי היומן שלו, אותם מקריא בנו, הוא כתב: "אני כבר לא מחפש ברחובות, לא גלריה ולא מאהב". משפט עצוב ועגמומי על אדם שמעולם לא זכה להערכה שבהחלט ראויה לו, גם לא בסרט הדוקומנטרי שנוצר לזכרו.

"דה-נירו: לזכור את אבא", yes דוקו ו-yesVOD
שידור נוסף: שישי, 22.8, 23:05

עוד כותרות ב-nrg:
אהרוני וגידי: בדיחות קרש מבית גיל הזהב
דה ווייס: לאביב גפן עלה הריאליטי לראש
חוה אלברשטיין: עכשיו בגרסה המצוירת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...