20 שנה ל-Grace: סוד הקסם של ג'ף באקלי

לרגל מופע מיוחד לרגל חגיגות שני עשורים לאלבום המופת, עמית ארז, רותם בר אור, סאן טיילור ועוד מספרים כיצד השפיע עליהם האמן שהלך לעולמו בטרם עת ומנסים לפענח את הקסם של Grace

nrg תרבות | 25/8/2014 15:54

עמית ארז

את השיר "גרייס" שמעתי בפעם הראשונה בזמן השירות הצבאי שלי בזכות ספיישל עם להקת אינפקציה בנקודת הג'ק ב-102 אף אם. האזנתי לתכנית הזו והם בחרו שירים שהם אוהבים, "גרייס" נבחר שם על ידי רן יורגנסון המתופף.

יש לי זכרון חד מאד של הפעם הזו, התאהבתי במוזיקה באופן מיידי ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי ישר קניתי את האלבום.

באופן מפתיע לא התלהבתי מהאלבום כפי שהתלהבתי מהשיר, וחשבתי שאולי נסחפתי קצת, אבל במשך הזמן זה שקע יותר ויותר והיום אני מהטוענים שזה אלבום ענק, וגם מאד אוהב את הסקיצות של האלבום השני שלא זכה להיוולד בשלמותו. לא מכיר אף אחד שמצליח לשיר כמוהו, בכזו שלמות טכנית ורגשית בו זמנית, ועדיין לא להישמע דביק או משעמם, אלא מרתק ומרסק תמיד.

אין ספק שהמוות המוקדם שלו זו טרגדיה מתסכלת. הלוואי ויכולנו לשמוע את האלבום שבאקלי היה מקליט היום ובעוד עשר שנים, לשמוע אותו מתבגר וגם מזדקן, בוודאי היינו נחשפים לעוד עולם שלם של קסם שלעולם לא נוכל לגלות.

אני גם ממליץ בחום להאזין למוזיקה של אביו, טים באקלי. גם הוא היה יוצר וזמר חד פעמי, שעשה פלאים ומת מוקדם. הכל נשאר במשפחה.

עוד כותרות ב-nrg:
חבורת הקשישים של סילבסטר סטאלון חוזרת
איך קים קרדשיאן קשורה לגירושים של מריה קארי?
מסוגננת, אבל אל תצפו למד מן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ג'ף באקלי צילום: ארכיון

דראנק משין

הכרתי את ג'ף באקלי בשנות הצבא, בזכות המלצה של חבר. כשהאזנתי לו לראשונה, זה היה נראה לי פתאום כל כך מאוחר: איך לא גיליתי אותו מוקדם יותר, איך הוא חמק ממני. שמעתי את האלבום "Grace" וישר התאהבתי. חרשתי עליו ומהר מאוד שקעתי לתוך העולם והסיפור של ג'ף באקלי. רציתי כל כך לרכוש מוזיקה שלו שרצתי לחנות וקניתי את הדבר הראשון שראיתי. זה היה אלבום סקיצות והקלטות לא גמורות, ולצערי, זה לא חדר אליי כמו אלבום הבכורה.

יש כמה שירים ב-"Grace" שממש אחזו בי, ומהווים השראה בשבילי עד היום. המלודיה, הפלצטים, המילים והקול הייחודי שלו, לימדו אותי הרבה על מה שניתן לעשות דרך מוזיקה. על המשקל הרגשי שיכול להתווסף לה. בכלל, השירים שלו כל כך אמיתיים וכנים, שירים מהסוג שנשאר לנצח, הרבה אחרי האמן שיצר אותם.

סאן טיילור

לקח לי המון זמן מהרגע ששמעתי את שמו, ועד שהגעתי לשמוע את Grace.

זה קרה בלונדון ב-2004 בזמן חגיגות העשור לאלבום, עברתי ליד חנות דיסקים במרכז לונדון (איזה קטע שהיו חנויות דיסקים פעם) וראיתי אותו מבצבץ מהמדף.

לא הייתי בטוח למה לצפות כשהכנסתי את הדיסק למערכת, ובטח שלא ציפיתי שבמשך שבועיים רצוף אאזין לו כל כך הרבה פעמים. כמו אצל כל כך הרבה אנשים, האלבום הזה, השירים האלו והקול הרדוף הזה, הדהדו אצלי חזק מאוד.

זה בא אלי בתקופה חשובה בחיים, בדיוק הגעתי ללונדון והתחלתי לכתוב שירים, לשיר, ולהסיק מה כל זה אומר עבורי.

הקול שלי היה סדוק מכמה שנים אינטנסיביות של עישון (צה"ל לא היטיב עם הריאות שלי) וקול הקריסטל של באקלי היה בעצם סוג של קריאת השכמה. הבנתי שאם אני רוצה לשיר באמת אני חייב להגיד שלום לסיגריות, וכך זה קרה שבוקר אחד אחרי האזנה מוקדמת ל-Mojo Pin, הפסקתי לעשן.
תודה ג'ף, היית טוב אלי.

רותם בר אור (theAngelcy)

Grace של באקלי היה הדיסק היחיד שהיה בתרמיל שלי בזמן מסעותיי כנגן רחוב חסר בית באירופה. המוזיקה אצלי הייתה אז בדיסקים, שמפאת משקלם שלחתי לארץ, ביחד עם הווקמן. הייתי שם את הדיסק בכל פעם שהזדמנה לי מערכת סטריאו בבית של מישהו. נהגתי לבצע גירסאות דרמטיות מדי של Hallelujah ושל Lover You Should Have Come Over. אני חושב שבאקלי שיחרר הרבה גברים לגבי איך "גבר" צריך לשיר ומה אפשר לעשות עם הקול. פנומן אמיתי של ביצוע קולי.

עמוס צימרמן

ג'ף באקלי בשבילי זה, יותר מהכל, פספוס. החמצה ענקית. בניגוד להרבה מהאמנים האחרים שאני אוהב שמצאו את מותם בטרם עת, באקלי השאיר לנו אלבום אחד בודד. נכון שיש קצת הקלטות ביתיות והקלטות חיות למיניהן, אבל בסופו של דבר, יש רק את "גרייס". אליוט סמית' השאיר לנו שישה, ניק דרייק השאיר לנו שלושה, קורט קוביין גם כן שלושה. הם הספיקו לעצב סגנון משלהם, לעבור תהליכים. בבאקלי היה טמון כל כך הרבה פוטנציאל שפשוט לא קיבל את האפשרות לצאת החוצה ולעבור דרך.

"גרייס" הוא אמנם אלבום מופתי, אבל הוא אחיד באיכות שלו, לא אחיד בסגנון שלו. באקלי מחפש, חוקר, מפצח. איזה פספוס אדיר שהוא לא המשיך הלאה לעוד כמה אלבומים. זה יכול באמת היה להיות משהו...