ראשי » תרבות » קולנוע

עיר החטאים 2: חטא סרטי ההמשך

בדומה לחלק השני של "300", על אף שהיופי הוויזואלי המקורי כשלעצמו לא השתנה, הקסם איבד מכוחו בסרט ההמשך של "עיר החטאים". מזל שגם הפעם אווה גרין מגיעה להציל את המצב

לפני כמעט עשור, ב-2005 ליתר דיוק, אחד האירועים הקולנועיים המרשימים, המדוברים והבולטים על המסך היה שיתוף הפעולה הייחודי בין אושיית הקומיקס פרנק מילר, היוצר של הנובלות הגרפיות "300", סדרת "עיר החטאים" וכמה מהחוברות היותר אפלות של באטמן, לבין במאי סרטי הבי-מוביז הפעלתניים רוברט רודריגז, יוצרם של טרילוגיית סרטי "אל מאריאצ'י", סדרת סרטי "ספיי קידס" ולאחרונה גם סדרת סרטי "מאצ'טה".

שיתוף הפעולה ביניהם על עיבוד הנובלה הגראפית הידועה בשם "עיר החטאים" לסרט הוליד את אחד העיבודים הקולנועיים היותר מוצלחים שידע ז'אנר הסרטים מבוססי הקומיקס. קודם כל מדובר היה בנובלה גרפית ייחודית אשר הלוק הויזואלי שלה התבסס על סרטי הפילם נואר הקלאסיים ויתרה מזאת, העלילות והדמויות שכיכבו בו שאבו את השראתם לא מעט מספרות הבלשים של ריימונד צ'נדלר ודשיאל האמט. אפשר בהחלט לומר שסדרת הנובלות הגרפיות "עיר החטאים" של פרנק מילר הצדיעה, הקצינה ואפילו שכללה את האלמנטים המרכזיים שהציבו אותן יצירות ספרותיות וקולנועיות קלאסיות.
 
רודריגז, כבמאי שניגש לעבד למסך את היצירה הגראפית, השכיל להבין כי מדובר בהומז', במעין שיר אהבה לז'אנר נשכח אך רלוונטי מתמיד וביקש לקרב את יצירתו הקולנועית עד כמה שרק ניתן אל המקור עליו היא מבוססת – הרומן הגראפי, כך שאף אלמנט ממנה ילך לאיבוד חלילה במעבר אל המסך הגדול. האסטרטגיה הקולנועית שלו התבטאה בהצבת סגנון ויזואלי אשר יקרב את צופיו כמה שרק ניתן אל תוך הדינמיות המתפרצת, אל הצבעוניות המהפנטת ובעיקר אל הפנטזיה המסוגננת שזלגה מבעד לעמודי הקומיקס ולגרום לסגנון זה להשתלט על המסך.

 

רודריגז, בדיוק כמו ז'אק סניידר שנה מאוחר יותר עם "300" (2006) שאגב, גם היה מבוסס על חוברת של פרנק מילר, הצליח להפיח חיים בפריים הקומיקסי תוך שמירה מוחלטת על מאפייניו הסגנוניים. התוצאה הייתה מרהיבה, כאשר כל קשת האלמנטים הוויזואליים באו לביטוי, מתנועות מצלמה בלתי אפשריות, זוויות צילום ייחודיות, צבעים שנבחרו בקפידה והעניקו לסרט אווירה פנטסטית, פסקול שלא ניסה ללכוד את רוח התקופה אלא בעיקר את רוח הסיפור ועד ווייס אובר דומיננטי, סיפור העלילה בגוף ראשון מאת הדמות הראשית, אולי אחד האלמנטים המזוהים ביותר עם הסרט האפל.

כעת, כמעט עשור מאוחר יותר, בוחרים מילר ורודריגז, החתומים יחד על היצירה בדיוק כמו בסיבוב הקודם, לשוב אל "עיר החטאים" עם עיבוד לספר נוסף מתוך

סדרת הנובלות הגראפיות. "עלמה להרוג" מציב במרכזו כמה מהדמויות המרכזיות שכיכבו בסרט הקודם, בהם מארב הקשוח (מיקי רורק) הסובל מבעיות זיכרון, ננסי החשפנית הנאה (ג'סיקה אלבה), השוטר הארטיגן (ברוס ויליס) החוזר הפעם בתור רוח רפאים החרד לעתידה של ננסי, כשאל הדמויות המוכרות מצטרפות חדשות כמו ג'וני (ג'וזף גורדון לוויט) בתור מהמר מקצועי אשר נמצא במסע נקמה פרטי ודווייט (ג'וש ברולין) הפוגש את הפאם פאטל האולטימטיבית, אווה (אווה גרין) אשר היא בעצם הדמות מכותרת הסרט, ה- "עלמה להרוג".

מבלי לגלות לכם יותר מידי מההפתעות העלילתיות והוויזואליות שטומן בתוכו הסרט, נאמר רק שמה שעבד כל כך טוב בסרט המקורי הופך כאן להיות בעצם המכשלה של הסרט השני. בדיוק כמו במקרה של סרט ההמשך ל"300" שיצא לא מזמן, האפקט הוויזואלי המרשים והמהמם שיצר הסרט המקורי על הצופה, כבר לא עובד, נראה מיושן, כמו קסם שבצפייה שנייה בו מאבד מכוחו. מצד שני, שום דבר ביופי הוויזואלי המקורי כשלעצמו לא השתנה, לא נפגם וגם לא נחסך מהצופה. כמה סצנות בהחלט מציגות רעיונות חדשים ומבריקים, אך מי שחיפש בשורה קולנועית מקורית כמו בפעם הקודמת, לא ימצא אותה כאן... מדובר בעוד מאותו הדבר.
 
אך בעוד ההמשך של "300" סבל מתסריט רעוע וסצנות אקשן מרובות שלא הבדילו עצמן אחת מהאחרת, "עלמה להרוג" מציב תסריט בעל לא מעט סיפורים מעניינים, עמוסים בהומור שחור, אקשן מגניב ובעל גלריית דמויות מרשימה. כמו בסרט ההמשך ל"300", מי שמצילה את העסק בסופו של דבר זאת אווה גרין ("קאזינו רויאל", "החולמים"). מעבר לכריזמטיות ולכשרון המשחק המרשים שהיא נחנה בו, לגרין יש את המראה המסתורי הקלאסי, אותו קסם מיוחד בו התברכו רבות מהשחקניות של הסרטים האפלים, ובעזרתם של רודריגז ומילר, אלמנט זה שלה מנוצל הפעם עד למקסימום האפשרי.

עוד כותרות ב-nrg:
אמי 2014: צפוי, בנאלי ומשעמם
כלבוטק: כמה מפחידה, ככה חשובה
אלוהית: תכירו את לנה דל ריי האמיתית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...