על אזרחי: ראיון עם שני קליין
רגע לפני ההתמודדות על פרס אופיר, שני קליין, רמה מ"אפס ביחסי אנוש" בשבילכם, מנסה לפענח למה רבים מחבריה מבית הספר למשחק לא יהיו שם. עם כל יחסי האנוש הגרועים שלה, רמה היא זו שעזרה לה להשתחרר מהטייפ־קאסט הנצחי שחששה ממנו
למי שנרדם בשמירה - אם נשתמש בטרמינולוגיה הצבאית השלטת - ‘אפס ביחסי אנוש‘, סרט הביכורים של טליה לביא, עשה את הבלתי ייאמן. תחת מטחי גראדים ופצמ“רים שפגעו אנושות בענפי התרבות, ניצב החטיף הקולנועי המתוק־מריר הזה איתן, כשהוא סוחף אחריו 330 אלף ישראלים שבעי מהדורות חדשות.
אנתרופולוגית, מעניין יהיה לבחון איך העורף שמחבק את חייליו המאובקים במציאות, מאמץ באותה עת אל לבו אוסף חיילות שלישות מפוהקות על הבד. מעניין עוד יותר לבדוק מה גורם לצוות שופטים זר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טרייבקה, שספק אם הבין את האבסורד בתפקיד כמו “מש“קית נייר וגריסה“, להעניק לסרטה של לביא את פרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי הטוב ביותר. וזה עוד לא הכול: לפני כחודש חזרו קליין והבמאית מפסטיבל אודסה ובאמתחתן פרס נוסף לסרט הטוב ביותר. 12 המועמדויות של הסרט לפרס אופיר, שיוענק בחודש הקרוב, כבר לא מפתיעות אף אחד. “זה לא מובן מאליו שסרט ישראלי כל כך, ייגע באנשים בחו“ל“, אומרת קליין. “נסענו לטרייבקה בידיעה שהסיכויים לזכות אולי לא הכי נמוכים, אבל הסיכויים שיבינו את הסרט כמו שאנחנו מבינות אותו כמעט אפסיים. הופתענו לגלות שלגמרי מבינים אותו. אולי לא את כל הדקויות של צבא ישראלי, אבל כן את ההסתכלות עליו כעל מיקרוקוסמוס. לקחו את זה שם למקום שהם מכירים: לקולג‘, לכלא, למסגרת אנושית. הרי זה לא רק סרט צבאי, אלא אחד שעוסק באינטראקציה אנושית. יש בזה משהו גדול יותר“.
עוד כותרות ב-nrg:
מרגש: צפו באיחוד של חברים
סופית: ליידי גאגא תופיע בפארק הירקון
הצגה על שואה לדור הסמארטפונים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
קליין, שכבר לאחר תפקידה הרציני הראשון, אם נתעלם מפרסומת של מס הכנסה, מצאה את עצמה מהדסת על עקבים בפסטיבל לצד רוברט דה־נירו, מתקשה עדיין להתרגל למעמד. “בתחילת ההקרנה ראיתי את ג‘ף גולדבלום, שחקן שאני מאוד אוהבת, נכנס לאולם, ואז נעלם מהאופק. בסוף הסרט התחיל שלב השאלות והיה עלינו ספוט, כך שלא ראינו כלום מעבר לצלליות. בשאלה הראשונה אני רואה מישהו גבוה מרים את היד ונעמד. כשאני מזיזה את הראש לראות מי זה, אני מגלה שזה הוא! ג‘ף גולדבלום שואל אותנו שאלות! הוא מאוד רצה לדעת מה היה פשר הסצנה האחרונה. אחרי סשן השאלות הוא ניגש אלינו באופן אישי להגיד כמה הוא אהב את הסרט, ואני כל הזמן חושבת לעצמי איך אני, הקטנה, פתאום מייצגת את הסרט. זה כאילו קצת לגרד את הפסגה מוקדם מדי, וכל הזמן אני מפחדת שאולי פה זה ייעצר“.
מהספוטים בטרייבקה ואבק הכוכבים שנדבק לפריזורה, נחתה קליין באודסה היישר לזרועות הפסטיבל (אם לנקוט במטאפורה) ומשתתפיו (הפעם מילולית). “ההוויה של הפסטיבל באודסה שונה לחלוטין. התושבים משתתפים בו בצורה מאוד פעילה. הם קונים שובר לכל הסרטים, מצביעים, ויש להם משקל מכריע בקביעת הסרט הזוכה. במהלך ההקרנה הקהל האוקראיני, שראה את הסרט בתרגום לרוסית, השתנק מצחוק. כשהם פגשו אותנו בחוץ היו צרחות והתלהבות, והיינו בהלם. לא ציפינו לזה בשום צורה. בסרט יש דמות אוקראינית בשם אירנה (מגולמת בידי תמרה קליינגון המצוינת - י“א), וסביבה צוחקים על הנקניק הרוסי והמנטליות, והקהל הגיב לזה בחוש הומור מדהים. זה פידבק בלי הפסקה“. בניגוד לאוקראינים, רמה (במלעיל), קצינת שלישות בבסיס שיזפון (“שיבזון“ אליבא דמשרתי הבסיס), בעלת מאה אחוזי מוטיבציה ואפס ביחסי אנוש, לוקחת את עצמה מאוד ברצינות. היא שואפת להתקדם במדרגות הקצונה, ותמונותיהן של מרגרט תאצ‘ר וחנה סנש מספקות לה השראה - אבל על קומץ הבנות שרמה מופקדת עליהן היא, אפעס, מתקשה להשתלט. שלא לדבר על השפה העברית, ועיין: “אני אעשה את המיטב יכולתי“, או “את מגיעה לכאן בתשע וחצי אפס אפס“. עם הפאתוס הפתטי והסג“מת הקשה, רמה הקנתה לקליין - ובצדק רב - את המועמדות לפרס אופיר לשחקנית־המשנה הטובה ביותר.
אגב, שתי השחקניות המרכזיות לצדה ב‘אפס ביחסי אנוש‘ חוסות תחת אותה קטגוריה, נלי תגר (פקידת הגריסה) במועמדות לתפקיד משנה על הסרט, ודאנה איבגי (מש“קית הדואר) במועמדות לתפקיד משנה בסרט אחר (‘את לי לילה‘). על ‘אפס ביחסי אנוש‘ מועמדת איבגי בקטגוריה של שחקנית ראשית. החלוקה לתפקיד ראשי ומשני בסרט, יש לציין, לא מאוד ברורה. לאקדמיה הפתרונים.
איך זה להתחרות מול נלי על אותו פרס באותו סרט?
“האמת היא שאני מברכת על זה, כי זה או להתחרות מולה, או שרק אחת מאיתנו תתמודד על הפרס. ומגיע לנו. התפקיד שדאנה מועמדת בגללו בקטגוריה הזו, תפקיד של בחורה עם פיגור, הוא מהמם. בכלל, זה לא אנושי היכולות שלה“.
בבית הקפה התל־אביבי ברחוב מזא“ה מישהי שולחת מבט של “מי זאת?“ לעבר קליין. זו שעונה מעל כוס מיץ גזר. אצל רמה זה כבר היה נגמר בכתם כתמתם על החולצה. מזהים הרבה? אני מתעניינת. “כל הזמן. בדרך כלל מסתכלים ומנסים להבין מאיפה אני מוכרת. יש לי קטע חדש עכשיו: אני משתפת פעולה עם השואלים ועונה ‘אולי עשינו צבא ביחד‘. ואז הם חושבים, מתלבטים, מריצים בראש, עונים ‘לא, לא‘, ואחרי דקה נופל להם האסימון: ‘גדול!‘ וזה לא רק בתל־אביב, שהיא כאילו המקום הכי טבעי שבו הסרט הוקרן בלי הפסקה, אלא בכל מקום“.
חשבת שיהיה כזה באזז סביב התפקיד של רמה?
“ממש לא. כשקיבלתי את הפרטים הבסיסיים, אפילו לא היה לי מושג מה גודל התפקיד. ניתן לי רק התיאור של הדמות וסצנות לאודישן. הדמות עצמה נשמעה לי מתאימה, היה בה משהו שבגללו אמרתי לעצמי - היא הרי לא סתם קשוחה, אף אחד לא סתם מתאכזר. רמה נגעה לי בלב בדקויות שלה, והלכתי על זה עם כל הכוח. רק אחרי שהתקבלתי וקראתי את התסריט, הבנתי שהיא אחת משלוש הדמויות הראשיות. יכול להיות שאם הייתי יודעת קודם שזה הנפח שלה, הייתי יורדת מזה בכלל“.
איפה רמה פוגשת את החוויה הצבאית שלך?
“ממש לא פוגשת. אני בכלל שירתּי כרל“שית במשרד ראש הממשלה, חיילת על מדים במשרד אזרחי. החיבור היחיד לצבא היה דרך טירונות קרבית יחסית לבנות. כל הזמן שאלתי את עצמי ‘למה שמו אותי שם?‘, והיום אני אומרת תודה, כי שם איכשהו למדתי מה זה צבא. עד הסרט לא הכרתי דרגות, לא ידעתי כלום מעבר לרב“ט וסמל. כל נושא הפלאפלים והארונות היה לוט בערפל. ב‘אפס‘ הייתה לי השתלמות, למדתי הכול על קצונה, על רעל ועל דרגות. “כשאני חושבת על זה עוד, אני מוצאת חיבור לרמה אולי ברצון להתקדמות. רציתי לצאת מהמשרד ולעבור ליחידות מבצעיות, להתפלש בבוץ. כבר אחרי חודש נכנסתי למנהל שלי ואמרתי: ‘באתי לכאן לא סתם, מה פתאום להיות פקידה? אני רוצה את הדבר האמיתי‘. הוא הקשיב לי, ובסוף אמר: ‘את חיה בסרט, תחזרי למקום שלך‘“.
יקירתי, זו סצנה רמה־ית לכל דבר.
“אחרי הסרט הבנתי שכן, זה הכי רמה שיש“.
בעוד שלוש הגיבורות כלואות בבסיס ללא דרך מילוט - רמה משוועת לתֶקן, דפי מחרפת נפשה למען שיבוץ בקריה וזוהר חותרת לשיא חדש ב‘שולה המוקשים‘ - מאחורי הקלעים נדרשו הבנות לזפזפ במהירות בין כמה לוקיישנים. ככה זה כשצה“ל לא מאשר לצלם במתקנים צבאיים. חדרו של מפקד הבסיס צולם במשרד החקלאות ברעננה, ואילו המסדרון המוביל אליו נמצא בעיריית ערד. בהקשר זה מספרת לביא בהערות הבימאית הנלוות לסרט, שכאשר דפי מטיילת בחוץ עם זה שכבש את לבה של זוהר, וזוהר מתצפתת עליה זעומה מחרכי התריס -
הזוג מהלך במדרשת שדה־בוקר, הנבגדת מציצה עליהם מחלון ברעננה, והתריס נעקר ממקומו אל המדבר כדי לדגמן חוצץ. לביא מתברר, חושפת עוד כישרון משלה ומשחקת תפקיד אופי של האצבעות של זוהר הפוערות את שלבי התריס.. אין ספק, כשהסרט דל־תקציב, היצירתיות של קברניטיו מתפרצת. “טליה היא גאון“, אומרת קליין. “היא מנתבת וזוכרת מה שייך למה בתוך כל שברי הסצנות. מעבר לזה הגענו לסרט מאוד מוכנים, אחרי הרבה חזרות, וכל אחד ידע בדיוק לאן הוא הולך. לא היה מקום לאלתור“.
איך מעקמים את המציאות הקולנועית לתקציב מוגבל?
“תראי, הסרט הספציפי הזה עוסק בצבא, אז הדלות היא חלק מהעניין. זה לא שצילמנו בני משפחה שחיים באחוזה מפוארת ונעים בין חדרים. אלה משרדים צבאיים פשוטים. הבעיות התעוררו ממקומות לא צפויים: לי למשל לא מצאו מדים. אני מן הסתם מידה גדולה, והצבא הרי לא לקח חלק בצילומים, אז הדבר היחיד שיכולנו לעשות זה לקחת מדי גבר ולהפוך אותם למדי אישה“.
אחרי שקליין העלתה מיוזמתה את נושא המדים הגדולים, אני מרשה לעצמי לשאול אותה האם היעדר העדינות של רמה, אם לנקוט בלשון המעטה - אוכל שנוזל על הבגדים או יריקה שנפלטת בזמן שהיא צועקת על פקודותיה - קשור לדימוי החברתי של נשים מלאות. קליין מצדה מנתצת במחי יד את התיאוריה הקונספירטיבית שבניתי.
“בואי נתחיל מזה שרמה מעולם לא אופיינה כשמנה בתסריט. בדרישות התפקיד שלה זה לא צוין. אם אני לא טועה, דווקא זוהר הייתה אמורה להיות קצת שמנמנה, כי היא כל הזמן אוכלת ויושבת על המחשב. אחת השמחות הכי גדולות שלי היא שקיבלתי את התפקיד למרות שאני מלאה, ומבחינתי קודם כול שברתי טייפ־קאסט - שזו ברכה. כשגמרתי את הלימודים, אחד הפחדים שלי היה שאני אכלא בתוך הטייפ־קאסט של השמנה או המבוגרת, כי שם הייתי כזו – והנה, זה לא קרה. מה שכן, כל ההתעסקות של הדמות עם הירקות והסוכרזית, הרחרוחים באזור המטבח, אלה דברים שהבאתי מעצמי. זה משהו שאני מתעסקת בו, והיה חשוב לי שרמה תהיה אנושית. “אגב, צר לי להרוס, אבל תקרית היוגורט שטפטף לי על החולצה, קרתה לגמרי בטעות. לא נראה לי שאפשר לביים נפילה כל כך מושלמת. הטעויות האלה הן המתנות הכי כיפיות. באיזשהו מקום כשאתה מצלם, אתה מחכה שתקרה איזו פדיחה. זה מחיה אותך, ואתה חושב - איזה קטע שזה קרה עכשיו“.
קשה להאמין, אבל לולא עלתה לשיר במועדון קריוקי ולכדה שם את עיניה של ציידת כישרונות, הייתה קליין מטפחת להנאתה את המשך קריירת הפקידוּת שהפציעה בצבא. כולה אומרת משחק, אין סיפור שלא מלווה בחיקוי, אין אפיזודה שלא זוכה למימיקה, הצחוק המתגלגל מדבק. כן, קליין נועדה להיות שם, ולא להחריש אקדחי סיכות במגירות. חיידק המשחק המקנן בה נולד איתה לפני 29 שנה בהוד־השרון, לאם שהייתה מורה מחנכת (והיום אוצרת מוזיאון הוד־השרון) ולאב שעסק בענף הרכב. “תמיד ידעתי שזה הכיוון, תמיד הייתי על במה, עוד כשהייתי מופיעה בסלון עם אחותי“, אומרת קליין, שבימים אלה סוגרת מעגל ומצטרפת לאנסמבל שחקנים ילידי הוד־השרון. “אמא שרה במקהלה, אבא טיפוס של קומיקאי במהותו, אחותי היא מנהלת משכן המחול בהוד־השרון, כך שכולם נוגעים בזה באיזושהי צורה. אבל כן, אני היחידה שהלכה עם זה עד הסוף“.
כשציידת הכישרונות ראתה את קליין על הבמה וזימנה אותה לאודישן, קליין עוד החזיקה בקריירה המשרדית ההיא שהחלה כחיילת. היות שלעובדי מדינה אסור לגשת למיונים מהסוג הזה,
אני מבינה שארבעים הוא מוטיב חוזר אצלך. ככל הידוע לי, את רחוקה ממנו ביותר מעשור.
“(צוחקת) כשהייתי בת עשרים זה נשמע לי רחוק. אולי אני באמת צריכה להגדיל את הטווח“. אחרי שלוש שנות לימודי משחק תובעניות בסטודיו של יורם לוינשטיין, כשלצדה חובשים את ספסלי הלימוד גם תום חגי, יעל גרובגלס, רונה־לי שמעון, מיטל גל (שמשחקת לצדה ב‘אפס ביחסי אנוש‘) ועוד רבים וטובים אחרים, זכתה קליין לשחק בכמה תפקידי אורח טלוויזיוניים. היא חינכה את דניאל, הבת של איצקו ב‘רמזור‘, והופיעה ב‘זנזורי‘, ב‘האי‘ וגם ב‘לא הבטחתי לך‘. “אני לא בוחלת בתפקידי אורח. אמנם אני לא אסתפק בכניסה ויציאה בסצנה, אבל אם התוכן טוב, לא חשוב לי מה גודל התפקיד. יש משהו בתפקידי אורח שעושה אותם כיפיים. הם לא מחייבים, יש לך המקום שלך ואתה יכול להיכנס, לתת את הכי טוב שלך ולצאת - ומה שיהיה יהיה“.
בהמשך דגמנה מענק עבודה לקמפיין של מס הכנסה. “הם רצו בחורה רגילה, ואני עונה על הקריטריון. בואי נצא לרחוב, ותראי לי עכשיו בנות במידה 24. כמה כאלה יש? אני בחורה רגילה בסופו של דבר, ויכולה להיראות אמא לשני ילדים“. בקרוב תפציע בתפקיד אורח ב‘בתולות‘, סדרת המתח החדשה של הוט. בקנה יש גם מחזמר לילדים (“משהו ראוי, לא חלטורה“) שייתן קונטרה למופעי חנוכה עתירי ידוענים. ואם בידוענים עסקינן, בשנים האחרונות נאלצים פרחי המשחק להתמודד עם יוצאי ריאליטי ודוגמניות שעשו הסבה לתחום. ב‘אפס‘, למעט אולי דאנה איבגי ויובל סגל, כמעט כל השחקנים אינם סלבריטאים או כוכבי מדורי רכילות, מה שכמובן מוסיף נופך אמין לירוקת הבסיס.
עד כמה מכעיס אותך שנינט, גל גדות או יוצאי ריאליטי שלא למדו משחק, ממלאים תפקידים שיכלו להינתן לשחקנים צעירים?
“ספציפית לגבי נינט, אני דווקא מתחברת למשחק שלה בחלקים מסוימים. התופעה הזו של ריאליטי, של שחקן ברגע, מכעיסה ממקום אחר. אני עצרתי את חיי לשלוש שנים, השקעתי, חייתי בכזה סחלה כדי לעשות את הדבר הזה - ואני צריכה להילחם. זה לא שמישהי לקחה לי תפקיד, אבל אין ספק שיכול היה להתפנות מקום לשחקנית שסיימה בית ספר למשחק. אני חושבת שאם אתה רוצה להתפתח בתחום, אתה צריך את העצירה הזו של החיים. יש משהו במקצוע הזה שהוא נורא ריסקי - היום טוב, ומחר לא בטוח. בשביל להתקדם אתה חייב כל הזמן להימצא בלמידה, להעשיר את עצמך כי אתה עלול להתנוון. בלי זה, המשחק שלך ריק“.
אם היום פרחי משחק יתייעצו איתך, תגידי להם שיברחו כל עוד יש להם הזדמנות?
“לא יודעת, תלוי. יש אנשים שמסוגלים להתמודד עם זה, ויש שלא. אצלי בכיתה היו חבר‘ה מוכשרים בצורה בלתי רגילה, שלא הצליחו לעמוד ב‘לא‘ שקיבלו, בחיכיון הזה, והלכו למקצועות אחרים. אין מה לעשות, זה מקצוע שבו אתה כל הזמן תלוי באחרים“.
לקליין מחכה בקנה פרויקט שמעביר אליה את הספוט לגמרי; כזה שמן הסתם לא יספח אליו את הטייטל ‘משנית‘. כרגע היא אינה יכולה להרחיב עליו יותר מדי, אך מספרת שהוא נוצר בעקבות מפגש עם במאי צעיר וכימיה טובה. “אחרי תקופה ארוכה הוא אמר לי: אני כותב לך סדרה. לקח המון זמן, אבל בסוף צילמנו פיילוט. זו קומדיה אחרת, שעדיין לא הייתה פה. משהו מהיר, צבעוני. אני מקווה שיקנו אותו כדי שהפרויקט ייצא לפועל“.
פחות מחודש אחרי שהשתתפה ב‘אפס‘, נחתה על מפתנה אפשרות לגלם דמות אחרת לגמרי מרמה הקומית: תפקיד דרמטי של אישה כסוית ראש ואם לארבעה, בסרטה של יעל קיים ‘ההר‘, הממוקם בהר הזיתים. “האישה הזו הפכה לי את הבטן. זכרתי שזה קרה לי גם עם רמה, ותהיתי אולי זה סתם: מה, עכשיו כל תפקיד יהפוך לי את הבטן? אבל הייתה לי תחושה שיש בה משהו מבעבע, והתחקיר על הר הזיתים היה מרתק. משהו בהר הזה קוסמי. פעם ישבנו שם הבמאית ואני, וחזרנו מוארות“.
בינתיים, עד שתעטה את כיסוי הראש ב‘ההר‘, הקהל השבוי של ‘אפס ביחסי אנוש‘ מקפיד לשמור על קשר. “אני מקבלת הודעות על בסיס יומי - דרך חברים, דרך הפייסבוק. אנשים כותבים לי תודה שסוף־סוף משהו שחרר אותם מהחדשות. מודים על הפאן שחסר בימים האלה. וזה כיף. לא מובן מאליו“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם