מארז תרבות 38: מלך האלקטרוניקה חוזר בענק
אפקס טווין מחזיר את המעריצים 13 שנה אחורה ומציע לילדים של היום להכיר את האלקטרונאי הטוב ביותר של המאה ה-20 ותום יורק ממשיך להמציא את הגלגל ומוציא עוד אלבום בהפתעה גמורה
ההתרגשות בהאזנה ראשונה לאלבום החדש של אפקס טווין חסרת פרופורציות כמעט. למעשה, היא כל כך גדולה, שצמרמורת של התרגשות אוחזת בך טרם האזנת לרצועה אחת אפילו מהאלבום. עצם הידיעה שאלבום כזה בכלל יוצא, 13 שנה מאז "Drukqs" הכפול והמצוין, מהבהבת בקדמת המוח בקצב מקוטע ודיסהרמוני כמו טראק חדש שלו עצמו, מקושרת, ככל הנראה, לבלוטת העונג שמגיבה בהתרגשות עם כל הבהוב קטן.
כמעט כל אלבום, שיר, מיקס ותו שיצאו תחת ידיו של ג'יימס רעננו, לא רק את הז'אנר האלקטרוני, אלא אף את מנעד היצירה שלו עצמו, על אף אין סוף הפתעות חדשניות שכבר תרם לעולם הדאנס, הדאנס המתוחכם, כך אוהבים לכנות את הסגנון שלו, זאת למרות שכל ניסיון למסגר את הגאון הזה נידון לכישלון. ועכשיו, אחרי תקופה כל כך ארוכה, מה כבר נותר לבקש, בעצם? הוא לא צריך לחדש כלום, כי הוא כבר המציא סגנון חדש לפני יותר מעשרים שנה. רק שידבוק במה שהוא יודע לעשות הכי טוב, שרק יתן לנו עוד קצת מהדבר הזה שעשה אותו לגאון שהוא, ונהיה מרוצים.
עוד כותרות ב-nrg:
הרב עובדיה: גאון הדור או פרובוקטור?
תוכניות לחגים: מה חדש בטלוויזיה שלנו?
תוכנית ילדים יוצאת נגד מערכת החינוך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרי הקדמה כזאת, אפשר רק לפוצץ את הבלון הזה, המנופח עד אימה מציפיות. נדיר שאמן, כל כך הרבה זמן אחרי שכמעט ונעלם מהשטח, לפחות בכל הנוגע להקלטות אולפן רשמיות תחת השם הספציפי הזה לעומת כל השמות האחרים המזוהים עמו, מצליח להעמיד יצירה ראויה שלא תאכזב את המעריצים מפעם וגם תעמוד במבחן הזמן. אבל כמו תמיד עם אפקס טווין, או ריצ'רד ג'יימס, אם תרצו, האמן הדגול הזה מצליח להפתיע, כל פעם מחדש, גם 13 שנה אחרי אלבומו האחרון.
לעומת הסגנון המשוחרר והמוכר שלו מתחילת דרכו, נדמה בהאזנה ראשונה שהפעם מדובר בחומרים עצורים. התקופה הארוכה מאז הוציא את אלבומו האחרון ניכרת בתשומת לב פדנטית לפרטים, כאילו הוא לעס את כל הדבר הזה שנים בלי לבלוע. אחרי כמה האזנות נוספות מתברר, לא רק עד כמה חופשי ומאושר האמן הזה היום, אלא גם שיתכן מאוד שמדובר במוזיקה המגוונת ביותר שיצאה תחת ידיו.
האלבום החדש של ג'יימס מתחיל בשני קטעים שמזכירים את האלבומים המוצלחים ביותר שלו משנות התשעים וממשיך ברצועות פרועות מבחינת גיוון וכמות השכבות המרכיבות אותם, והידוק כל השכבות האלה ליצירות קוהרנטיות, קטנות ומתוקות. מצד אחד הוא מצליח להביא בדיוק את מה שמצופה מאלבום חדש של אפקס טווין - דאנס מקוטע, צורם אך מרוסן, מורכב לפרטי פרטים ועם כל זאת גם נושא בחובו עוצמות אדירות של רגשות טהורים וילדותיים כמעט. מצד שני, וזו באמת הפתעה עצומה – הוא גם מצליח לגוון את הסאונד המוכר שלו כך שהוא לא נשמע כמו שום דבר שכבר הוציא, כאותם אמנים נדירים שהולכים ומשתבחים עם השנים.
בשורה התחתונה – מדובר באלבום אדיר, מפתיע, משלהב. שום דבר לא הכין את המאזינים לדבר הזה, לא לאלבום חדש אחרי תקופה כל כך ארוכה ולא לחומרים מרעננים ומוצלחים כל כך אפילו בהשוואה לדברים היפים ביותר שיצר זה מכבר. המעריצים מפעם קיבלו מתנה אמיתית מהאלקטרונאי החשוב ביותר, כנראה, של המאה ה-20. הילדים של היום קיבלו הזדמנות פז להכיר את מי שבקצב הזה, עלול להחשב גם כאלקטרונאי הטוב ביותר של המאה ה-21.
אלבום: תום יורק – Tomorrow's Modern Boxes
תום יורק שחרר אלבום סולו שני בהפתעה מוחלטת, להורדה בתשלום באמצעות תוכנת הביטורנט. נניח לרגע לכל הבעד והנגד בנוגע לאלבומים בהפתעה, למכירה דרך תוכנת ההורדות בעידן של סטרימינג, למחיר הסמלי (6$) או לפורמט הפשוט (MP3), ולניסיון הנוסף של יורק להמציא את הגלגל, ונתמקד במוזיקה, לשמה התכנסנו.
אממה, גם בנוגע למוזיקה הדעות חלוקות ומפוצלות, כמו בנוגע לכל הנושאים שזה עתה הנחנו בצד. חלק מהשירים יפהפיים, מלודיות תום יורקיות אופייניות ונהדרות עטופות בצלילים מכשפים, מופרעות על ידי חריקות בלתי צפויות מהמסגרת, שאחרי כמה האזנות להם נשמעות כמו הדבר הכי יפה בשיר. כך האלבום נפתח וכך הוא מסתיים, אלקטרוניקה עמומה הכולאת בתוכה נשמה עדינה וחמה, יעני דאנס מתוחכם שמגיע מהמקום הכי מדכא בעולם – מוחו הקודח של יורק הגאון, שהביא לנו, בעזרתו האדיבה של מפיק העל נייג'ל גודריץ' כמובן, כמה מהיצירות היפות ביותר שנכתבו בשנות האלפיים.
המלודיות של יורק כל כך חזקות, שאפילו שיר כמו Interference, שפרט לווקאלז תמצאו בו רק כמה קלידים נוגים ורעשים גחליליים, הוא פשוט רצועה נהדרת, ולא משנה באיזה אלבום תשימו אותו. אבל כל היופי הזה נתקע עם רצועה אינסטרומנטלית די סתומה וארוכה, ולאחריה אחת נוספת, ולפניה שיר איטי ומרדים, וכל זה באמצע האלבום, קרחת במרכז יער פנטסטי.
ובכל זאת, אמנם מי שלא יטרח ימצא רק כמה מלודיות יפהפיות בסבך של הרבה קשקושים בלתי מובנים, אבל מי שיאזין לו מספיק פעמים, כמו לכל דבר אחר שיצא תחת ידיו של סולן רדיוהד, יגלה עוד הרבה מאוד יופי חבוי ומאוד לא מובן מאליו, גם באותן רצועות שנשמעות סתומות בהתחלה.
אחרי אלבום הסולו הראשון The Eraser המעולה, ואחרי האלבום AMOK עם Atoms for Peace, מדובר ביצירה הכי דיגיטלית של היוצר, נטולת כל אוושה אינסטרומנטלית. הכניעה המוחלטת הזו לאלקטרוניקה היא זו שדווקא שחררה את יורק מכל עכבה ואפשרה לו לייצר שירים שכמו ומסבירים לגוף את ריקוד הארנב המשוגע המזוהה עמו. זה לא באמת דאנס, ובכל זאת הגוף זז באופן מוזר עם הביט, משתחרר מעצמו ומתמסר להרמוניות המעוכות.
אז נכון, לא מדובר באלבום מושלם. אבל אם חוסר השלמות נובע מאקפרימנטליות שדורשת מהמאזין לתת עוד צ'אנס, או עשרה, או שלושים, כדי לאפשר לעצמו להבין את המורכבות הפרפקציוניסטית של הארנב הפסיכי הזה, מה טוב. למי שלא מעוניין לעבוד ובא רק ליהנות, שיאזין רק לשלושת השירים הראשונים באלבום, ויהנה ממיני אלבום מושלם.
סינגל: פיל סלוואי - Coming Up for Air
חכו, לא סיימנו עם רדיוהד למארז זה. פיל סלוואי, המתופף של, מוציא כעת אלבום סולו שני אחרי שבאלבום הראשון, גם אם לא הראה יכולות שירה מופלאות בהכרח, בכל זאת הפתיע במוזיקה רגישה, מכונסת, עדינה ומתוקה כמו במבי ביער מושלג שמחפש את אמא שלו.
גם סלוואי חותך טיפונת לאלקטרוניקה ומציע שני סינגלים ראשונים מהאלבום החדש שמפתחים את אותן מלודיות כואבות ומכונסות לכדי משהו יותר פתוח ומזמין, ומעניין באותה המידה. רדיוהד זה לא, אבל כמות הרגשות הכמוסים שהוא מצליח לארוז בשיריו מקסימה.
האזינו גם לסינגל השני של סלוואי: It Will End In Tears
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם