אלבום משפחתי: רגעים קסומים בחייו של גרוניך
למה דבק בו הכינוי "כספית"? איך אוטו נוסע על אופניים? איך התמודד עם הקקי בשיעור? מה גרם לו לגדל שיער? איפה פגש לפתע את אריק לביא ואיפה מצא את אישתו? שלמה גרוניך מציין תחנות מרגשות בחייו, רצופות עצים גבוהים וכמובן, המון מוסיקה
רגע לפני שיחשפו את פירות השילוב המעניין, גרוניך חושף אצלנו חמש תחנות מרכזיות בחייו הפעלתניים, רוויות ברגעי ילדות קסומים ומרגשים. מהילדות בחדרה, דרך הנסיעה לבית הספר למוסיקה בתל אביב והנחיתה בכפר הנוער "הדסים", המרדף אחר האהבה שהביא אותו לניו יורק ועד האהבה שמצא ואותה מקדש עד היום בביתו שברמת השרון.
עוד כותרות ב-nrg:
תאילנד מזועזעת: נאנסות מתאהבות בתוקפים שלהן
דווקא בערבית: סינגל ראשון לזוכת דה ווייס
פציפיזם במאה ה-21? הצחקתם את הבימה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עיר הולדתי. נולדתי כשלמה – על שם סבי שלא הכרתי. הוא היה קצין גבוה בצבא האוסטרו-הונגרי ונפטר בניכר. את שמונה שנותיי הראשונות חייתי בשיכון הותיקים הטבוע בירק רב, כשממש לידנו, שכונת נחליאל, שכונת התימנים החדרתים. אני זוכר תגרה עם ילד מהשכונה וכשברחתי לכיוון הבית, השיגה אותי אבן שיידה בי, ונחתה על ראשי. אבי יצא לחקירה בשכונה, מצא את הילד והעמידוהו במקום.
בשנים אלו הייתי בגן של צילה. היא כינתה אותי "כספית" - כי הייתי ילד תזזיתי שאי אפשר להושיבו במקום אחד. הייתי הבן של אוטו גרוניך, המורה לזמרה של חדרה רבתי. כשהייתי בכיתה ג' עברנו לגור ברח' הרצל, אחרי שאבי בנה את ביתנו על יסוד המלון הראשון של חדרה, שנקרא דווקא "הרצליה". מספרים, אגב, שאפילו בן גוריון לן שם לילה אחד בדרכו מהצפון לדרום או להיפך.
את שאר שנות היסודי למדתי בבית הספר "אחד העם", שגם בו המורה לזמרה היה - אוטו גרוניך. בחדרה הייתה מסתובבת ההלצה: "ראית פעם אוטו נוסע על אופניים?" וכמובן שצחקו על אבא שלי ואני הייתי מתבאס. אגב, שנים מאוחר יותר, פנתה אליי מנהלת "אחד העם" וביקשה שאלחין את המנון בית הספר וכך עשיתי. לא זוכר מה יצא... מעניין היה לשמוע את זה.
אני זוכר מקרה אחד מביך בטירוף... יום אחד, כשהייתי בשיעור פסנתר אצל ברוורמן, הייתי צריך לעשות קקי וכל השיעור והתאפקתי והתאפקתי, ואיך שיצאתי זה יצא, אז ישבתי על שפת המדרכה ובכיתי. והזבובים חגגו עליי... מישהו כנראה ראה את הבן של אוטו והודיע לו לבוא לקחת אותי.
אני זוכר שמאוד אהבתי את עצי האקליפטוס הענקיים בחדרה והייתי מרבה להתחבק איתם. הייתי ניגש לגזע אינסופי, פורש את ידי הקצרות בחיבוק, מרים את ראשי, שואף את ריחו לנחירי, ומעריץ את קומתו האדירה.
כשסיימתי את כיתה ח' בחדרה נסענו אני, אבי ואמי במכונית העתיקה 'סוסיתא' של אבא לתל אביב כדי לרשום אותי לבית ספר למוזיקה. בדרך חזרה, על מה שמכונה היום כביש 4, פתאום ראיתי שלט - "כפר נוער - הדסים". צעקתי לאבא שייכנס ובשנייה האחרונה הוא הצליח לסובב ההגה ומצאנו עצמנו שועטים בשביל ארוך, כשמשני צידיו עצים רמי קומה... ואז פתאום ראיתי ממולי כרי דשא אינסופיים, בתים מאורכים בעלי גג אדום, בנות ובנים יושבים בפרוסות על הדשא... חלקם מנגנים... סוס מלחך עשב לצד הגדר... "פה אני רוצה להיות", אמרתי בנחישות, ואכן אבי ניגש למזכירות וכך נרשמתי לכפר הנוער "הדסים".
ארבע שנות התיכון בהדסים זכורות לי ולכל מי שלמד שם אז כשנים של אושר ממש. היה משהו קסום וייחודי בממלכת הנוער הזו. בערב שבת הראשון שלי שם - נערך בבית העם "ערב כישרונות". עליתי על הבמה עם אקורדיון מול אולם מלא מפה לפה בתלמידים ומורים. ניגנתי קטע אחד, זכיתי לתשואות נרגשות, והוזמנתי שלא כמקובל להדרן. כשהסתיים הערב, וכולם פסעו בחושך לכיוון חדרי המגורים, ניגשה אליי מאחור נערה שהציגה את עצמה כתהילה, נגנית קלרנית, היא הייתה בוגרת ממני בשנה. היא הציעה לי חברות וישר הסכמתי.
בשנתיים הראשונות עברתי תהליך גמילה כילד מפונק מבית הוריו. הוריי היו באים לבקר תכופות ותמיד הביאו לי ממתקים רבים, אותם הייתי מאחסן בקופסת עץ נעולה שסבי
בשנתיים הבאות, י'-י"א, כבר הייתי רחוק רגשית מהבית, הייתי ממש מעורה בחיי הכפר ומאוד אהבתי להיות שם. בשנותיי בהדסים, עבדתי בכל מיני מקומות. בפלחה, שם זכיתי לנהוג בטרקטור ולהעמיסו בירק רענן מהשדות. באורווה, הייתי מלביש את האוכף על הסוסים, ובמיוחד על "חומי", אותו חיבבתי במיוחד. אני זוכר שלילה אחד אני וחבר רתמנו את חומי ההרפתקן לעגלה, ויצאנו למסע לילי בפרדסי האזור עד שמצאנו עצמנו בנתניה... הדרך חזרה התארכה עד לשעות האור כי איבדנו את דרכינו. נענשנו כמובן על המעשה הזה.
מרגע בואי להדסים, תוך זמן קצר הפכתי להיות איש המוזיקה שם. הייתי מנגן בכל מיני אירועים. הייתי מנגן על הפסנתר בחדר המוזיקה ומסביבי נאספו רבים לשיר איתי את שירי אלוויס, אדאמו... ומאוחר יותר את שירי הביטלס. כשהגיעו השירים הראשונים של הביטלס, הבנתי שמשהו שונה פה מתחולל... סוג של מוזיקה ממכרת מזן חדש... רציתי להיות החמישי של ארבעת המופלאים. גידלתי את שיערי כמותם וביצעתי את שיריהם עם חבריי בכפר. אני זוכר שהייתה לנו תקופה מסוימת להקת רוק, והגיטריסט היה רוני בראון, שהיה כיתה מתחתיי.
בתום לימודיי בהדסים, לפי הוראתו של אבי, התחלתי ללמוד במדרשה למוזיקה בתל אביב שהייתה ממוקמת בסמינר הקיבוצים. אבי דרש שתהיה לי דיפלומה של מורה, כדי שיהיה לי מקצוע ביד... ולא כמו שלוימה מהשיר של זהו-זה, שלא היה לו מקצוע ביד. הפכתי לעתודאי, למדתי שם שנתיים.
בחופש הגדול הראשון עשיתי טירונות ברפיח – תקופה מלאת פיח. בחופש הגדול השני נקלעתי לקורס הכנה למ"כים בבית-אל. באמצע השנה השלישית הפסקתי ללמוד והתגייסתי. שלחו אותי להיות טבח ברפיח... ואלו בהחלט היו החודשיים ההזויים של חיי. הייתי שוטף סירים בגודל של בית ומקפיץ חביתות באוויר. ואז יצאתי מדעתי...
לאחר דיבור עם בעלי החלטה הביאוני להיות אורגניסט עם "להקת שריון". לאחר זמן קצר התמניתי אני למעבד המוזיקלי של הלהקה. כך שירתתי בצה"ל כמעבד מוזיקלי המהלך בשעות החשיכה בסמטאות, בל יראוני מגדל את שיערי בתקופת השירות. עבדתי עם כל מיני הרכבים. אני זוכר במיוחד את "צוות הווי סיני" שם הכרתי את שלמה יידוב ומוני מושונוב. המוזיקה שעשיתי איתם זיכתה אותם בממטרי עגבניות ובצעקות בוז מצד הקהל הצה"לי.
ב-1974, כשהייתי חבר בשלישיית "קצת אחרת" עם שם טוב לוי ושלמה יידוב, החלטתי יום אחד שקצה נפשי ואני נוסע מכאן. הכל קרה ממש בחיתוך פתאומי, מהיום למחר. היתה לי אז חברה הולנדית, אליס, שחזרה להולנד. שבועיים אחריה עליתי על מטוס שהביאני אליה. זו הייתה טיסתי הראשונה ואני זוכר את התחושה המוצקה שאני עוזב לכמה שנים.
בזמן ההמראה, שמעתי באזניות המטוס את "סימפוניית העולם החדש" של דבוז'ק שכל כך התאימה לרגע המיוחד הזה. בהולנד פגשתי את אליס, ולאחר זמן קצר נפרדתי ממנה ועליתי על רכבת לגרמניה לבקר את אחי אילן ואת אישתו רוזוויטה. באחד מהימים, ביושבי על כוס בירה בבית קפה בהמבורג, פגשתי פתאום את אריק לביא ושושיק שני שהציעו לי להצטרף כפסנתרן להצגה שחרשה בהצלחה את אירופה. הפכתי להיות הפסנתרן שלהם, ואז יום אחד, עליתי על מטוס והגעתי לניו יורק. הלכתי לבחינות בג'וליארד, עברתי אותן אבל לא רציתי ללמוד שם... המקום הגדול הפחיד אותי.
הלכתי לבית ספר "מאנס קולג' אוף מיוזיק" - קטן וצנוע יותר, ושם למדתי קומפוזיציה. חמש שנים הייתי בניו יורק, בהתחלה היה קשה מאוד... לא ממש התחברתי... הבדידות שיגעה אותי, אבל אט אט צברתי חברים וביטחון. בניו יורק פגשתי את יורם פורת ז"ל, שכתב את המחזמר "אמריקה" ע"פ קפקא, ואני הלחנתי. אמריקה עלתה על שתי במות, אחת בניו יורק והשנייה בסנטה פה, עם שורה של כוכבים כשחקנים הראשיים.
התחנה החמישית היא זו שאני נמצא בה כבר מזה שבע עשרה שנה - המושב חרוצים שבשרון. איך הגעתי לפה? הכרתי את מיכל, רעייתי ואהבת חיי, בעת שגרתי ברמת השרון אחרי שעזבתי את תל אביב. ידידה סיפרה לי על נגנית מפוחית יפה שמפליאה לנגן בזמן עבודתה כמצילה בבריכה. יום אחד נזקקתי למפוחית באיזה שיר והידידה נתנה לי את הטלפון של מיכל, קבעתי איתה להגיע לאולפן.
כשהגעתי לאולפן, מיכל כבר הייתה מעבר לזכוכית... "עושה סאונד". איך שראיתי אותה, הרגשתי וידעתי שזה זה. היא יצאה לקראתי... התחבקנו ארוכות בהתרגשות... כאילו אנחנו כבר מכירים... מתנשמים ונסערים ישבנו על הכורסה. ואז אמרתי לה: "זהו. את באה אליי..." היא ענתה: "יש לי חבר..." עניתי לה: "זו בעיה שלו..." ואכן מיכל באה אליי בתום ההקלטה ומאז לא נפרדנו. נולדו לנו זוג תאומות מדהימות, שחר וים, ומיד אחרי לידתן עברנו לחרוצים כי ביקשתי שנגור יותר בתוך הטבע... ומצאנו את הבית הזה בו אנו חיים באושר ומגדלים את זוג תאומותינו שכבר בנות 15 וחצי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם