ראשי » תרבות » מוזיקה

טריפל הוט: הישראליות שכבשו את ניו-אורלינס

מניחות את האגו בצד ומציגות אחווה נשית נטולת ציפורניים, שלוש החברות בהרכב 'האחיות לוז' עושות מוסיקת דו-וופ על טהרת ההרמוניה הווקאלית הנשית וזה נשמע מצוין – תשאלו את ההמונים שהגיעו להאזין להן בפסטיבל שהתקיים בחודש שעבר בניו אורלינס

לא בכל יום הרכב מוסיקלי ישראלי מוזמן להופיע בפסטיבל בינלאומי בניו אורלינס. בחודש שעבר, יפעת זיו, שירה ז' כרמל וטליה אמזלג, בנות הרכב הדו-וופ 'האחיות לוז', זכו להגשים חלום משותף ולהופיע באירוע המוקדש כל כולו להרכב הנשי הווקאלי הנערץ עליהן, משנות השלושים והארבעים, 'האחיות בוסוול'.
 
עוד כותרות ב-nrg:
אל תתגייסו: המשורר המזרחי יוצא מהלופ
החוק להגנה על זכויות המוזיקאים עולה שלב
מי הגיע להשקת העונה החדשה של מחוברים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"יום בהיר אחד, קיבלנו מייל מאישה בשם קיילה טיטוס, שהיא הנכדה של ווט בסוול, אחת האחיות בהרכב", מספרת זיו בהתרגשות רבה. "היא סיפרה שבמהלך השנים האחרונות השקיעה את רוב מרצה בסידור האוסף המשפחתי של האחיות ובמחקר על סבתה ואחיותיה. היא עקבה אחרי הרכבים שמבצעים חומרים של שלוש האחיות, ונתקלה בכמה סרטי וידיאו שלנו עם ביצועים לשירים, שקיימים ברשת. תודה לך, אלוהי האינטרנט!", היא צוחקת. "קיילה הזמינה את כולנו להגיע לניו-אורלינס לפסטיבל האחיות בוסוול, פסטיבל ראשון מסוגו שיזמה, למשך ארבעה ימים.

"מלבדנו, היו הרכב ספרדי, הרכב קנדי, הרכב אוסטרלי ועוד ארבעה הרכבים אמריקאים. האירוע המרכזי היה קונצרט חגיגי באולם היפהפה של ה-New Orleans Mint, שהיה מלא מפה לפה. זה היה מדהים להופיע מול קהל מקומי מניו-אורלינס, והאהדה הגדולה שזכינו לה מאנשים שמכירים את הסגנון ואת מייסדותיו, שימחה אותנו מאוד. נוסף על האירוע המרכזי, הופענו גם במועדונים, ובאחד המופעים הפתענו את הקהל בשיר בעברית שכתבתי בשם 'תן לי' ומבוצע אקפלה, ללא ליווי כלים. הקהל היה מהופנט, ועבורנו זה היה רגע בלתי נשכח".

הייתה התייחסות לעובדת היותכן ישראליות?

"אנשים היו מאוד סקרנים לגבי איך בכלל הגענו לשיר את הסגנון הזה והתפעלו מהמרחק הגדול שעשינו במסע עד לשם. רוב החומרים שלנו באנגלית, ואנחנו עובדות הרבה מאוד על המבטא וההגשה של השפה, במטרה שהיא תישמע כמה שיותר אותנטית, זו הרי לא שפת האם שלנו. קיבלנו על זה פידבקים די טובים, מה שמעיד על כך שההשקעה השתלמה", זיו מחייכת.

"אחד הרגעים המצחיקים שהיו לנו שם, הוא שבמהלך האפטר פארטי כולם הפצירו בנו לשיר את אחד השירים דווקא במבטא ישראלי. אחרי שכנועים רבים, נענינו להפצרות ופצחנו בגרסה של 'פיפל' במבטא הכי ישראלי שיש, אל מול המבטים ההמומים של חלק מאנשי 'קהילת בוסוול'".

 

"המפגש מקרוב עם הרחובות של ניו אורלינס, שבהם התרחשה ההיסטוריה של הג'אז ושל הבוסווליות, היה מדהים. יש שם תחושה בלתי פוסקת של מוסיקה באוויר", היא מספרת בהתלהבות. "ניצלנו את ההזדמנות לשהות בעיר שבועיים מלאים, ביקרנו במקומות היסטוריים וזכינו להכיר הרבה מוסיקאים וזמרים מעולים שחולקים איתנו את האהבה לסגנון המיוחד ולחיים ההרמוניים בכמה קולות".

לנוכח תיאוריה של זיו, קשה שלא לרצות ולקפוץ אל תוך מכונת זמן, שתיקח אותנו היישר אל ראשית ימי הג'אז והבלוז, ההרמוניות הקוליות והדו-וופ בניו אורלינס, לב לבה של סצנת המוסיקה. במובנים רבים, ניו אורלינס של אותם ימים אינה ניו אורלינס של היום, בעיקר לאחר סופת הוריקן קתרינה הקטלנית, שפקדה את העיר לפני קרוב לעשור, ולצד הקסם הניו אורליני המדובר, זיו חשה גם שינוי באווירה.
 

"מצד אחד, משהו באווירה, בספונטניות ובפתיחות של המוסיקאים המקומיים שפגשנו היה בדיוק איך שדמיינו את העיר הזו", היא מספרת, "כשאחד הרגעים היותר מרגשים שהיו לנו הוא הופעת אורח ספונטנית במועדון שנקרא The Preservation Hall. זה מועדון שבכל ערב מנגנים בו הנגנים הכי טובים בעיר בסגנון הסווינג הניו-אורלינסי המקורי. עלינו לשיר איתם שני שירים והיה לנו חיבור מחשמל. הרגשנו את החום של הקהל, וזה היה מדהים.

"מצד שני", היא מוסיפה, ולקולה מתגנבת נימה קלה של עצבות, "העיר עברה טראומה מאוד קשה בהוריקן קתרינה ומאז מנסה להשתקם, וזה מאוד ניכר פיזית וגם מנטלית, אפשר להרגיש שם משהו יותר מפוכח אצל האנשים".

 

מעבר להרמוניה הווקאלית הנשית, מה קוסם לכן בתכני השירים של 'האחיות בוסוול'?

"כמובן שכמו כל שירי הג'אז הידועים, שמדברים רובם ככולם על אהבה, גם השירים של הבוסווליות מדברים לפעמים על אותו נושא לעוס לעייפה, שבעצם אי אפשר להפסיק לחשוב ולכתוב עליו. אבל, נקודת המבט שלהן מאוד רעננה, למשל בשיר כמו 'האם זה היה הדבר האנושי לעשות?', וקשה לעמוד בפניה. את השירים המקוריים שלנו אנחנו משתדלות לגוון עם נושאים אחרים, כך שההופעה מתובלת בקטעים שונים".

אתן מקדישות מחשבה לאופן בו מוצגות נשים בטקסטים האלה ולצורת ההצגה שלהם?

"כן, בהחלט", זיו משיבה. "ייצוג הנשים חשוב לנו במיוחד, גם בטקסטים של השירים וגם כזמרות מופיעות. משמח אותנו להוות דוגמה חיה וחיובית כנגד הסטריאוטיפ של נשים שמגעילות זו לזו, או של בובות על חוט שמפיק שמן עומד מאחוריהן".

מהם מקורות ההשראה הנוספים שלכן?
 

"וואו, מגוונים מאד – מהרכבים ווקאליים והרכבי אחיות נוספים, דרך מוזיקה אינסטרומנטלית בסגנונות שונים, מביג באנדז ועד הרכבים קאמריים של מוזיקה קלאסית, ועד לזמרות וזמרים מעולים מפעם - ממפיס מיני, למשל, ושרה ווהן, ועד היום - טום ווייטס, טיון יארדז ועוד.

"אנחנו מתחברות לכמה וכמה סגנונות שונים. זה כיף אדיר מבחינתנו לשחזר את סגנון הדו-וופ, שלא מכירים כל כך פה בארץ, וממש כדאי להכיר, אבל הסגנון הזה הוא רק חלק ממה שאנחנו עושות, גם אם התמסרנו לו מאד מאז שהתחלנו להופיע. אנחנו רוצות להביא לקהל את היצירה שלנו ואת מי שאנחנו – 'אחיות' שמתלהבות ומתרגשות מסגנון הדו-וופ, לצד השירים שאנחנו כותבות בשפה שפיתחנו שמבוססת על הסגנון הזה אבל גם על העולמות המוסיקליים השונים שכל אחת מאיתנו מגיעה מהם".

בדומה להרכבים משנות הארבעים, המבוססים על טהרת ההרמוניה הקולית הנשית, גם ב'האחיות לוז', יש חשיבות רבה לחיבור בין השלוש. על אף שבלהקה חברים גם נגנים - הגיטריסט דותן כהן, נגן הקונטרבס אריאל גיבנט, שפינה מקומו בחודש האחרון לדור סמוכה, ויואב אלקיים, המנגן על כלי ייחודי - קרש כביסה, שלוש הנשים הן הכותבות את השירים ואת העיבודים, בוחרות את החומרים ויוצרות את ההרמוניה הקולית הייחודית.

הז'אנר המוסיקלי האהוב עליכן אינו מאוד רווח בארץ. איך והיכן שלוש חובבות דו-וופ מוצאות זו את זו?

"הכרנו באקדמיה למוסיקה לפני ארבע שנים בדיוק. שלושתנו התחלנו את הלימודים במחלקה לזמרה רב תחומית, וממש מהימים הראשונים ללימודים היה בינינו חיבור אנושי זריז ואינטואיטיבי מאוד", מספרת זיו. "בהמשך התברר לנו שמעבר לחיבור מהסוג הזה יש לנו גם משהו משותף באסתטיקה של השירה שאנחנו אוהבות, בתפיסה של קצב, ובסגנונות מוסיקליים שמזיזים לנו משהו בלב. שלושתנו מצאנו בדו-וופ כל מה שאנחנו אוהבות בג'אז המוקדם – הקצב הנכון, חוש ההומור, הרכב הנגנים, השמחה שהוא מביא והצורך לזוז כששומעים אותו. אבל מעבר לכך, העניין המרכזי הוא השירה בשלושה קולות צפופים וההרמוניה שנוצרת ביניהם".
 

איזה קול ייחודי משלה מביאה ללהקה כל אחת מן החברות?

"כל אחת מביאה איתה מעולמה היא - מוזיקה קלאסית, מוסיקה ישראלית, היפ הופ, או מגוון העולמות השונים בג'אז, כל אלה מוצאים אצל כל אחת מינון שונה וחשיבות שונה, וזה ניכר בכל שלב בעבודה – מכתיבת שירים או בחירתם ועד העיבודים. אנחנו מקוות שאפשר לשמוע את ההשפעות השונות גם בתוך סגנון מסוים ומהודק כל כך כמו דו-וופ, ומן הסתם זה ניכר יותר בשירים המקוריים שלנו".

איך זה עובד, להיות שלוש שותפות שוות ליצירה?

"בואי נאמר שיש לנו מזל שאנחנו מספר אי זוגי", היא צוחקת, "וככה אפשר לקבל החלטות דמוקרטיות. זה הרבה יותר עמוק מזה, כמובן, וכשיש חילוקי דעות, החלטות יתקבלו אחרי שיחות ארוכות, אבל בסופו של דבר, אם עדיין יש אי הסכמה, אנחנו משתמשות גם בעניין הזה של דעת הרוב, כי אין מה לעשות, כששלושה אנשים מובילים פרויקט ולא אחד, כל אחד מהם צריך לשים קצת את האגו בצד.

"זה שונה מהרבה פרויקטים אחרים שאנחנו משתתפות בהם, שיש בהם זמרת אחת בפרונט. כאן אנחנו שלוש בפרונט, ויש מן הנחת יסוד שקיבלנו, שאנחנו נותנות מקום אחת לשנייה. מה שכן, כדי שהכל יהיה זורם, יש יותר דברים שאנחנו, כשלוש, צריכות לתכנן מראש. צריך לעיתים קרובות לתכנן אפילו את הדיבור בהופעה – שלושתנו מחזיקות מיקרופון על הבמה. אבל למרות שזה מצריך מאיתנו יותר, זה כל היופי בזה, לדעתנו, האופן שבו מתאפשר לנו להציג שילוב קולות וליצור הרמוניה, שיש בה הרבה מעבר לקולה של כל אחת לבדה".

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...