רפי איתן לא מתחרט: על הצורך האנושי באנושיות
הפרק של "עובדה" ששודר אמש היה מרתק, לא רק בגלל שהוקדש לרפי איתן ולכמה מהפרשות המסקרנות ואפופות העמימות שידעה המדינה, אלא בעיקר מפני שהסגיר את הצורך האנושי בחרטת האחר על מעשיו, בין אם ישנה חרטה כזו ובין אם לאו
עוד כותרות ב-nrg:
תחנות התרבות של דניאלה ספקטור
למצב האומה מותר לצחוק על יוני נתניהו?
יס מגדירה מחדש את המושג בדור זול
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אך למעשה, מלבד שחזור כמה אירועים עסיסיים מהפרשות המוכרות מפיו של איתן עצמו, עוסק הפרק בדבר אחר לחלוטין – בצורך האנושי להאמין כי לפעולה הנושאת עמה מידת מה של חוסר מוסר, בהכרח נלווים הרהורי חרטה.
בשיחות שערך בן שני עם איתן, תבע ממנו, באופן חוזר ונשנה, כי יאמר לו את האמת, הן זו הקשורה בחשיפת אי אילו פרטים מבצעיים שעד כה לטו בערפל, והן זו העוסקת ברגשותיו בדיעבד לגבי מעשיו.
ניכר כי שני כבר החליט, בינו ובין עצמו, מהי אותה אמת, ובאותה הנחישות בה הוא מבהיר לאיתן שאינו מאמין כי לצמרת השלטונית לא היו יד ורגל בפרשת פולארד, כך הוא מסרב להאמין כי תיתכן אפשרות שאיתן אינו אכול רגשי חרטה על מעשיו.
תגובתו של איתן עוקצנית, ובאחד הרגעים הוא משיב על השאלה הצפויה עוד בטרם נשאלה – "ולא, אני לא מתחרט על כך". ברגע אחר הוא אומר לשני "אתה מחפש חרטה, רגשות מהסוג הזה? תחפש אותם אצל אנשים אחרים".
לא ברור האם הניסיון העיקש לחלץ מאיתן הודאה בדבר חרטה נעשה מתוך שליחותו העיתונאית של שני או ממקום אחר, אנושי ועמוק יותר, של אדם המסרב להאמין בהיעדרה. ומה זה אומר לגבינו, הצופים – האם אנו זקוקים לגלולת הרגעה בדמות הידיעה כי בסופו של דבר, כולנו אנושיים, מוסריים ומכירים בקיומה של אשמה?
כלפי חוץ, איתן ממשיך לנסות לשדר לאורך הראיון גישה רציונאלית ותכליתית, וטוען כי בתחום עיסוקו, לאמוציות אין מקום, משום שאינן משרתות את המטרה. המונחים בהם הוא בוחר להשתמש מתייחסים לאדם כאל ממלא תפקיד מוגדר וצר, נטול מערכת ערכים ואמונות משל עצמו, ולסביבה בה הוא פועל כאל מסגרת של היררכיות ואינטרסים, בה פועלים לצידו ומולו שחקנים מונחי מטרה בדיוק כמותו. "כשאתה עוסק במאבק מודיעיני, את המוסר אתה שם הצידה", הוא אומר.
עם זאת, שפת הגוף מסגירה את האנושיות שבו, גם כשאינה משרתת את המטרה. חיוך המבליח ברגע הכי פחות צפוי, הנגיעה התכופה בפניו והצורך בהסדרת הנשימה, הם
גם אשתו של איתן, מרים, מקמצת במילים ומתבטאת באופן מחושב, אך מדי פעם משחררת אמירות משמעותיות, שמאחוריהן רגשות שאינם עולים בקנה אחד עם ארשת פניה המאופקת. היא מביעה שאיפה לכפר על כמה ממעשיו של בעלה, אותם היא מגדירה כטעויות, ומתארת מעין פנטזיית קתרזיס שהייתה לה, להציע עצמה ל- FBI במקום אן, בת זוגו של פולארד, ואף להעניק לבני הזוג את הבית שהיא ובעלה בנו יחד, עבורם כפיצוי ועבורה לשם מחיקת רגשות האשם הנוקפים. כעת, משהוגשה לנו החרטה המיוחלת, גם אם לא ישירות מפיו של איתן עצמו, אנו יכולים לחזור לישון בשקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם