כל הדרך לפאנק: תחנות תרבות עם יוסלס איי.די

הגלגלים שהובילו לדד קנדיז, ההופעה בארץ שהרגישה כמו חו"ל, האלבומים ששינו להם את החיים והפלאפל שסיכם כל חזרה: אחרי 20 שנות פאנק, קבלו את תחנות התרבות של יוסלס איי.די

nrg תרבות | 2/12/2014 19:26

תגיות: יוסלס איי די,פאנק,תחנות תרבות

גיא כרמל: הכל התחיל מהיותי סקייטר טינאג׳ר שעד אז שמע קצת רוק דיי מינסטרימי ושאר סגנונות שהתגלגלו לאוזני מפה ומשם.

מגיל 12-13 משך אותי עולם הסקייטבורד, ומשם מצאתי את עצמי במשך שנים רבות - חוץ מנסיעה בלתי פוסקת על גלגשת - מעביר שעות וימים בצפייה בסרטי סקייטרים שאני וחברים ייבאנו מארה״ב (וכך למדנו את הטריקים).

עוד כותרות ב-nrg:
תחנות התרבות של דניאלה ספקטור
למצב האומה מותר לצחוק על יוני נתניהו?
יס מגדירה מחדש את המושג בדור זול
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הפסקול של הסרטים הללו היה בחלקו סאונד של להקות פאנק כמו באד ראליג׳ין, פניוויז, ביג דריל קאר ועוד. כך גיליתי את הז׳אנר הזה של הפאנק. במקביל ללהקות סקייט פאנק, פאנק רוק ופאנק מלודי של אותה התקופה, ככל שהעמקתי בז׳אנר הגעתי לעוד הרכבים כמו דיסנדנס, מינור ט׳ראט, דד קנדיז ועוד להקות פאנק ואנרכו פאנק מהדור ההוא.

מה שאהבתי במיוחד היה השילוב של האגריסיות של הפאנק עם המלודיות שתמיד משכו אותי בלהקות הפאנק הללו - שביודעין או לא קצת עיצבו תת ז׳אנר חדש בתוך כל ז׳אנר הפאנק-רוק באמצע שנות השמונים - תחילת שנות ה-90 ולתוכן. זה היה וויב חדש ומרענן, מאוד מחובר עם כל עולם הסקייט שהייתי עמוק בתוכו. הדרך משם ועד לתפוס גיטרה ולעשות משהו מקומי משלנו היתה די מהירה.

באותה תקופה טסתי לבקר את אחותי שחיה בלוס אנג׳לס. מצאתי את עצמי בהופעות

של הלהקות האלו ששמעתי בסרטי סקייט (פבליק דומיין, באד ראליג׳ין, פניוויז) וגיליתי סצנה שלמה של סקייטרים וגולשים. גם בארץ אני זוכר ספציפית ערב שפתח לי את התיאבון לדבר - הופעה של נכי נאצה בתל אביב, במועדון שאני אפילו לא זוכר את שמו, יחד עם להקת אוי ואבוי ועוד כמה, זו הייתה ראשיתה של סצינת פאנק אחרת בארץ - כזו שלא היתה מורכבת מערסו-פאנקיסטים (שבעיקר שמעו להקות כמו אקספלויטד וסקס פיסטולז ואהבו פוגו אלים ואלכוהול), שלא הכירו שום דבר מעולם הפאנק או ההארדקור האמריקאי ושחלקו היה אפילו סחי לגמרי. בשבילי לראות את נכי נאצה בגיל 16-17 בתל אביב הרגיש כמו לראות את מינור ט׳ראט בוושינגטון. לפחות ברמה המקומית, זה לגמרי הרגיש ככה.

גדעון ברגר: לכולנו יש כמה אלבומים ששינו לנו את החיים, או ליוו אותם תקופות משמעותיות בחיים. ווקינג וונדד היה הפסקול שלי החל משנת 2007 ועד היום, למעשה. הנסיעות הראשונות מעבר לים עם להקה, פרידה מחברות, צמתים בחיים... מעבר לטקסטים החזקים באלבום והכתיבה האינטיליגנטית, בשבילי זאת הלהקה הראשונה שהתאהבתי בה. עד אותה עת הייתי באמונה מוחלטת שפאנקרוק מנגנים רק מהר ואם לא מהר - אז מהר לאללה! ווקינג וונדד הוא דוגמא קלאסית שאפשר לתת בראש ולכסח גם ב-165BPM.

ישי ברגר: בימים המוקדמים של הלהקה כל חזרה שלנו הייתה מיני – הופעה. בדרך כלל היו מגיעים כמה חברים ויושבים איתנו למשך כל החזרה, אני חושב שהיינו יודעים אם שיר הוא טוב או רע לפי איך שהם היו מגיבים. אחרי החזרות היינו יורדים כולם לפלאפל אוריון בחיפה, אוכלים, מדברים ורק אז הולכים הביתה.

למשך עשרות שנים (עכשיו אני יכול להגיד את זה) אמרנו שאין בעולם עוד פלאפל כמו פלאפל אוריון - אבל כל זאת השתנה כששני חברים מחיפה פתחו את פלאפל אושר על קינג ג'ורג' לפני כשנה.

איך שחשבנו על פלאפל אוריון - גם חשבנו על הלהקה שלנו ביחס לשאר הלהקות בארץ. עד שהגיעו "מאן אלייב" עם הפאנק רוק אושר שלהם.