זה לא קאמבק, זה רנסנס: דיקלה בהופעה
חזקה בצורה כל כך שבירירית, חוגגת את היגון עד יצירת קונפטי רעשני מטקסטים עצובים, הזמרת שחזרה לאחרונה לפלייליסטים לא אכזבה גם בהופעת ההשקה של האלבום החדש
עוד כותרות ב-nrg:
• למה החליט ליאור שליין לערוק לערוץ 10?
• "משחקי הכס" נגד "האנטומיה" - מי לוקחת?
• איפה נמצא הסיטקום הטוב ביותר בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השיר הראשון בהופעה הוא תמיד שיר היכרות ומערך ציפיות. הזמרים מסדירים התרגשות, הקהל מיישב את הערצתו ונפתח דיאלוג. להתחיל ערב כזה עם הלהיט הכי גדול שלך מהרדיו זו חתיכת הימור שרק אמנים כמו דיקלה יכולים לצאת מהם גם כשידם על העליונה וגם בתחושה שעוד מעט יפלו דברים מידיה הכבדות.
הופעת הבכורה של דיקלה ברידינג, אמש ( ה׳), הייתה מופע מנצח, צבעוני ואנרגטי, תוך כדי שדיקלה עדיין מעבירה את הדימוי שהיא חזקה בצורה כל כך שבירה. דיקלה איתנו כבר 15 שנה במוסיקה הישראלית ובאלבום החדש ״ואם פרידה״ היא זכתה ללידה מחדש עבור קהלים חדשים שלא הכירו אותה. זה לא קאמבק, זה רנסנס.
״די לי״ היא שרה את השיר השני על הבמה, גם הוא מתוך האלבום החדש. ״די לי, אתה רע לי, אתה רע לי״ היא טוענת את הקהל באנרגיות קצביות שתמיד הפוכות מהטקסטים העצובים של השירים שלה. כי אין עוד זמרת שחוגגת כל כך את היגון, שעושה מטקסטים פשוטים על עצב וכאב קונפטי רעשני שכזה.
וזו בדיוק המומחיות והאש שדיקלה משחקת בה, מאז ״בוקר טוב״ שגם הוא זוכה לעדנה שמחה במופע הזה. כבר אז דיקלה סימנה את הרקיחה המדוייקת הזו של ניגודים: טקסט ישיר עם לחן שלוקח את כל היצירה הזו למקום המדוייק שבו עומד התיחכום. כמו לולינית מוסיקלית על חבל: אם תיפול לימין היא תישמע אנכרוניסטית וכבדה, אם תמעד לשמאל זה כבר יהיה פרודיה. דיקלה ניחנה בכישרון מרתק לקחת את המתח בין העצב לשמחה למקום שבו כוחות המשיכה מופעלים על שני הצדדים במקסימום כוח מבלי לתת לדבר הזה לקרוס. זו יכולת נהדרת, כמעט אלכימאית. אתמול בערב אפשר היה לראות כמה הכישרון הייחודי הזה של דיקלה רק השתפר והתהדק עם השנים.
״ועם פרידה״ הממיס מהאלבום החדש על הבמה והקהל רוצה לרקוד את כל הרגש הזה. יש מקום למקצה שיפורים לגבי עריכת סדר השירים במופע, משהו בבטן הרכה באמצע ההופעה קצת מייצר חוסר כיוון. אבל זה לא באמת מפריע, מפני שכל שיר כשלעצמו מצליח גם לסחוף וגם לשמור על עצמו. הדיסטנס שמורכב מהערצה נוגעת ויצירה שעומדת בפני עצמה מצליח להחזיק. שוב בישול של גבולות נבונים ועדינים.
״מונו״, הלהיט הגדול של שלומי סרנגה שנכתב בראשה, מתברר, כשהעבירה סמרטוט (ספונג׳ה, אבל היא מיד מתכחשת למעשה) בבית, מושר על ידה וכבר הקהל מנותק מהכיסאות, חוגג את ההימלטות מהאהבה וחיי הבדידות שמופיעים בשיר. דיקלה מוכיחה שהיא כותבת את השירים לזמרים אחרים כאילו כתבה לעצמה. גם ״תחזרי״ שכתבה לשרית חדד מקבל ביצוע שהופך את הגרסה המקורית של חדד ללא מעודכנת.
בשנת 2009, ימי בחירות עליזים, הייתי בהופעת ההשקה של דיקלה לאלבום ״ארלוזורוב״. התברר שציפי לבני הייתה בקהל ודיקלה שרה את ״מזל״ (שיר שנכתב על אחיו המת של חבר טוב). מההופעה ההיא יצאתי בתחושה שדיקלה עוד לא יודעת למנן את האנרגיות שלה ולעיתים הן מתפזרות ברעש שגדול מסך הקהל שיושב בהופעה, אך מאז, מים רבים.
ארבע שנים עבדה הזמרת על ״ואם פרידה״, היא מספרת על הבמה. היא מדברת על העבודה הקשה עם המון ניגודים: לכעוס ולהשלים, לפרק ולהרכיב ובאמת ניכר
"Here comes the Rain again" המחודש והמדובר פותח את מסיבת הסיום של המופע. מה כבר לא נכתב על השיר הזה? זהו ממתק מדויק כל כך שאם עוד קצת היה בתנור היה נשרף, אבל רק דיקלה יכולה לסמוך על עצמה שתדע בדיוק מתי להוציא את השיר מהאש כך שיהיה צונן בעת ההגשה.
הערב נחתם עם ביצוע מרגש של ״אין עוד אהבה כזו״, ״אהבה ומוסיקה״ האופטימי מאלבום הבכורה מסיים את הערב.
אורות דולקים, מעיל, סוודר, צעיף ואני בחוץ. בדרך הביתה אני חושב שדיקלה הצליחה לתת תחושה שהיא של הקהל אבל היא עדיין של עצמה, אני לא יודע הרבה דברים חדשים על האישה שהולכת למכולת ושמה דיקלה. היא הצליחה להיות קרובה כל כך ועדיין להשאיר הרבה אצלה. מינונים, כן. אשפית של דיוק הדיקלה הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם