בקסטריט בישראל: סיקור המעריצה מפעם
לא ידענו איך לעכל את העובדה שדווקא הבקסטריט בויז הצליחו לייצר כזה בלגן, אז נתנו גם למבקר מוזיקה סנוב וגם למעריצה היסטרית לסקר את ההופעה הראשונה של להקת הבנים בארץ, כל אחד מראות עיניו. שניהם חזרו עם הרבה מסקנות ומעט הפתעות
חברותי ילידות שנות ה-80, בואו נודה בזה: ביום-יום אנחנו כבר בני אדם בוגרים. אנחנו מחזיקות עבודות, משפחות, תחביבים – וחלקנו כבר הגענו לשלב הזה בחיים שבו אנחנו לוקחות את עצמנו הרבה יותר מדי ברצינות. אבל מה שקרה אתמול בערב באמפיפארק רעננה מוכיח שבתוך תוכנו, כל אחת מאיתנו היא בסך הכל ילדה בת 12.• לא מסכימים?כנסו לקרוא את הסיקור של מבקר המוזיקה
במונחים מסוימים, הבקסטריט בויז הם הנס של הדור שלנו. הרי אם היינו גדלות על הביטלס בשנות ה-60, הפינק פלויד בשנות ה-70, או מטאליקה בשנות ה-80, הכל היה נראה אחרת. היינו זוכות אולי להתחנך על ברכי מוזיקה שנחשבת איכותית ופורצת דרך, אבל מה היה אז הסיכוי שהיינו זוכות לטעום מהמתוק המתוק הזה? לא. אנחנו גדלנו בשנות ה-90. ואנחנו גדלנו על הבקסטריט (ואנסינק. ופייב. והיי פייב. ובריטני תבדל"א).
צפו בהיסטריה:
הרי את המוזיקה האיכותית, מה שהיא לא תהיה, גילינו בסוף ממילא בין אם רצינו ובין אם לא. מהבקסטריט בויז לעומת זאת – אי אפשר ליהנות באמת אלא אם כן היית שם כשהכל קרה: כשהם רקדו בתיאום מושלם, ביצעו בלדות קורעות לב, וגרמו למעריצות להתרגש בתמימות שנראית כמעט תנ"כית ליד הג'סטין ביברים של היום. זר לא יבין זאת.
עוד כותרות ב-nrg:
• טיפ לדיירים מאסי עזר וארז טל
• מה דפק את ההופעה של פורטיסחרוף?
• מקס הזועם: בשביל זה הומצא הקולנוע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכלל, ההופעה שהתקיימה אתמול הוכיחה שמאחורי כל קלישאה עומדת אמת צרופה. נכון, הבנים אולי התבגרו והם כבר לא בני 18 (ספק אם קווין אי פעם היה), אבל בשבילנו הם תמיד צעירים. אולי כי הם באמת, אולי כי הם פשוט גורמים לנו להרגיש כאלה.
גם הקהל שסביבנו, שמהווה לעיתים סיבה מספקת לא להגיע להופעות המוניות, היה פתאום נסבל. יותר מזה: כשהפנמתי שמכל צדדיי אני מוקפת בבנות שהעבירו את גיל ההתבגרות בדיוק באותה דרך כמוני – לא יכולתי שלא לחוש קרבה עצומה אליהן. הרי כולנו בדיוק באותה סירה. כולנו היינו מנויות לספריית הוידאו, עשינו מרתונים של בנות גילמור, והעברנו שעות מול הMTV כשהוא עוד היה מספר 7 בממיר.
כשניק קרטר עלה לבמה לבוש כחתן ביום חופתו (ובכלל, נראה היה שהבנים לקחו את ההופעה הזו ברצינות לפחות כמו אלפי המעריצות שחיכו להם כאן), נטל את המיקרופון ואמר רק: “וואו", הוא כנראה לא ציפה לצווחות מחרישות האזניים שקיבל בתגובה. הוא אולי ידע שחיכינו מהקיץ הקודם, מה שהוא לא ידע זה שחיכינו מאז 1999.
הבנים התחילו את ההופעה ב-The Call וסיימו בLarger than life הזכור לטוב. בשעתיים שעברו בין לבין, איבדתי את תחושת ההתמצאות במרחב ובזמן בתוך רצף של שירים נהדרים שהטיסו אותנו 15 שנים אחורה. או במילים אחרות: בדיוק איפה שרצינו להיות.
הם דיברו עם הקהל, הפגיזו עם להיטים אהובים בביצועי א-קפלה, וביצעו גם שירים מהסוג שלא יודעים שזוכרים את המילים שלהם בעל פה עד לרגע שהן נשפכות החוצה. מדי פעם אחד מהם הפגין שליטה מוגבלת בעברית עם ביטויים כמו “תודה רבה" או סתם "ישראל!” - וזכה, בצדק אם תשאלו אותי, לצווחות שיכולות היו להעיף את התקרה. אם הייתה שם כזו.
בהמשך הם הספיקו להחליף תלבושות, לשיר כמה שירים חדשים שרוב הקהל ניצל להפסקות צילומים מתבקשות – וגם להנחות את הצעת הנישואין המסורתית והמביכה. העיקר שהיא אמרה כן. ושההצעה לא הייתה מזויפת.
ומה בכל זאת היה חסר? דבר אחד בלבד. הבקסטריט בויז הם להקה מוצלחת כי הם בנויים על נוסחה חכמה לפיה לכל אחד יש תפקיד, ולכל אחת יש את מי לאהוב: ניק הוא הבלונדיני השובב, קווין הבוגר השרמנטי, איי.ג'יי הוא הילד הרע ובריאן פשוט שר טוב.
הבעיה היחידה שלהם, כמו שאני רואה אותה, היא שרק להאווי עוד לא מצאו תפקיד. נכון, הם הציגו אותו אמש בתור המאהב הלטיני, אבל מהצד זה היה נראה בעיקר כמו פיצוי על שנים של הזנחה (ושתקום מי שאי פעם שמעה על מישהי שהאווי הוא הפייבוריט שלה). אבל אפילו הסתמיות היחסית שלו לא הצליחה להעיב על הערב הזה.
אז נכון, איזון מגדרי אמנם לא היה אתמול באמפיפארק ברעננה – אם לשפוט על פי העובדה שעיקר הגברים בפארק היו המאבטחים בכניסה – אבל נשים צעירות ששומרות במעמקי הארון גזירי פוסטרים מראש1 ומעריב לנוער היו גם היו. זה לא היה מפתיע אם הבנים היו בוחרים לסיים שעתיים של הופעה בקאבר סמלי ל"בנות רק רוצות לכייף", אבל כשסיימו את ההדרן ב-Larger than life, הם לא היו רחוקים מהאמת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם