מה הופך את "חיסול ממוקד" ליותר מסרט 'יורים ובוכים'?
סרטו החדש של אנדרו ניקול, בכיכובם של אית'ן הוק וג'נוארי ג'ונס, מציג את נזקי הסטריליזציה של המלחמה. אבל הוא מתפקד גם כמותחן פסיכולוגי מעניין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנומבט ממעוף הציפור על שכונה אי שם בתימן או אפגניסטן. מהזווית הגבוהה, השכונות המזרח תיכוניות נראות כמעט זהות, חסרות ייחוד, כמו הדמויות נטולות הפנים אחריהן עוקבת המצלמה. כמו צייד מיומן השוחר לטרף, הצילום המרוחק משתדל להתקרב בזום-אין יותר ויותר, להתמקד ממעל בדמויות על הקרקע שאינן מבחינות בו. קול חד וברור משתלט על רשת הקשר. קול אלוהים סמכותי אם תרצו. הוא ממלא את חלל חדר המחשבים הקטן, הדחוס בצוות שמונה מפקד, ארבעה פקודים, שלל מסכים וג'ויסטיק אחד המקנה לחיסול הממוקד העומד להתרחש אווירה של משחק מחשב תמים. על פי פקודתו של הקול, כפתור נלחץ. ספירה לאחור נשמעת. לאחר התפזרות ענן האבק המשתלט על המסך בוחנים הפקודים אם המטרה הושמדה או שיש להכותה בשנית.
עוד כותרות ב-nrg:
אז למה בעצם אנחנו מכורים למשחקי הכס?
חומות של תקווה: הלהקה שהכניסה חופש למתקן חולות
סינדרום בנטביץ': דוקו משעשע אבל נטול רגש
את אותה "מלחמה סטרילית", בה מזל"טים צדים פעילי טרור המאיימים על שלומה של ארה"ב, מנהלים טייסים לשעבר מבסיס צבאי השוכן לא הרחק מלאס ווגאס. עיר המשחקים האולטימטיבית, אשר הקרבה אליה רק מטשטשת יותר את הגבולות, מטפחת את האשליה שהריחוק הפיזי משדה הקרב מסמא את עיניים ונפשותיהם של אותם חיילים אשר ידם קלה על הג'ויסטיק.
הטענה היא שמאז 9/11 הואץ השימוש במזל"טים כחלק מהמלחמה בטרור ואף הוגבר משמעותית מאז תחילת כהונתו של הנשיא אובמה. "חיסול ממוקד" הוא סרט מלחמה הלוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של לוחמת המזל"טים, ומתמקד ספציפית במפעיל מזל"ט בשם תומאס איגן (אית'ן הוק), טייס קרב לשעבר, נשוי פלוס ילדים, החי בפרוור שליו מחוץ ללאס ווגאס. אך מתברר שחייו המוגנים לכאורה של איגן אינם כה שלווים. החיסולים אותם הוא מבצע, גם אם מרחוק, מהווים בהדרגה נטל על נפשו ומצפונו, עד כי הוא חולם להתנתק מהמסכים, מחדר המחשבים הממוזג, אפילו ממשפחתו, ושואף להיות שוב טייס בשדה הקרב האמיתי; לחוות שוב את הידיעה שמהקרב אליו הוא יוצא הוא עשוי שלא לחזור.
כבר היו לא מעט סרטים אשר ביקרו ובחנו בצורה כזאת או אחרת את המלחמות שמנהלת ארה"ב במזרח התיכון, ואת ההשפעה והמחיר שיש למלחמה על נפשם ומצפונם של החיילים. סרטים כמו "בעמק האלה", "מטען הכאב", "אריות לכבשים" ועוד. אך "חיסול ממוקד" של הבמאי-תסריטאי אנדרו ניקול מתפקד לא רק כסרט "יורים ובוכים" ביקורתי, אלא פועל קודם כל כמותחן פסיכולוגי מעניין, כזה העוקב אחר תהליך התפוררותו הנפשית של האוחז בהדק, ומתחקה אחר הדרך בה הוא מנסה להשקיט את מצפונו ולקחת מחדש שליטה על חייו.
אם להתעלם מ"גוף מארח", סרטו האחרון והמאוד לא מוצלח, "חיסול ממוקד" הוא המשך טבעי ליצירותיו הקודמות והמרתקות של ניקול. בדומה לסרטיו "שר המלחמה" (2005), "זה קרה בגטקה" (1997) המצוין וכן "המופע של טרומן" (1998) אותו רק כתב, סיפוריו עוקבים לרוב אחר גיבורים הכלואים בתוך מציאות מתעתעת. לכאורה היא שלווה, בטוחה ומספקת, אך אט-אט אופייה האמיתי נחשף והם מרגישים כי לא נותרת להם ברירה בסופו של דבר אלא להתנגד לה ולמרוד בה.
המשחק הקר של הוק בונה בצורה משכנעת דמות רדופה המתפקדת כמעין רימון נטול נצרה. סביב הוק חגים ג'ניוארי ג'ונס ("הגברים של שדרות מדיסון") בתור אשתו, ברוס גרינווד בתור מפקדו הישיר, וזואי קרביץ המעולה בתור חיילת ושותפתו לצוות. כן בולט קולו המהפנט של פיטר קויוטי בתור המפקד על החיסולים. עבודת הצילום בסרט מדויקת ומרשימה ומדגישה בהדרגה, בשוטים העיליים, את גיבור הסיפור שלכאורה שולט במצלמת המזל"ט, אך גם נרדף על ידה כאילו היה גם הוא עצמו יעד לחיסול. התסריט של "חיסול ממוקד" מצוין, מרתק ומעלה לא מעט שאלות. זהו מסוג הסרטים שמבקש מכם לחשוב, לא רק על עתידם של גיבוריו, אלא בעיקר על המציאות שאותה אנו חולקים עימם. בשורה התחתונה מדובר במותחן דרמטי, רלוונטי להחריד ובהחלט שווה צפייה.
אקו"ם