ראשי » תרבות » מוזיקה

מארז תרבות 51: משוררים קמים לתחייה

הטריו מורה, אסתר רדא ולהקת קלקסיקו נכנסו לרשימה הקצרה של האלבומים שעשו למארז את השנה, בינתיים. הם נעים על ספקטרום רחב של סגנונות, אך לכולם זיקה משותפת למשהו מפעם

אלבום: מוּרה

קביעה חד משמעית: אלבום שירי המשוררים של הטריו מוּרה הוא אחד האלבומים החשובים שיצאו פה בזמן האחרון.

עוד כותרות ב-nrg:
• מולי שגב: "היינו עדינים מדי עם בוז'י"
• די לאפליה: חגית יאסו חוזרת לאתיופיה
• אפוקליפסה עכשיו: משחקי הכס התעוררה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לא פעם נעשים פה ניסיונות להלחין שירי משוררים בעברית, להניח מילים של פסיכומטרי בתבניות נגישות לכולם, תוך נתינת כבוד למילה הכתובה וניסיון להתייחס למשמעות הטקסט בלחן עצמו.

את המשימה הקשה הזאת שלישיית מוּרה צולחת בגאון ובאופן שלא נראה פה מזה שנים רבות, על אף ניסיונות רבים, כאמור, וחלקם אף לא רעים, אך לא ברמה הזאת.

"ילדי הישן חלם עלי חלום" של עמיחי ו"אני ילד בעיגול אור" של לוין מקבלים לחנים חלומיים כמתבקש של עומרי קליין, "בדיחה" המקאברי של דוד אבידן מקבל לחן פרוע של אלון לוטרינגר הבסיסט ושחר ברבש זורח בשיר שכתב והלחין בעצמו, "חוני", הקטע הבודד באלבום שלא לקוח מספרי השירה של המתים אך מעיד יותר מכל על כשרונו של המתופף בפרט ושל הטריו בכלל, באמצעות שיר שעומד בגאון לצד שירים של וולך ואבידן, בלי להתבלבל, אף לא לשניה.

 

כמו כל פרויקט עצמאי וטוב לאחרונה, גם האלבום הזה מומן בגיוס המונים בהדסטארט, מה שאומר שמי שהאמין בו השקיע בו עוד לפני שיצא. ובכל זאת, אלבום שכזה ראוי למעמד של כבוד בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, ובדרך כלל, בלי לכבוש מצעדי מכירות והשמעות, מעמד שכזה לא מגיע.

אפשר להתנחם בעובדה שלא מעט יודעי ח"ן כבר אימצו ועוד יאמצו את האלבום הזה ללבם, בעבר כשתרמו להפקת האלבום ובהווה כשהם מאזינים לו בפעמים הראשונות, וגם בעתיד כשישוו אליו יצירות ישראליות חשובות חדשות.

יתרה על כל האמור לעיל, לא מדובר באלבום מושלם. הבחירה לחלקו לשני חלקים מעט מסרבלת את ההאזנה שלא לצורך, הביצוע הקולי לעתים לא עומד בסטנדרטים שהאלבום עצמו מציב. אבל אין זה מוריד כהוא זה מחשיבותה של היצירה שלוקחת טקסטים קשוחים של כמה מהמשוררים הגדולים בעברית ומכינה מהם מטעמים נגישים, לא לכל אוזן, על זה כבר הסכמנו, אבל מחליקים בגרון עבור מי שפתוח לסגנונות מוזיקליים לא רדיופוניים, וממילא עבור כל חובב שירה.

 

מיני-אלבום: אסתר רדא – I Wish

החיבור של אסתר רדא, נסיכת המוזיקה הישראלית החדשה הבלתי מעורערת, לנינה סימון, הגיוני וטבעי בדיוק כמו החיבור שלה למוזיקה אתיופית. יצירותיה של זמרת הג'אז-בלוז המיתולוגית זורמות בעורקיה של זמרת האתיו-ג'אז המודרנית והחיבור הזה מקבל אפילו משמעות אקטואלית מעניינת יותר על רקע מחאת האתיופים, מאחר וסימון הייתה מסמלי המאבק הנחושים והבלתי מתפשרים בארה"ב מדכאת השחורים של המאה ה-20.

הכתירו אותה בזמנו לנסיכה החדשה בעקבות מיני האלבום הראשון שהוציאה, בצדק מוחלט, אך האלבום המלא שיצא כשנה לאחר מכן וכלל את כל ארבעת שירי ה-EP ועוד שמונה, לא עמד בסטנדרטים הגבוהים של קודמו, כמו מנה עיקרית מאכזבת אחרי מנה ראשונה מדהימה. בכל זאת המשיכו להלל ולשבח את אסתר רדא, בזכות אותו סגנון ייחודי שמערבל תקופות, ניחוחות וז'אנרים שהביאה לעולם.

דווקא במקרה הנידון היה מעניין לשמוע אלבום שלם, תשעה-עשרה שירים של נינה סימון, בגרסאות המיוחדות של רדא והנגנים המוכשרים שלה, ובראשם המתופף הטוב בישראל, דן מאיו (טטרן). השילוב של הפופ-ג'אז האתני-אתיופי של רדא עם המוזיקה השורשית-בלוזית והטקסטים רוויי המשמעות של סימון נותנים לשירים הוותיקים משמעות חדשה, 50 שנה לאחר שנכתבו.

 

אלבום: Faith No More – Sol Invictus

עוד אלבום לא קל, אבל מצוין, הוא גם אלבום מאוד מצופה בפני עצמו. פיית' נו מור חזרו לאולפן ובאמת, מי שמכיר את הלקה לא זקוק למילים כדי לתאר את התענוג הנוסטלגי בהאזנה ראשונה לאלבום החדש שנשמע כמעט בדיוק כמו פעם, תענוג שהופך תוך מספר האזנות בודדות לעוד מקום של כבוד על המדף. דבר אחד בטוח, כאמור, Easy זה לא.

 

אלבום: קלקסיקו – Edge of the Sun

ללהקת קלקסיקו המצוינת יש מסורת ארוכה של הוצאת אלבום טוב אחרי אלבום מצוין, כך מאז פרצו לשוק עם האמריקנה-מקסיקנה שלהם ועד היום. בכל זאת לא מדובר בשום דבר דרסטי או סטנדרטי, גם האלבומים הפחות טובים של ההרכב, עדיין טובים יותר, בדרך כלל, מרוב מה שיוצא באותה שנה בכל תחומי הרוק-פולק.

היה מצופה שלאחר האלבום המעולה Algiers יוציא ההרכב אלבום פחות טוב, באופן יחסי, לכל הפחות. אך לא הפעם. קלקסיקו ממשיכה ברצף אלבומים מצוינים, כשהדגש הפעם הוא על שיתופי פעולה. הכל קורה במסגרות המקובלות של ההרכב, עם המוטיבים המדבריים, עם המריאצ'י, עם הנשמה הגדולה שפורצת מכל שיר, כל פעם מחדש, רק עם אורחים, שאיכשהו, על אף שאי אפשר להתעלם מקיומם, הם בונוס מאוד שולי בקסם הזה שנקרא האלבום החדש של קלקסיקו.

הפעם לא רק מדובר באחד האלבומים הטובים בז'אנר ספציפי, אלא באחד מהאלבומים הטובים שתשמעו השנה, בכל סגנון.

 

אלבום: דידה – Modern Love Songs

הייתם מצפים שכל כך הרבה מתיקות באלבום אחד הייתה מזמינה בחילה. אבל בהאזנה שנייה ושלישית מתברר שהמתיקות הזאת היא רק טעם אחד באלבום מגוון ורב קסם, טעם אחד לצד לא מעט כאב, צביטה בלב ואפילו חוצפה.

כל אחד משמונת שירי האלבום החדש של דידה הוא כמו טעם גלידה בגלידריה איכותית שמחביא הרבה דברים טובים במסווה של וניל או שוקולד. בלוז, ג'אז ופולק מתערבבים זה בזה בעוד קולה הממיס של דידה משגיח על כל הסגנונות מלמעלה. ללא ספק זהו אלבום שצריך להאזין לו כמה פעמים כדי לרדת לעומקו, אבל אחרי שתגיעו לשם לא תרצו לעזוב.

האזינו לכל האלבום:

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg