מת להשתמט: אגרוף למדיניות משרד התרבות

אין דרך אחרת לומר את זה: האלבום החדש של להקת 'הקליק' הוא מניפסט חריף, כועס ונבואי על רקע מדיניות שרת התרבות החדשה. לאור זאת מדובר גם ביצירת האמנות החשובה ביותר של התקופה

''אני לא בפסקול'', הקליק

אי אפשר לגשת לאלבום הזה בגישה אובייקטיבית, אף צליל או מילה בו לא מאפשרים לך את זה. זהו אלבום פוליטי, חריף, כוחני, בעל אמירה נוקבת. מי שלא מוצא חן בעיניו מה שיש ל'הקליק' להשמיע, לא ישרוד האזנה רצופה אחת. מי שמזדהה, לא יוכל להפסיק. כשם שהאלבום קיצוני, כך גם הביקורת עליו תהיה קיצונית. והקיצון במקרה הזה הוא לצד המשתפך ממחמאות, לאלבום המטריד ביותר שיצא בישראל מזה זמן רב, והיצירה הכי נכונה לקיץ 2015.

רק לפני שבועיים נכתב כאן על האלבומים הטובים של הזמן האחרון, והנה יצא האלבום החשוב ביותר של התקופה. לא בגלל שיצא למעלה מ-30 שנה מאז אלבום האולפן האחרון של ההרכב, לא בגלל ביצוע ווקאלי מרגש (על אף איזון מופתי של זלזול וכעס בכל הברה של דני דותן), לא בגלל מורכבות טקסטואלית או מוזיקלית, לצורך העניין, כי זה לא העניין. העניין הוא האמירה עצמה, שיוצאת באופן ישיר, כן, בוטה, חסר פשרות, יש שיאמרו אמנותי, רחמנא ליצלן, בלי לייפות את האמירה במטאפורות, בלי רומנטיקה, בלי אהבה.

 

בזמנו הם בישרו את האלטרנטיבה של הגל החדש, עכשיו הם רק מחזירים אותו. בזמנו דותן נתן אזכור ראשון להומוסקסואליות בשיר "היי ילדון", היום אסי עזר מאורס בפריים טיים. אך כפי ש"אל תדליקו לי נר" יצא במקביל למלחמת לבנון וקיבל לפתע משמעות כבדה בהרבה מהמתוכנן, כך גם "אני לא בפסקול" מקבל נפח עוצמתי על רקע המאבק התרבותי של 2015.

בצירוף מקרים קוסמי-נבואי-אבסורדי מהגיהנום, יצא האלבום הביקורתי ביותר כלפי החברה, הממשלה, הישראליות ומה לא, בעצם, בתקופה בה מדיר השלטון את תקציביו מאלה המתנגדים לאג'נדה המרכזית. וכמו אגרוף למשרד התרבות, בעיטה לאשכים של מי שמקטין חשיבותן של יצירות תרבות בעלות זהות שונה, יריקה בפני מי שחושב שנכון במדינה דמוקרטית לתת תקציבים רק למי שהולך יד ביד עם השלטון, יוצא המסמך המחאתי, הכואב והחשוב ביותר שנעשה כאן מזה שנים רבות, ואולי אי פעם.

''אני לא בפסקול'' עטיפת האלבום

נכון, היו נסיונות לשיר בראפ ובהיפ הופ ובפופ תיאטרלי את המחאה החברתית ואת הקוטג' והטייקונים והנדל"ן. אבל אלבום גיטרות בועט, של אמנות חסר פשרות, של אומץ להשתמש בביטויים כמו "השתמטות", "כיבוש", "שואה" ו"תג מחיר" באופן שלא משתמע לשתי פנים, לא נשמע בישראל מעולם. אפילו שלום חנוך ומאיר אריאל הגדולים תיבלו את אלבומי המחאה שלהם בהרבה מאוד רומנטיקה, אבל 'הקליק' 2015 לא מאפשרים למאזין לנוח לשנייה.

בין אם נעמוד על שתי הדקות הדחוסות של "אני מת להשתמט" ובין אם נתייחס לשש הדקות הפרועות של "החוזה שלי עם הארץ", בין אם לגיטרות והמצילות הכועסות של שיר הנושא ובין אם לטרופיקנה האירונית של "המנון למלחמה", בין אם לאווירת שירי הילדים הסרקסטית לעומת מה שנשמע כמו גרסאות פאנק ללהקת 'מאדנס', אין רגע אחד מתוק, רגוע או עדין בכל האלבום הזה, אלבום שנוצר מתוך תחושת קבס, בחילה והקאה של כל המחטים שננעצות באזרח הישראלי מדי יום ביומו.

 

כל זאת, על רקע הסערה התרבותית, שעושה רושם שאנו עדים רק ליריית הפתיחה שלה, מה שהופך את האלבום הזה ליצירה החשובה של התקופה, של השנה, אם הניסיונות לסתום פיות במדינת ישראל יתממשו הלכה למעשה ולאורך זמן – אזי אולי יהיה זה גם האלבום החשוב של הקדנציה, של העשור, של המאה, מי יודע.

ה'קליק' באים ואומרים - אתם תמשיכו לממן מלחמות ואנחנו נמשיך לשיר על זה שירי מחאה. אתם תמותו ויחליפו אתכם אינטרסנטים ועסקנים ואנשי דת ואנשי צבא ואנשי אמונה עיוורת אחרים, ואנחנו נמות, ובתקווה, גם אותנו יחליפו 'יפי נפש' אחרים, שיכתבו על המצב בכעס ובחילה. אתם תנסו למנוע מאיתנו לומר את מה שכואב לנו כל כך, ואנחנו נגיד את זה, על אפכם ועל חמתכם, על משיכת התקציבים ועל גופת הדמוקרטיה.

הם מסיימים את האלבום ב'משומש' כי הם בעצמם בעצם לא מתיימרים לחדש כלום, רק לצעוק את כאבם. כל מה שהם אומרים ניבט מדי יום ביומו מעל דפי העיתונים - מחאה חברתית, שחיתות, מערכת חינוך כושלת, הכל בפנים. הם לא המציאו כלום, רק כתבו על זה שירים ממש ממש טובים, רק היה להם האומץ להגיד את זה בלי פילטרים בכלל.

אחד ממשפטי המפתח של אחת מלהקות הרוק הגדולות בכל הזמנים, שגם היא הוציאה רק שלושה אלבומי אולפן, נכון לרגע זה וכנראה לתמיד, הוא fuck you, I won't do what you tell me. אז אולי הסגנון שונה לגמרי, אבל אפשר לומר ש'הקליק' 2015 היא הזעם כנגד המכונה של ישראל 2015. סמל המאבק. סמל השפיות. סמל התרבות שלעולם לא תמות.

רבים יקראו את הביקורת הזאת ויחשבו לעצמם, עם כל הגועל נפש וההשתמטות הזאת, איך נותנים לכזה חרא מקום בכלל, שלא נדבר על חמישה כוכבים? זו בדיוק הסיבה שהוא טוב ונחוץ כל כך, דווקא עכשיו.