ראשי » תרבות » קולנוע

"איימי" לרצח: פפראצי במסווה של דוקומנטרי

לא ברורה ההתלהבות המופרזת של המבקרים מהדוקומנטרי החלבי והמסורס "איימי". במקום להתפתות לכל הצהוב המפונפן הזה, עדיף פשוט לחזור לאלבומיה המופתיים • שלחנו שני מבקרים לצפות בסרט המדובר, כל אחד מהם חזר עם מסקנה שונה לגמרי

 
כולנו אוהבים את איימי ויינהאוס. איך אפשר שלא? זכינו לראות במו עינינו אגדה חיה, מהיחידות בדורה, שמותה במסגרת מועדון ה-27 חתם את מעמדה הנצחי כתופעה מדהימה, מרתקת, מזעזעת וחד פעמית.
• לא מסכימים?­נטליה ירמין חושבת ש"איימי" עצוב ונוגע ללב

היא הייתה מוכשרת ברמות מפחידות: טקסטים מבריקים, לחנים יפהפיים, קול מחשמל. היא נראתה כמו הפרעה במציאות: קן ציפורים ענק לראשה, זרועותיה מכוסות קעקועים, רגליה הרזות מתנדנדות במכנסי הג'ינס הקצרים. היא הייתה שק של צרות: הפרעות אכילה, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים. וכמובן, היא הייתה אלילה מוזיקלית: גם כשעלתה לבמה ודמה מוצף חומרים זרים, גם כשזייפה את עצמה לדעת - עדיין שמרנו לה חסד נעורים.
 
אנחנו אוהבים את מושאי הערצתנו דרך האוזניות, אבל גם דרך מדורי הרכילות, ובכך אנחנו בעצם הורגים אותם. או שלא?

עוד כותרות ב-nrg:
• משה פרץ שוביניסט? איזו הפתעה!
• אמנים שאתם חייבים להכיר, והם מעדיפים שלא
• מותר להיות שמאלני: תעזבו את אחינועם ניני בשקט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נראה של"איימי", הדוקומנטרי החדש על חייה, קל כל כך לגנות את התשוקה הזו לצהוב, בעוד על המסך נראים עשרות צלמי פפראצי אלימים בפעולתם, סוגרים על הבחורה השברירית והנסערת. אבל, בעצם, במה אנחנו צופים אם לא בצילומי פפראצי? מי צילם את איימי כל כך הרבה - אפילו עוד לפני שנהייתה מפורסמת, יש להודות - כדי לספק חומר ליותר משעתיים זמן מסך, שנמשך ונמשך ומסרב להיגמר? אפילו שוט אחד של מקורב היושב ומדבר מול המצלמה לא תמצאו פה, רק איימי, איימי, איימי, ואת קולם של מקורביה המספרים עליה רק דברים טובים בווייס-אובר ילדותי.

לאחר מותה לפני ארבע שנים בדיוק, נעשו עליה אינספור סרטי טלוויזיה, כל אחד מתיימר לספר את הסיפור שעוד לא סופר, לחשוף פיסה חדשה ממנה שעוד לא השתזפה באור המצלמות. אבל רובם, יש להודות, לא חידשו מאומה. הדוקומנטרי החדש והכה מדובר אודותיה, בבימויו של אסיף קפדיה, לא מבטיח אפילו את זה: הוא מתיימר רק לספר את סיפורה בקולה שלה, ואכן, הסרט מכיל לא מעט הקלטות של שיחות טלפון והקלטות במשיבון. יש פה גם הרבה צילומים מקסימים מילדותה, שחשפו את העובדה שהחריגות הייתה בעצמותיה עוד מלידתה. אבל משהו מעניין באמת שיצדיק את קיומו כסרט דוקומנטרי ולא כמרנצ'נדייז קולנועי גרידא - את זה לא תמצאו כאן. וגם לא את אותו סיפור שלא סופר, בפעם המי יודע כמה שלא סיפרו אותו.
 

על כן, לא ברורה ההתלהבות המופרזת של המבקרים מהדוקומנטרי החלבי והמסורס הזה. יש כל כך הרבה שאלות לשאול: מאיפה הגיע כישרונה המוזיקלי של איימי? מי לימד אותה מוזיקה? איך הכירה את בעלה בלייק, כלפיו הייתה אובססיבית? מה הייתה האמת מאחורי יחסיהם, ומה היה המניע האמיתי שלו לשדל אותה לסמים? האם אביה אכן ניצל אותה כספית תוך התעללות רגשית בה? והתעלומה המרכזית: מה גרם למטמורפוזה הקיצונית הזו, ששינתה את הילדה היהודייה המקסימה למישהי רחוקה ממנה כל כך? אל תענו לנו "התהילה". ספרו לנו על הערב בו קעקעה אישה עירומה על זרועה, בו הכירה את בעלה, בו ניסתה קוקאין בפעם הראשונה.

אחרי רצף גדול כל כך של כישלונות בניסיון ללכוד את דמותה, אי אפשר להתחמק מהמחשבה שאולי זה נועד להיות כך. כמו שאיימי אמרה בעצמה - מוזיקה היא הדבר היחיד שהיא טובה בו. אז אולי כדאי פשוט לחזור לאלבומיה המופתיים, ולתת לה לנוח על משכבה בשלום, במקום להתפתות לצהוב שפשוט מגיע עכשיו באריזה קצת יותר מפונפנת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg