ראשי » תרבות » קולנוע

"איימי" לנצח: פגומה כפי שהייתה מוכשרת

בחלקים המרגשים במיוחד בדוקומנטרי "איימי", קשה לא לתת דרור לתקווה חסרת ההיגיון שאולי סיפורה של איימי וויינהאוס יסתיים אחרת • שלחנו שני מבקרים לצפות בסרט המדובר, כל אחד מהם חזר עם מסקנה שונה לגמרי

 
היום, ה-23 ליולי, מציינים ארבע שנים למותה של מי שהייתה אחת הזמרות האיקוניות של דורנו – איימי ויינהאוס, זמרת הג'אז שנמצאה ללא רוח חיים בביתה שבלונדון כשהיא רק בת 27. היום גם יוצא "איימי", הסרט הדוקומנטרי אודות חייה, יצירותיה ומורשתה של הזמרת המנוחה.
• לא מסכימים? ­דור בביוף חושב ש"איימי" צהוב וסתמי

הסרט, אורכו שעתיים, עוקב אחר הזמרת מתחילת דרכה ומורכב כמעט כולו מצילומים ביתיים, רגעים אינטימיים עם חברים קרובים וסשנים בחדרי הקלטות פרטיים. בין לבין, ישנם ראיונות עם מקורביה של איימי וכמה ביצועים של שיריה הפופולאריים.
 
יש בודאי רבים שיתהו אם למעשה חדירה כזו לפרטיותה של הזמרת איננה הרבה יותר טובה מהאופן בו חשפה אותה התקשורת לעיני כל כאשר הייתה בחיים, וברגעי השפל שלה. אך אם כי הסרט אכן מאוד אישי, המסר מאחוריו שונה במהותו מהלעג והבוז אשר היו תמיד ניכרים בסיקור התקשורתי של חייה. במקום זאת, אנו נחשפים למשהו שכנראה ידענו תמיד אך אולי לא הצלחנו להעלות לפני השטח של תודעתנו, הפרטית והקולקטיבית – איימי וויינהאוס הייתה פגומה כפי שהיא הייתה מוכשרת, עד אין קץ.

עוד כותרות ב-nrg:
• משה פרץ שוביניסט? איזו הפתעה!
• אמנים שאתם חייבים להכיר, והם מעדיפים שלא
• מותר להיות שמאלני: תעזבו את אחינועם ניני בשקט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

חלקו הראשון של הסרט מרגש במיוחד. זהו החלק בו אנחנו נחשפים לוויינהאוס, עדיין מתבגרת, עדיין במשקל תקין, ללא תסרוקת הכוורת המפורסמת, ועם חיוך. על אף שבהמשך אנו מבינים שנפשה מעולם לא הייתה שקטה באמת, ברגעים אלה עדיין ניתן לראות בה מידה של שמחת חיים. ובתוך כל שמחת החיים הזו, באחד מהראיונות הראשונים של ויינהאוס לאחר יציאת אלבומה הראשון, אומרת הזמרת: "אני לא חושבת שאהיה מפורסמת בכלל. אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם הפרסום, סביר להניח שאשתגע".

בלית ברירה, חלקו השני של "איימי" מתרכז בהתדרדרותה להפרעות אכילה, לאלכוהול ולסמים. קשה ומתסכל לצפות באמה אומרת כיצד איימי, בעודה ילדה, סיפרה לה שהיא מקיאה את האוכל שלה אחרי כל ארוחה, והאם טוענת כי חשבה שזה "יעבור לה". קשה לצפות באביה ובבעלה בלייק, האחד גרוע יותר מהשני, מנצלים אותה תרתי משמע עד טיפת חייה האחרונה – בדחיפת סמים ומניעת החלמתה. במנהלים שדחפו אותה מהופעה להופעה ללא הפסקה כאשר הייתה זקוקה לטהר את גופה ונפשה מכמויות הרעל שהצטברו בהם, או בחברות שנטשו אותה פשוט כי לא יכלו לעשות שום דבר אחר.
 

ובין כל אלה – רגעים של חסד. איימי מקליטה את הלהיט האלמותי Back to Black בסטודיו עם מארק רונסון, איימי באולפן ההקלטות עם האליל שלה, הזמר טוני בנט, והרגע המרגש מאין כמוהו שבו זכתה הזמרת בפרס הגראמי לאחר יציאתו של אלבומה השני, שהביא אותה לגדולה, ובסופו של דבר במובן מסוים גם למפלתה. בחלקים האלה, קשה לא לתת דרור לתקווה חסרת ההיגיון שאולי סיפורה של איימי יסתיים אחרת.

עבור מעריציה של הזמרת, "איימי" הדוקומנטרי הנו חוויה מטלטלת, כפי שהיה לפני מספר חודשים הסרט הדוקומנטרי Montage of Heck עבור מעריציו של קורט קוביין. עבור צופים שאינם מחובביה, שלא בילו בחברתה של הזמרת על ידי האזנה למוזיקה הנהדרת שלה כל השנים הללו, קרוב לודאי שיהיה בסרט פחות עניין. עם זאת, אפילו אז ניתן להעריך את "איימי" כמחווה נהדרת ומרגשת לזמרת האגדית שעזבה אותנו בטרם עת, ולהתענג על כל הטוב שהיא נתנה לעולם בחייה הקצרים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg