20 שנה ל'אדום': פגישת מחזור נוסטלגית
חגיגות שני העשורים לאלבום הבכורה של איגי וקסמן החזירו את הקהל לשנות התשעים השמחות עם מנה גדושה של רוק כיפי. החברים המפורסמים שמילאו את השורה הראשונה נהנו כמו בפגישת מחזור, אבל זה לא מספיק בשביל קאמבק
אמש (ד') ציינה הזמרת איגי וקסמן 20 שנה לאלבום הבכורה המיתולוגי "אדום" בהופעה חגיגית במועדון הבארבי. למי שלא בטוח במה מדובר, "אדום" הוא האלבום רווי הלהיטים של וקסמן, שיצא בשנת 1995 והופק מוזיקלית על ידי חמי רודנר.
עוד כותרות ב-nrg:
• שווה זהב: הקמפיין הבא של בר רפאלי
• איימי ווינהאוס: הסיפור האמיתי והסיפור הסתמי
• בעקבות פניית nrg: רגב הגישה בקשה לויזה עבור המשורר האיראני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עם שירים כמו "אדום", "אין לי מה לומר לך" ו"תשא אותי לאישה", כבשה בזמנו וקסמן את מועדון ה"רוקסן" ואת תחנות הרדיו. וכעת, מלווה בצי של צלמי פפראצי וחברים מתעשיית הבידור, חזרה וקסמן אל הבמה בכדי לבצע בשנית את אותם הלהיטים, ביחד עם רם אוריון (גיטרה חשמלית), אמיר וינצ'י (גיטרה אקוסטית), עופר קורן (בס) ושי ברוך (תופים).
בחלקה הראשון של ההופעה, ביצעה וקסמן את האלבום "אדום" במלואו ובהתאם לסדרו המקורי (פרט לבלבול קל שהוביל אותה להזמין את האורח הראשון, חמי רודנר, מוקדם מהמתוכנן), ובחלקה השני נוגנו שירים מאלבומים אחרים, כמו "תמיד אוהב תמיד נפגע" ו"מליווקי".
את הביקורת אפשר להתחיל בכך שהיה כיף. וקסמן הפגינה נוכחות בימתית רוקרית מצוינת, והקהל הגיב בהתאם - רקד, נהנה וצעק את המילים של כל הלהיטים. אי אפשר היה שלא להבחין בתחושה הנוסטלגית שהציפה את המקום ובהתרגשות שעוררו צלילי הפתיחה של השירים המוכרים. כך למשל, כאשר החל ריף הגיטרות שפותח את "לא מחכה יותר לדוור", או מנגינת הקאנטרי הפותחת את "מילווקי", סומנה עלייה חדה בדיציבלים שיצאו מגרונותיהם של הנוכחים במקום. הקהל שמח לחזור אל אותו רוקנרול מהניינטיז, של גיטרה-בס-תופים.
אך יחד עם זאת, ההופעה נשארה בגדר "נוסטלגיה". וקסמן לא הביאה עמה בשורה חדשה אל הבמה, לא היו שירים חדשים וגם לא עיבודים מקוריים או מעניינים לשירים הישנים. מהבחינה הזו, ניתן היה פשוט לנגן את הדיסק עצמו, מפני שלא היה שום ייחוד בביצוע הלייב שלהם. השיר היחיד לגביו ציינה וקסמן כי הינו שיר חדש, הוא למעשה שיר חדש-ישן שנגנז ולא נכנס לאלבום, כפי שסיפרה. על כן, אותה "נוסטלגיה" גבלה גם במה שניתן לקרוא לו "מיושן".
מדי פעם התעוררה התחושה כי ההופעה לא מספיק עדכנית והמוזיקה לא מתכתבת עם סאונדים או מגמות מוזיקליות חדשות. זה נכון שמדובר במופע לכבוד לאלבום שיצא לפני 20 שנה, אך ניתן היה גם לצפות להתקדמות מוזיקלית מסוימת שתבוא לידי ביטוי בגרסאות מחודשות. אותה התחושה עלתה גם בהופעות האורח של חמי רודנר ומאור כהן. שניהם ניגנו ביחד עם וקסמן שירים ישנים שלהם ("רק בשביל לקבל חיבוק" ו"השמיים הגבול" של חמי רודנר, ו-"קרול" ו"השכן" של מאור כהן), ולמרות שהקהל מאוד שמח לראותם על הבמה, גם בחירת השירים הזו השאירה את ההופעה הרחק בעבר. שירים עדכניים יותר, או אמנים עדכניים יותר היו יכולים לתרום למופע ולקדם אותו כרונולוגית אל ימינו אנו (תמר אייזנמן, למשל, הייתה יכולה להתאים בול).
את המופע ליווה ניחוח של מפגש חברתי. בין השירים פטפטה וקסמן עם חבריה שעמדו בשורות הראשונות - היא הגיבה להערות של אסף אטדגי, דיברה עם עינת ארליך ונופפה לשלום לחברים אחרים. היחס האישי אל הנוכחים בקהל התאפשר, בין היתר, בגלל שהבארבי לא מולא לחלוטין (אם כי יש לציין שהרבה יותר כיף לרקוד בהופעה כשיש מקום לעשות זאת). תחושה של פגישת מחזור.
השאלה היא מה מטרת ההופעה? אם היא נועדה בשביל 'הכיף', לזכר הימים הטובים ובשביל לתת לנו ליהנות מאותם להיטים אהובים, המטרה הושגה. אך אם וקסמן מתכננת 'קאמבק' או מבקשת לחזור אל הפלייליסטים בתחנות הרדיו, נראה כי היא תיאלץ להציע יותר מאשר נוסטלגיה.
אקו"ם