עומר בן־רובי: התרבות היהודית גרמה לי להתחזק

מנהל מחלקת השידורים בגלי צה"ל, מתחרט על העימות מול מאיה בוסקילה אבל טוען שהציבור מרוצה מהפלייליסט. בראיון ראשון הוא מספר על ההתחזקות והשליחות שהטיל עליו אורי אורבך ולא מצטער על החמצת ההזדמנות לעמוד בראש גלגלצ

בדיעבד, עומר בן־רובי מודה שטעה כשהגיע לאולפן ערוץ 2, כדי להשיב בשם גלגלצ לטענותיה של הזמרת מאיה בוסקילה. כתחנת המוזיקה המואזנת ביותר בישראל, גלגלצ כבר עוררה לא פעם את זעמם של אמנים שונים – כמו מרגלית צנעני, מיכל אמדורסקי, דודו אהרון ועוד - שטענו כי הם מופלים לרעה, וכי התחנה מתעלמת מהם ואף מתנכלת להם במודע. כעת הצטרפה גם בוסקילה לרשימת המתלוננים, ובמהלך הופעה טענה באוזני הקהל כי גלגלצ היא "תחנה של בריונים", שמנסה להעלים אותה ופוגעת בקריירה שלה ושל רבים אחרים.

עוד כותרות ב-nrg:
- לוקיישן מפתיע: שוואקי תופס לסטלנים את הרחבה
- מדוע עולה מספר המתגרשים הדתיים?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בעקבות הדברים עימת עודד בן־עמי את הזמרת עם בן־רובי, מנהל מחלקת השידורים בגלי צה"ל. זה האחרון שמר על איפוק גם כשבוסקילה הטיחה בו כי הוא ואשתו יסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית בגלגלצ, מנהלים מונופול על המוזיקה בישראל.

"ישבתי מולה ושתקתי", מספר בן־רובי. "אחר כך חטפתי הרבה ביקורת על זה שלא השבתי לה כגמולה כשהיא צעקה, אבל זה היה חלק מהניסיון שלי לא ליפול בלשון הרע. בשנותיי בגלגלצ גם למדתי שלעולם מישהו שמייצג מערכת - בטח מערכת מצליחה - לא יוכל לנצח אמן שמרגיש תסכול, ואפילו לא יוכל להתמודד איתו ציבורית. לכן זו הייתה טעות ללכת להתעמת עם בוסקילה בטלוויזיה".

אז למה הלכת?
"יש איזושהי מדיניות שבה אנחנו רוצים כן להגיב, להתמודד ולהיות שקופים, אבל לא נכון לעשות את זה במסגרת עימות, כי שם הייתי אמור להרים את הקול ולצעוק על אמנית שמרגישה תסכול אמיתי מכך שהחומרים שלה לא משודרים. אני יכול לצעוק עליה? אני יכול להגיד לה אם השיר טוב או לא טוב? אני יכול להגיד לה את זה, אבל בשיחות פרטיות, לא לעיני המצלמות. כל האמנים יודעים את הדעה שלי על שירים שלהם. אני מביע אותה בצורה מנומסת ומכובדת. לא צריך לעשות את זה מול כל עם ישראל".

מאיה בוסקילה הציגה נתונים שמראים כי נשים מושמעות בתחנה בשיעורים נמוכים מאוד. איך אתה מסביר את זה?
"שליש מהמוזיקה שמיוצרת בארץ ונשלחת לתחנות הרדיו היא של נשים, ובהתאם לכך שליש מהמוזיקה הישראלית המשודרת בגלגלצ היא נשית. במובן הזה, התחנה משקפת את המציאות. הבעיה היא שיש פחות נשים במוזיקה הישראלית.

"למה זה קורה? כאישה וכאם בעלת קריירה בתקשורת, את יכולה לענות על זה לבד. כל מה שכרוך בזה - חיי משפחה, ילדים, לילות, תמיכה משפחתית - הכול יותר קשה כשאת אישה. זמרת מפורסמת אמרה לי פעם 'אתה לא יודע כמה קשה להיות אישה בתעשייה הזאת, שהיא כולה גברית. אני לא מאשימה נשים שבצעירותן חלמו להיות זמרות, ובאיזשהו שלב ויתרו על זה'".

שרת התרבות מירי רגב הצטרפה אל בוסקילה, וטענה שבגלגלצ לא משמיעים מספיק מוזיקה ישראלית.
"אישית, אין לי בעיה עם הדברים שלה. אני תמיד בעד יותר מוזיקה ישראלית על חשבון לועזית. זו הסיבה לכך שבגל"צ אנחנו משדרים בכל לילה, ביוזמתי, ארבע שעות של מוזיקה תחת הכותרת 'לילה ישראלי'. אגב, 'ישראלי' ולא 'עברי' - כי אנחנו נותנים במה לכל מה שהוא מתוצרת הארץ, גם אם הוא לא בשפה העברית. יש שם מקום לרוסית, ערבית, אמהרית, תימנית ועוד, העיקר שהשיר נוצר בישראל.

"מנגד, אני גדלתי על מוזיקה בעברית - הרבה זוהר ארגוב ועופר לוי וישי לוי ואדם ויהודה פוליקר ושלמה ארצי ואריק איינשטיין - ודווקא ההאזנה לגל"צ ולגלגלצ בשנות חיי הבוגרות פתחה לי את האוזניים ואת הראש לפופ ולרוק בינלאומי, לתרבות שלמה ועשירה שלא הכרתי. ככה שלא הייתי מקל ראש בעניין המוזיקה הלועזית ותרומתה לאנשים כמוני".

בגיל כמעט־40, נראה שלבן־רובי יש הרבה יותר שאלות מתשובות. "אני לא חסיד, אני לא חרדי, ואני לא דתי-אשכנזי. התפיסות הדתיות שלי הן מזרחיות, אבל אני גם לא ש"סניק. אני לא מתנחל, לא מהציונות דתית ואני גם לא דתי שמאלני־ליברלי", כך הוא לא־מגדיר את עצמו. "יש במוזיקה היום תופעה של 'תרבותניקים של יהדות' - אנשים כמו ברי סחרוף, קובי אוז וכולי. אהוד בנאי אמר לי פעם 'שלא תחשוב שאני כזה, אני מתפלל שלוש פעמים ביום, שומר שבת. אני לא תרבותניק של יהדות. אבל זה שאני דתי, לא אומר שאני לא יכול לשמוע שיר של ג'וני מיטשל משנות השישים שאני אוהב'.

"אני הייתי 'תרבותניק של יהדות'", מודה בן־רובי, "וניסיתי לחזק ולהתחזק במקום האמוני. אם את שואלת אותי מה הוביל למה, אז התרבות אצלי הקדימה את המצווה והאמונה. באיזשהו שלב כבר לא הספיק לי להיות תרבותניק, רציתי לבחון האם אני מסוגל לקחת על עצמי גם את המחויבות ההיסטורית של יהודי: שבת, תפילות ואמונה. אם צריך כיפה, החלום שלי הוא ללכת עם כיפה לבנה גדולה, אבל אשתי אומרת שאז יראו רק כיפה ולא בן־אדם. אני מכבד את דעתה, כי היא מבינה באופנה".

הוא נולד בבת־ים, גדל והתחנך ברעננה וכפר־סבא, שירת בצבא בעיתון "במחנה" ולאחר השחרור החל לעבוד בתחנת הרדיו הצבאית. במהלך השנים מילא שלל תפקידים בתקשורת הישראלית בכלל ובגלי צה"ל רבתי בפרט – עורך חדשות, רכז כתבים, סגן מנהל גלגלצ, ממלא מקום ראש מחלקת האקטואליה ומגיש. בתוכניות שלו הוא שם דגש על מוזיקה ותרבות יהודית, פיוטים ומסורת מזרחית.

זו מוזיקה שנחשבת חריגה ונדירה בנוף הגלגלצי, ומכאן חלק מהכעס עליכם.
"קיימות שתי שיטות לעריכת מוזיקה", מסביר בן־רובי. "הראשונה – בחירה על ידי אדם אחד. זו שיטה שמשתמשים בה הרבה בגל"צ: יושב אדם ומחליט בעצמו, על פי טעמו האישי ותפיסת עולמו, ובונה שעה של מוזיקה. ככה מתנהלים יואב קוטנר, שמעון פרנס, ירון אילן, דידי הררי ועוד רבים ומכובדים. השיטה השנייה אומרת: בואו נערבב את הטעם האישי בתוך קבוצה של 12־14 איש שכל אחד מהם יביא את העולם שלו. יישב שם מישהו בן 50 ויותר, לצד חיילים צעירים ואנשים בגילאי הביניים, וכל אחד מביא את התפיסות שלו: אחד מגיע מעולם של היפ־הופ, אחר מעולם של רוק, שלישי מגיע ממזרחית או פיוטים, וכך כל אחד תורם לדיון".

כמי ששירתה בתחנה (גילוי נאות: תחת פיקודו של בן־רובי), אני יודעת שקיימת שם תחושה שיש מה ש"נכון לחשוב" ומה ש"לא נכון לחשוב". החיילים בהרכב שבוחר את המוזיקה באמת מצליחים להביא משהו שונה, בלי להיות מושפעים ממה שהעורכים שמעליהם חושבים?
"כמבוגר אתה צריך לאלץ אותם להביא את עצמם, כי אין לך דרך אחרת לקלוט שירים שפופולריים עכשיו בקרב החבר'ה שלהם. אני חייב לשמוע מהם את הפידבק הזה, חייב שהם יגידו לי 'היי, עצור! השיר הזה שאתה שומע, זה הדבר הבא'. המחויבות של המבוגרים היא לתת להם את הביטחון הזה, כמעט לכפות עליהם אותו, אחרת אתה לא צריך אותם".

אולי יש דרך יותר מדויקת לבטא את תחושת העם והמאזינים? הרי כרגע נשמעת הרבה ביקורת על קבלת ההחלטות של גלגלצ.
"את יודעת ממי הביקורת? מאמנים שלא נכנסים לפלייליסט, מעיתונאים וברנז'ה. הציבור יכתוב טוקבקים נגד גלגלצ כמו שהוא יכתוב נגד ערוץ 2, ידיעות אחרונות, מכבי תל־אביב ונשיא המדינה. כל גוף שהוא ממסדי־ציבורי, חוטף. בכל מקרה, אני תמיד מעדיף ועדה ציבורית רחבה ואחראית על פני טעמו של עורך בודד, מוכשר ככל שיהיה, שתמיד יסחוב את זה לז'אנר שלו".

אבל הוועדה הציבורית שאתה מדבר עליה עדיין מצומצמת למדי.
"נכון, אבל החברים בה מתחלפים כל הזמן בהתאם למחזורי הגיוס החדשים. תשאלי, האם הוועדה צריכה יותר לשקף את הציבור הרחב? כן. והדרך לעשות את זה היא לקלוט לגלי צה"ל יותר ויותר אוכלוסיות שבעבר לא היו פה, וזה נעשה בשנים האחרונות".

עד כמה הוועדה מגוונת? יש מזרחים, דתיים, תושבי פריפריה, אוהבי רוק או אינדי?
"זה מאוד השתפר".

אתה חושב שיש תחרות הוגנת בין גלגלצ לתחנות האחרות? הרי העובדה שאין בה פרסומות מקנה לה סוג של קהל שבוי שיאזין לה אוטומטית.
"אני מסכים שזה נותן יתרון, אבל אני שמח על כך, כי חייבים לדאוג שיישארו מקומות בלי פרסומות, ושלא הכול יהיה נתון לשליטתם של בעלי ההון. לצערנו, כדי להיות פחות נטל על תקציב הביטחון, גלגלצ וגלי צה"ל ממומנות היום יותר ויותר מתשדירים ומחסויות, ופחות ופחות מתקציבים ממשלתיים. האם זו מגמה טובה? כנראה אין ברירה. האם הקהל שלנו הוא שבוי? לאו דווקא".

אבל כרגע גלגלצ יוצרת את טעם המאזינים, כי מה שאתם תחליטו להשמיע, זה מה שהם ישמעו.
"זה פחות נכון מבעבר. אם הרצף המוזיקלי שאתה מציע למאזינים שלך לא יבוא לו טוב, במיוחד כשמדובר בקהל צעיר, הוא יזפזפ אותך הלאה בשנייה. לא רק לטובת תחנות אחרת, אלא לטובת פלייליסטים שהוא הכין בעצמו ביוטיוב או לאפליקציות מוזיקליות. במובן הזה גלגלצ רחוקה מלנוח על זרי הדפנה, למרות הסקרים המחמיאים האחרונים".

השינויים בהרכב האנושי של גל"צ הם חלק ממהלך של מפקד התחנה ירון דקל. במסדרונות התחנה אכן אפשר לראות היום מגוון הרבה יותר גדול מבעבר - יותר דתיים, יותר אתיופים, אפילו חרדים. אני תוהה האם יש לכך השפעה בפועל על השידורים. "נכון, זה קורה לאט מדי", מודה בן־רובי, "אבל חלק מהמטרה שלי כאן היא לערבב ולגוון כמה שיותר.

"זו לא רק חובתנו הציבורית, זה גם למען הרלוונטיות של גל"צ וגלגלצ. זה לא דיון על הפלייליסט כרגע, אלא דיון בשאלה מי מתווך לציבור את החדשות, התרבות והמוזיקה שלו. השתפרנו מאוד. עצם זה שאני מביא לשידור תוכניות ופינות שמתמקדות במוזיקה מזרחית ובפיוטים, מוכיח שהשינוי קורה. רק שהספינה היא אדירה, וכדי להזיז את ההגה שלה צריך לפעול בזהירות".

בסופו של דבר מול המיקרופונים הגדולים שלכם יושבים אותם מגישים בכירים - תל־אביבים, שמאלנים ובעיקר כאלה שחושבים כמו שנכון לחשוב בתוך הקליקה העיתונאית. האם עיתונאי ימני, אפילו מתנחל, יוכל לשבת בכיסא של רזי ברקאי או של רינו צרור?
"אם זה תלוי בי, כן".

ולמה עד עכשיו זה לא קרה? כבר הבאתם את עמית סגל לאולפן, אבל ירון דקל מוצמד אליו.
"ההגשה הזוגית דווקא נראית לי נכונה רדיופונית, לא אידיאולוגית. נוצרה שם כימיה מעניינת. אני חושב שהשילוב של ימנים הוא תהליך טבעי. כן צריך להאיץ אותו, אבל לא צריך לכפות אותו".

מה נחשב ככפייה של תהליך?
"לפטר אנשים ולהביא אחרים כי הדעות שלהם 'משקפות את הציבור'. אני לא חושב שזו הדרך הנכונה. לא הייתי רוצה שמחר בבוקר יחליפו מגיש בכיר כמו רזי ברקאי, רק בגלל שהוא לא ימני".

הערכה פרועה שלך – אילו הציבו קלפי בגל"צ בבחירות האחרונות, מה היו התוצאות?
"לא כמו בציבור הרחב".

כמה אחוזים היה מקבל גוש השמאל?
"אני לא יודע למדוד את זה באחוזים, אני יודע לדבר על תחושה, והיא יותר חשובה מנתונים. ראש הממשלה עשה לקראת הבחירות האחרונות סבב פגישות עם מערכות התקשורת, והוא פגש גם אותנו. אני מניח שאפשר היה לספור על יד אחת את האנשים בחדר שגם הצביעו עבורו, שזה הפוך לחלוטין ממה שהיה קורה כמעט בכל פורום אחר בציבור.

"תראי, היום טוענים שהציונות הדתית היא אליטה לא רק בצבא, אלא גם בתקשורת. המגזר הזה הוא אליטה משובחת ורצינית בהתהוות, ולגביו אני לא מודאג. השתלבותו המלאה בתקשורת מובטחת, ובצדק, ואת השמות כולכם מכירים. הם בכירים, הם לא מתביישים בדעות שלהם, הם קיבלו דחיפה אדירה כאן בגל"צ, והם זוכים כאן להרבה במות. אני בטוח שהם יעשו את זה בגדול. יותר מעסיקה אותי היעדרותם של בני המשפחה המורחבת שלי – מהפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית שלנו, זו המזרחית־מסורתית. גם החרדים והערבים נפקדים. אנחנו מנסים לפעול כדי לקדם את זה, ואני מתכוון להמשיך בכך בכל תפקיד שאהיה בו".

אתה סמן דתי וסמן מזרחי ("רק חצי ספרדי", הוא מדגיש), אבל האם אתה רואה את עצמך גם כסמן ימני?
"לא, אבל בהחלט לא שמאלני. אני לא בשמאל הקיצוני כמו שאני גם לא בימין הקיצוני. בעיניי, אגב, שני האגפים האלה די דומים. שניהם מבחינתי לאומנים, בדלנים, אנטי־דמוקרטים, חותרים נגד המדינה, נגד זכויות אזרח וזכויות אדם, נגד שוויון זכויות. האמת היא שהם יכולים להתאחד. נכון שאחד פועל נגד המדינה היהודית והשני פועל נגד המדינה הדמוקרטית, אבל בעצם החתירה שלהם תחת המדינה הם מנסים להרוס את מה שאנחנו מנסים לבנות".

היית מתפקד לאיזושהי מפלגה?
"קודם כול, זה לא על הפרק כי אני עיתונאי במשרה מלאה. וגם אם הייתי רוצה, אני לא חושב שיש היום בית פוליטי טבעי מבחינתי. גדלתי עם אבא חירותניק שורשי וימני, עברתי הרבה מאוד תהפוכות בחיים שלי, הסתובבתי בהרבה מחוזות רעיוניים. היום אני מאמין שיהיה לאנשים קשה לשרוד כאן במדינת ישראל בלי לקבל על עצמם באיזושהי מידה, אם לא את המסורת היהודית אז לפחות את התרבות היהודית. הם פשוט לא יישארו כאן. המקום הזה כל כך קשה, אלים וכפוי טובה, שבלי אמונה בזה שאנחנו אמורים להיות כאן, אין לזה הצדקה אמיתית. האמונה מחזקת אותי בהקשר לעובדה שאני לא כובש בארצי.

"אני גר ביפו בבניין מעורב, והמעניין הוא שהערבים כאן הרבה יותר מכבדים אותי כיהודי מאז שאני עם כיפה. הפליאה, התמיהה והזלזול שלהם על יהודים חילונים־שמאלנים - הם אדירים. הערבים לא מבינים איך הם מוכנים לוותר על קרקע, ורואים אותם כאנשים תלושים שלא מחוברים לשום דבר. נראה לי שהשמאלנים החילונים שלא פוגשים ערבים ביומיום, לא באמת מבינים כמה הם לא פופולרים שם וכמה הם נתפסים כדמויות הזויות. אני מרגיש שהם לא יכולים להתנשא מעליי". 

לצד הגיוון האנושי, בחודשים האחרונים חלו כמה שינויים בלוח התוכניות של גל"צ, ועוגני שידור ותיקים הוזזו או נעלמו. בין היתר שינתה "המילה האחרונה" את פניה, ותוכניתם של שרון טייכר וערן זרחוביץ' עברה לרדיו תל־אביב. יכול להיות שמפקד התחנה ירון דקל הלך קצת רחוק מדי? אני שואלת את בן־רובי.

"במקרה של טייכר וזרחוביץ' זה עניין כלכלי", הוא אומר. "אין לנו איך להתמודד עם התחנות האזוריות בקטע הזה. הציעו להם כנראה הרבה יותר, וזו הייתה ההעדפה שלהם, זכותם המלאה. לגבי המילה האחרונה, מאוד אהבתי אותה במתכונתה הקודמת, אבל זה מובן מאליו כי אני מהצוות הוותיק שלה".

זו הייתה טעות, לשנות את הפורמט שלה?
"זכותו וחובתו של מפקד לערוך שינויים. אני חושב שירון דקל רצה לחדש ולרענן, וימים יגידו אם זה היה מוצלח. כל מה שאגיד בנושא ייחשב כלא אובייקטיבי".

פינתו המפורסמת של בן־רובי במילה האחרונה, "ארון השירים היהודי", הייתה פרי יוזמתו של אורי אורבך ז"ל שהגיש בזמנו את התוכנית. "מתוך כל הדברים שעשיתי בגלי צה"ל, על זה קיבלתי הכי הרבה תגובות", מספר בן־רובי. "כבר שמונה שנים, פעם בשבוע, אני משמיע בפריים־טיים של גל"צ שיר שהוא פיוט, או קטע בהשראת המקורות.

"אני נותן ביטוי לזמרים שמתחברים למקורות – גברים או נשים, אלמונים או ותיקים. בפינה הזו קיבלו השמעת בכורה אינספור שירים שהפכו אחר כך ללהיטי ענק במיינסטרים הישראלי: 'איֶכָּה' של שולי רנד, 'עומד בשער' של עמיר בניון, 'לך אלי' של מאיר בנאי, 'אבא' של אביתר בנאי, אתי אנקרי עם 'בכל לבי', ברי סחרוף עם 'צמאה לך נפשי', ועוד עשרות רבות של שירים שהתחילו בפינה הצנועה הזאת.

"אומרים שאורי אורבך פתח את הדלת לעיתונאים דתיים, אבל תראי מה הוא עשה איתי – הוא פתח את הדלת בפני מישהו חילוני־מסורתי וקירב אותו לעולם התרבותי היהודי. הוא פשוט התקשר אליי יום אחד ואמר לי 'אולי תביא אלינו, למילה האחרונה, שירים בהשראת המקורות'. אמרתי לו שיש המון כאלה, והוא אמר 'כן, התחלתם מהלך כזה בגלגלצ, בוא תיתן במה לשירים האלה אצלנו'. אמרתי לו 'סבבה, מחר אני מתחיל'. ומאז הייתי עם כל ההרכבים של מגישי התוכנית והפכתי לחלק בלתי נפרד מהם.

"תראי איזה מהלך מתוחכם, שנעשה בצורה כל כך 'אורבכית' ולארג'ית. אורי העדיף שהקול שלי, עורך החדשות הגל"צניק, יביא את הדברים. זה יותר אמין וגם יותר מתוחכם. במובן הזה, זו שליחות ציבורית אמיתית, ואני חייב לו על כך אישית. בזכות הפינה הזאת יש לי הרצאות שאני מסתובב איתן בכל הארץ, אנשים מתים על זה, וגם בגל"צ אני מגיש תוכניות תחת הכותרת הזאת. אותה פינה גם נתנה לי את ההשראה לפתוח דף פייסבוק שלא הייתי מבקר בו לפני כן".

העמוד "ארון השירים היהודי" נהנה מלמעלה מ־3,000 עוקבים, והוא פעיל כמעט מדי יום. "זו אחלה במה לכל הנושא של החיבור בין העולמות", מסביר בן־רובי. "אנשים מגיעים לשם לא רק בגלל שתרבות יהודית מעניינת אותם, אלא בגלל שזו תרבות יהודית שבאה מגל"צניק".

גל"צניק מתחזק.
"כן, אבל עדיין זו לא תרבות יהודית שבאה ממישהו מערוץ 7. יש בזה ניצחון של התרבות היהודית. היא מוכיחה שהיא מחלחלת לכל הרבדים, ושהיא לאו דווקא קשורה באופן הדוק לשמירת תורה ומצוות, אלא יכולה לבוא ולקבל במה גם כנושא תרבותי־עברי גרידא.

"אני כל כך מנסה להיות זהיר ולא לכפות שום דבר על אף אחד: לא לכפות ימנים בתקשורת, לא לכפות את המוזיקה שלי על מי שלא רוצה לשמוע, לא לכפות פיוטים על גלגלצ. אם אני רוצה להביא את תפיסת העולם התרבותית־חברתית שלי בלי לעורר אנטגוניזם אצל מי שפחות מחובר אליה, גם בקטע המזרחי וגם בקטע היהודי, הרבה יותר קל להיות מתחזק שעושה את זה, והרבה יותר קל להיות חצי־אשכנזי שעושה את זה".

ה"התחזקות" של בן־רובי היא עניין חמקמק. הוא גדל בבית עם מסורת יהודית, ולדבריו תמיד שאף להיות "קצת יותר דתי". במשך שנים חבש כובע מצחייה, התפלל ולמד תורה, אבל עד לפני כשנה וחצי נסע בשבתות ולא חבש כיפה. "הייתי תל־אביבי מדי בשביל זה", הוא טוען. "לא יכולתי להרשות לעצמי לשים כיפה, גם כשנורא רציתי את זה מבחינת הזהות שלי. עד לרגע שבו התחלתי לשמור שבת, זה נראה לי קצת לא אמיתי.

"ברגע שהתחתנתי, אמרתי שזה קו פרשת המים שממנו אני יכול להתחיל להפוך לבן־אדם נורמטיבי. אמרתי לעצמי: אני יהודי, ואת אמונתי אני מבקש בחזרה. ומכיוון שאין מי שיספק לי אותה - כי אני לא נמנה עם שום זרם, לא לומד בשום ישיבה ואין לי שום רב פעיל שאני קשור אליו - אני צריך לגייס אותה לעצמי. החלטתי להגדיל את מינון האלוהים בחיי. אני מאמין שככל שאתפלל יותר ואקדיש לו מילה לפני שאני מכניס שזיף לפה, הוא יהיה קיים יותר, וככל שהוא יהיה קיים יותר, הוא גם ישפיע על החיים שלי יותר. את המעגל הזה אני יוצר לעצמי".
 
בוא נדבר על אמת. כשאנשים מתחילים תהליך של התחזקות, הם בעצם מתוודעים לאיזושהי אמת, לתורה שמשמשת כמצפן. מה המקום של מסורתיות בתוך משוואה כזאת?
"שאלה מעולה, ואין לי תשובה עליה. פעם אמרתי שאם לא הייתה שואה, יש מצב שהייתי חרדי. אני מכיר את הדיונים האמוניים סביב השאלה איפה אלוהים היה בשואה, וגם את התשובות המלומדות של הסתר פנים וכולי, אבל באופן אישי אני לא מצליח להתמודד עם זה. יש לי קשר לשואה משני הצדדים, גם האשכנזי וגם הסלוניקאי. אני ניצול שואה בעצמי, תודעתית. מבחינתי אנחנו דור השואה, זה קרה בדור שלנו. אנחנו גם דור התקומה, ועדיין, 1.5 מיליון ילדים יהודים שנרצחו בשואה לא נותנים לי תשובה בעניין הסתר הפנים".

אז אתה כועס על אלוהים?
כן, אבל זה לא הדיון. פשוט אלמלא זה, הייתי יותר דתי. למדתי עם הזמן שפסיכולוגית, אישית, תרבותית ואפילו פוליטית, נכון בשבילי יותר להתעלות מעל העניין הזה ולנסות בכל כוחי להאמין. הפתרון הקל הוא לא להאמין, והפתרון הקשה הוא להאמין למרות זאת. אני חי בסתירה, אבל אני מעדיף לדבוק באמונה כי אני צריך את זה. 'הוא' לא צריך אותי, אני צריך אותו כדי לשרוד את החיים האלה".

איך היית מגדיר את עצמך היום?
"וואו, זו שאלת מפתח בחיים שלי. אני קודם כול יהודי. יהודי מסורתי. ההתחזקות שלי מתכתבת עם המסורת שאני מכיר מהילדות, מבית הכנסת המרוקאי של הרב יצחק פרץ ברעננה ומבית הכנסת הסלוניקאי של סבא לאון עליו השלום בשכונת פלורנטין. מתינות ספרדית דתית, ציונית מאוד, לא צינית ולא מתחכמת - כזו שחיה בשלום עם הישראליות העכשווית, אבל לא שוכחת מאיפה היא באה ובודקת עם עצמה כל הזמן לאן היא הולכת ואיפה היא ממוקמת ביחס לעבר. באזורים האלה אני מרגיש הכי נוח. משם גם באות התפיסות התרבותיות והמוזיקליות שלי: הים־תיכוניות כגשר בין מזרח ומערב, בין ערביות לאירופיות, בין ישן לחדש. זה הטעם שלי וזה מה שמגדיר אותי תרבותית. יהודי ים־תיכוני, הנה מצאתי הגדרה מדויקת יחסית".  

מי הרב שלך?
"אין לי ממש רב. הרב שחיתן אותי ושמאוד השפיע על חיי הוא הרב שמעון מויאל. הכרתי אותו לפני הצבא - עבדתי אצלו באטליז כשהוא עצמו היה בתהליך של חזרה בתשובה. הוא לימד אותי להכשיר עופות, לטחון בשר - אני צמחוני, אגב. ביפו אני הולך להתפלל אצל האדמו"ר מביטשקוב, ואצלו אני גם משתדל ללמוד כמה שאני יכול, לצערי לא מספיק. זו חסידות קטנה וממש אטרקטיבית ביפו.

"המניין שם הוא שילוב מבריק של חסידי ביטשקוב עם בעלי בסטות משוק הפשפשים, יפואים ותיקים, תלמידי חכמים וקצת גל"צניקים, גם הומלסים מתקבלים שם. זה סוג של ירושלים בתוך יפו. אומרים שהוא האדמו"ר היחיד שממשיך לפעול בתל־אביב. זה קצת מתעתע, כי החסידות היא אשכנזית אבל הקהל הוא מזרחי, ודווקא זה יוצר משהו שלי קל מאוד להתחבר אליו. כשיש לי שאלות הלכתיות אני פותח ספרי הלכה ולומד, או שאני הולך אל האדמו"ר ושואל אותו. הבעיה היא שלא שואלים אדמו"ר אם לא מתכוונים לעשות בדיוק מה שהוא אמר. אי אפשר לקחת את דבריו כעצה, ולכן יש שאלות שאני מעדיף לא לשאול".  

אשתו של בן־רובי, יסמין ישבי, היא כאמור העורכת הראשית של המוזיקה בגלגלצ. השניים הכירו לראשונה בתחנה, כשהוא כבר היה סגן מנהל גלגלצ והיא עוד הייתה חיילת. לימים חזרה ישבי לעבוד בתחנה כאזרחית, ואז הקשר ביניהם התפתח למה שהוא היום.

"בגלל יסמין, לא התמודדתי לתפקיד מנהל גלגלצ. הייתה לנו התלבטות מאוד גדולה. נחשבתי למועמד טבעי אחרי שהייתי שש שנים סגן המנהל, וכבר מילאתי תפקידי ניהול בעבר. אבל מכיוון שיסמין היא בחורה מוכשרת והעתיד שלה הוא בתחום הזה, ומכיוון שידענו שאם אני אהיה מנהל היא לא תוכל להמשיך לעבוד שם, החלטנו שאני לא מתמודד. הוויתור שלי היה כמעט מובן מאליו מבחינתי, ובדיעבד מאוד משמח, כי היום היא אחת הבכירות בגלגלצ".

גם במישור הזוגי, כמו ברוב מישורי חייו, לא תמצאו תמונה שגרתית. יסמין היא חילונית, קיבוצניקית לשעבר - "מאוד פלורליסטית ונאורה" הוא אומר בתשובה לשאלה כיצד הם מצליחים להסתדר עם הפערים באורח החיים.

מה לגבי נסיעות בשבת? היא מוכנה לעשות הקרבה כל כך גדולה?
"אנחנו פשוט עושים שבתות מלאות אצל המשפחה. עם זה ממש לא הייתה לה בעיה. במקום שאני מזהה שבקשה שלי עלולה להיות מוגזמת, אני מגשש בעדינות ולא דורש. חוץ מזה, אני הפכתי לצמחוני בעקבותיה, כך שכל הבית הוא חלבי ואין לנו בעיה מהבחינה הכשרותית. אני לא יודע אם היא מרגישה שהצמחונות זו הקרבה, אבל בשבילי זו בהחלט הקרבה.

"אני חושב שבזכות ההתחזקות שלי היא קיבלה אותי בגרסה משופרת. הפסיכיאטר שלי זה הקדוש ברוך הוא, הפסיכולוג שלי הוא בית הכנסת, והעובדים הסוציאלים שלי הם הגבאים, עם כוסית הערק והדג־מלוח".

ישבי נמצאת כיום בחודשי הריון מתקדמים, ובעלה מספר שהדרך שלו להתמודד עם הלחץ היא "להתפלל כל יום ליסמין בת חנה, שהיא תרגיש טוב ושהלידה תעבור בשלום. זה הדבר היחיד שמטריד אותי".

איזה אבא תהיה?
"אני מקווה שעם קצת דיסטאנס, כמו האבות שלנו".

היום אתה מזוהה בעיקר עם תכנים של תרבות ומוזיקה, אבל כשמסתכלים על הקריירה שלך, אפשר היה לצפות שתתמקד דווקא בחדשות.
"אני בין זה לבין זה, אני נע בין העולמות. מצד אחד יש בי רצון להמשיך לפעול לתיקון חברתי, להשפיע, לספר על עוולות שלטוניות, להעלות על סדר היום נושאים שחשובים לנו כחברה - ומצד שני הרצון להמשיך לשדר תרבות ומוזיקה, בעיקר מזרחית ויהודית, לראיין אמנים ולהגיש את 'ארון השירים היהודי'. בשניהם, בתחום החדשות ובתחום התרבות, יש שליחות ציבורית, בטח במקום משפיע כמו גל"צ. אחד בא מהראש, האחר בא מהלב, ואני לא באמת מצליח - ואולי גם לא באמת רוצה - לוותר לצמיתות על אף אחד מהם".

ראש מחלקת החדשות הנוכחי, ספי עובדיה, עוזב לטובת עבודה ככתב פוליטי בערוץ 10, היית רוצה לתפוס את מקומו?
"זה תפקיד תובעני, קשה בטירוף וכמעט בלתי אפשרי מבחינת לוח הזמנים שהמדינה הזאת יודעת לייצר. אבל זה מספיק חשוב ומעניין בשביל להגיד לך שהרעיון בהחלט עומד על הפרק, מבחינתי לפחות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...