ראשי » תרבות » טלוויזיה

עוד סדרה לתל-אביבים מתנשאים בלבד

מי שלא מדבר תל אביבית שוטפת יתקשה להבין מה מקשקשות הדמויות ב"החדש של עומרי גורדון", עוד סדרה של מובילי דעת קהל מאוהבים בעצמם. לרחלי מלק-בודה נמאס שמכריחים אותה להתחבר למגניבות המעושה הזאת, למרות שאין לה איתה שום דבר במשותף

זה לא ש"החדש של עומרי גורדון" היא סדרה לא טובה. אפשר בהחלט להעביר איתה ערב סביר על הספה ולדמיין שאתם נהנים. לדמיין, משום שאם לא איתרע מזלכם לגור בעיר העברית הראשונה תזדקקו ללקסיקון תל אביב–פריפריה כדי להבין את הפאנצ'ים. וכך גם אפשר לסכם את חוויית הצפייה בקאמבק של עידו "נולד–לי–ילד–והחלטתי–לכתוב–על–זה–סדרה" רוזנבלום: מעולם לא הרגשתי כל כך פריפריאלית.

עוד כותרות ב-nrg:
• דרמה משתוללת בבית הכנסת
• חגיגיות קדם החתונה של בר רפאלי
• עמיר בניון לא מתחרט על שום דבר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לאחר שהתברר שעל התסריט חתום גם אסף שלמון, מהיוצרים של ארץ נהדרת, פתאום הכול נהיה מובן. שוב התל אביבים כותבים ומדברים על עצמם. ושוב אנחנו אמורים להתחבר לכאילו–מגניבות הזאת למרות שאין לנו ולה כמעט שום דבר במשותף. ושוב עידו רוזנבלום מפציע לנו על המסך בתור תזכורת לכמה שאנחנו לא כמוהו. לא גרים בבאוהאוס. לא מבשלים אוסובוקו. לא מהווים עילה לסדרה. באחת הסצנות בפרק הראשון, אביו של גיבור הסדרה מת במפתיע ומתברר שהוא ביקש לתרום את גופו למדע. בכנות, כמה אנשים קיבלו את האפר של אבא שלהם בתוך כד? וזה בדיוק העניין, שלרוב האנשים בארץ אין חברים שנראים כמו עומרי גורדון. ולרוב האנשים במדינה אין אחות שקוראת להם סתומי ואמא שהיא אמנית פרינג'. אני אתפלא אם חצי מהם יודעים בכלל מה זה פרינג'.

כל עוד מדובר בסדרה שולית זה עוד איכשהו נסלח. אבל מה קורה כשהאנשים האלו, הם ואין בלתם, אמונים על התכנים באחת מתוכניות הסאטירה הנצפות ביותר בארץ? כמה לוקאליים ומאוהבים בעצמם צריכים להיות היוצרים, כשהם מנסים לשווק להמון דמות כמו ליהי האשטאג שמבוססת על השכנה ההיפסטרית שלהם מעבר לבלוק, או כופים אותו לצחוק ממערכוני התפלצת של אילן פלד ויעל פוליאקוב? בשבוע שעבר סיפרה אמילי מואטי בפייסבוק שהוזמנה לאירוע שמטרתו להביא קולות יותר אותנטיים מישראל, וכמה התבאסה לגלות שפנו אליה בטעות במקום לאמילי עמרוסי. בהמשך תהתה "איך קרה שהקול של אמילי עמרוסי הוא ישראל האמיתית ואילו הקול שלי הוא לא כזה ששווה בכלל להקשיב לו?"

עמרוסי לא נשארה חייבת והסבירה: "גברת חילונית תל אביבית מעמד בינוני–גבוה בעלת עמדות שמאל–ליברליות לא צריכה את הפאנלים האלה. היא–היא החברה הישראלית (יעני), משמיעת 'דעת הקהל' בחבורת קובעי הטעם, משרטטי האסור והמותר. אנחנו, לכל היותר, 'קולות'". הטענה הכי נפוצה של השמאל התל אביבי כלפי אנשי הימין היא שֶמה אתם מתבכיינים, כבר 20 שנה אתם מנצחים בבחירות, השתלטתם על הפוליטיקה, הצבא, המדינה והחיים, לפחות את התרבות תשאירו לנו.

למה אנחנו מתבכיינים? כי בגזרה הכי חשובה אנחנו מפסידים. כי התרבות קובעת שיח. כי סרט אחד פרו–פלסטיני שמתקבל לפסטיבל ונציה יכול להרוס 200 נאומי הסברה ציוניים ברחבי העולם. זה גם יכול להסביר למה אנשים כל כך נדלקו על זגורי; למה פאודה עשתה לנו את זה. כי לאנשים נמאס לפתוח את הטלוויזיה ולא לראות את עצמם, או לראות את עצמם רק בתור קריקטורה, למרות שהם הרוב. וזה מה שמדהים, שהסדרות האלה ממשיכות להפציע על המסך למרות נתוני הרייטינג הלא מזהירים, וסגל היוצרים של ארץ נהדרת לא מתרענן למרות שהתוכנית ממשיכה לרדת בטבלאות. הזירה האמריקאית מעולם לא נראתה ככה. הרבה סדרות טלוויזיה מצולמות במנהטן, אבל יש גם CSI מיאמי ו–CSI לאס וגאס. "האישה הטובה" מתרחשת בשיקגו, "משפחה מודרנית" יכולה להיות גם באל איי. בהנחה שהתקדמנו ל–2015, אולי אפשר כבר להתחיל לפנטז על רווקות שהיא לא תל אביבית, על אתיופית שלא גרה בשיכון בחדרה, על מזרחי שאינו אינסטלטור נלעג ועל מתנחלת שלא לבושה בבגדים מתקופת "הכול עובר חביבי".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש של מקור ראשון
בואו לבקר בדף הפייסבוק של nrg תרבות
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

רחלי מלק-בודה

סגנית עורך מגזין מוצש

לכל הטורים של רחלי מלק-בודה