ראשי » תרבות » מוזיקה

אמיצה ומתוחכמת: ריף כהן כבר לא ילדה

אחרי הצלחת האלבום הראשון, החליטה היוצרת לבטא צדדים נוספים באישיותה, לזנוח מעט את רוח השטות המזוהה עמה ולחקור עולמים חדשים ועמוקים יותר. גם אם חלק מהמעריצים יתאכזבו, נדמה שזה השתלם לה, לפחות מבחינה אומנותית

אחת ההצלחות הגדולות של השנים האחרונות לקחה כבר באלבומה השני סיכון לא מחושב, ויצרה אלבום בוגר יותר, פדנטי יותר, מיושב יותר. אחר.

עוד כותרות ב-nrg:
• נורית גלרון: אסור להגביל את האומנים
• הדוכסית ממאלפי: סקס, שקרים וחוויה מאלפת
• מה לבשה בר למסיבת הסיום של אקס פקטור?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אם לשפוט את A La Menthe בעין אמנותית, ריף כהן ראויה להערכה. אין ספק שהאלבום השני של היוצרת הצעירה מונע על ידי יושרה אמנותית ודבקות במטרה ללא סייגים. דבקות כל כך חזקה, עד שאפילו עטיפת האלבום לבשה את רוח השטות של היוצרת, בעיצוב א-לה התחנה המרכזית הישנה במכוון. אבל העטיפה המכוערת לא מעידה כלל על האלבום עצמו. הז'אנר השאנסוני-ילדותי-ערבי-ישראלי שרקחה באלבומה הראשון והמוצלח עדיין מזוהה עמה ואי אפשר להתבלבל – על אף שזהו כאמור רק אלבום שני ליוצרת, מובן מצליל ראשון שריף כהן עומדת מאחורי המיקרופון, ההפקה ורוב הלחנים. זו עדיין היא, אבל בכל זאת ניכר כי התחולל שינוי רציני ביוצרת בארבע השנים שחלפו מאז אלבום הבכורה, שינוי רציני – תרתי משמע.

כאמור, רוח השטות המתוקה עדיין שם, אבל רק לפרקים. למעשה, בין שמונת הקטעים באלבום קו מקשר דק. Helas ו-Marrakech מזכירים את להיטיה מתחילת העשור, ואילו Kav Kaf ו-Je Casse De La Caillasse מעמידים בפרופורציות אחרות את ההצלחות מפעם עם אופי בוגר בהרבה. Nous Deux המפתיע, אותו היא מבצעת עם הכוריאוגרף אוהד נהרין שמתברר גם כווקאליסט סוחף, לוקח אותה למחוזות חדשים לגמרי ומצליח לדחוס אלמנטים של ארבעה עשורים לפחות בארבע דקות מרתקות.

 
שני הקטעים המסיימים את האלבום מדגישים עוד יותר את השינוי שעברה כהן, עם מפולת רגשות בקלידים כועסים וכבדים וזעקה חלושה וכואבת בו זמנית בעברית. "תעזוב" סוגר את האלבום בבת אחת אחרי שידור ייסורים עמוקים, לאחר קטע אינסטרומנטלי לא קומוניקטיבי שגם כשלעצמו משדר ניכור וייאוש. אין ספק, דרך אמיצה לסיים אלבום שני של מי ששמחת החיים שלה חצתה יבשות וקרעה את היוטיוב.

אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הצלחה של כהן הרי הוא השובבות הכמעט ילדותית שלה שהתבטאה בחלק גדול מאלבום הבכורה. הכל, החל מהאופן בו היא שרה, הקול שלה, הטקסטים של האם פטריסיה אורי כהן, שילוב הסגנונות הנאיבי ועד האווירה הכללית שלא לקחה את עצמה ברצינות יתרה, הכל מאופיין בסוג של פאן עמוק מספיק כדי שגם תתחבב על מי שמחפש מוזיקה חמודה להעביר את הזמן וגם על מבקרי מוזיקה כבדי ראש שמחפשים את הטרנד הבא. והנה, כבר באלבום שני מיתנה היוצרת את מה שאפיין אותה יותר מכל ורק שני שירים באלבום החדש מזכירים משהו מרוח השטות שאפפה במתיקות את האלבום הראשון. יתכן והמעריצים שליקטה עם אלבום הבכורה יתאכזבו, יטענו שזה כבר לא כזה כיף וכיוצא בזה. אבל באלבום השני שלה כהן הוכיחה שהיא הרבה יותר מסתם ילדונת שאוהבת לרקוד עם המוזיקה.

יש הרבה סתירות ביצירה של כהן. היא נשמעת ילדותית ומתוחכמת בו זמנית, יומרנית אך מרקידה, שובבה וגם רצינית, מצחיקה וגם עצובה. אבל דבר אחד בטוח – כל הערבוביה הזאת אותנטית לחלוטין, מקורית ואמיתית. אחרי שמבינים את זה, גם אם רק לאחר שמיעה עשירית, קשה שלא להעריך את הילדה אישה המרתקת והמקסימה הזאת, אפילו קצת יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg