ראשי » תרבות » קולנוע

"פלאפל אטומי": דרמה, קומדיה וקאלט מיידי

סרטו החדש של דרור שאול הוא שילוב מבריק של תעוזה, הומור משובח ותבונה. עם תסריט מהודק, משחק מרשים וכמה משפטים קליטים שייכנסו לפנתיאון, ייתכן ש'פלאפל אטומי' הוא 'מבצע סבתא' הבא. ככה זה כשאתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר

 
"פלאפל אטומי", סרטו החדש של דרור שאול, הוא קודם כל סרט מצחיק להפליא. הוא מצחיק במידה כזו, שברגעים המעטים בהם הוא רציני, האוויר הופך פתאום דחוס יותר, כמו מתאגד סביב הסצנה המורכבת או הדיאלוג הטעון ועוטף אותם, מאפשר להם להיות קלים יותר לעיכול ולחלחל אט אט אל תודעת הצופים. "כשתגדלי, תביני", אומר אחד מבכירי הצבא לנופר, הנערה שבמרכז הסרט, באחד מרגעיו העוצמתיים ביותר. "אבל אם אתה לא תבין, אני לא אגדל", היא משיבה לו, ובאותו רגע, האולם, שעד כה כסאותיו נרעדו מקול צחוקם של יושביהם, כמו קופא על מקומו.

עוד כותרות ב-nrg:
• נורית גלרון: אסור להגביל את האומנים
• הדוכסית ממאלפי: סקס, שקרים וחוויה מאלפת
• מה לבשה בר למסיבת הסיום של אקס פקטור?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כדי לעשות סרט מצחיק עד דמעות, דרושים חוש קומי מפותח, יכולת כתיבה מושחזת והבנה של ניואנסים; כדי ליצור דרמה איכותית, צריך איפוק ויד עדינה על הדק הרגש; ועל מנת להפיק קומדיה שגם מצחיקה בטירוף וגם נותנת אגרוף בבטן, דרוש אותו כישרון מיוחד, חמקמק, שקשה להניח עליו את האצבע, ולשאול יש אותו, ובענק.

שאול מצטיין בפרטים הקטנים, יודע היטב כי הצופים חדי העין, אלו שבשבילם כדאי להשקיע עוד קצת, לא יפספסו אותם, וירוויחו עוד בדיחה קטנה, עוד קריצה. קעקוע הפלפל החריף שעל זרועה של מימי, בעלת משאית הפלאפל, המנגינה שנשמעת בעת הקלדה על קוד הכניסה לכור, הרטייה עם הדרגות שעל עינו של המפקד - אף אחד מאלו אינו מקרי או סתמי, וכולם שם על מנת להזכיר לנו את מרכזיותם של סמלים וטקסים בחברה הישראלית.

הצמרת הצבאית מוצגת כמגוחכת להחריד מבעד לעיניו של שאול, שכבר עסק בנושא ב'מבצע סבתא' האהוב, שהיה לסרט פולחן. הקצינים הבכירים מצטיירים כסוללת טילים מונחי אגו עם שגעון גדלות, שרבים ביניהם למי יש יותר גדול ומי יכול לעשות 'בום' עם יותר אפקטים, ושוכחים שהם עוסקים בחיי אדם. מול אותה נבחרת צבאית כל-גברית ניצבות שתי נשים פלפליות ואמיצות, אם ובת, המנסות לפרוק אותם מנשקם.

שאול מרבה לעסוק בפניהם האמתיות של המוסדות המהווים את עמודי התווך של החברה הישראלית ושל המיתוסים הנלווים אליהם ולחשוף אותם בקלונם ובכישלונם להצדיק ולממש את הציפיות שנקשרו בשמם. לעיתים זה צה"ל, לעיתים זו החברה הקיבוצית, וכל העת אלו אנחנו, העושים לנו סמלים ודמויות מופת, ובתוך כך מכבים את יצר הביקורת שבנו, מגלים עיוורון כלפי ההיבטים האחרים של מי ששמנו לנו כאידיאל, אלו שרחוקים מלהיות הרואיים. המלך הוא עירום, חברים, גם כאשר הוא עוטה מדי צה"ל.

המשחק בסרט ראוי לציון. מלי לוי מגלמת את דמותה של מימי קשת היום, באופן מרשים בהחלט, שי אביבי אמין בתפקיד איש הצבא הקריזיונר, וגם יתר צוות השחקנים מפגין ביצועים נאים ביותר. על אף שכרזת הסרט עטורה שמות ידועים, המסקרן ביותר הוא זה של מיכל טרבס המוכשרת ומלאת הכריזמה, שמגלמת את דמותה של נופר, ומעניין יהיה לצפות בה בתפקידים נוספים.

מדובר בהפקה מורכבת שנמשכה לא פחות מחמש שנים. אם תכנית החומש של שאול הייתה לשחרר אל האקרנים בתום אותה תקופה סרט מצחיק שעוסק באיום האיראני, הרי שבסופו של דבר, הוציא תחת ידיו יצירה שהיא הרבה מעבר לכך, הברקה קולנועית שעוסקת בחברה הישראלית, בתחלואיה לצד היבטיה היפים, ובתקווה לעתיד טוב יותר, שעל הדור הצעיר ליצור עבור עצמו ועבור ילדיו במו ידיו.

סופן של שתי המדינות – ישראל ואיראן, נמצא במרחק לחיצת כפתור, אך כך, על פי הסרט, גם התקווה לשביב של הבנה, קרבה ורצון להשכין שלום – היא נמצאת במרחק לחיצה אחת על כפתור העכבר, כאשר משני צדי המסך נמצאים אלו שבאמת עשויים למצוא את הפתרון לסכסוך – בני הנוער משתי המדינות, הדור שנולד לתוך טכנולוגיה מסוג אחר – לא זו שמאפשרת הרג וחורבן, כי אם זו שמהווה פלטפורמה להידברות, ליצירת קשר בינאישי ולצמצום הפערים.

על אף כל זאת, לא ניתן להאשים את שאול בנאיביות או באופטימיות שאינה במקומה. ההיפך הוא הנכון. הצופים רגילים להביט על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת אליהם מבעד למראות תקשורתיות, המזכירות את מראות הלונה פארק המטשטשות – חלקן מנמיכות, חלקן מגביהות, חלקן מרזות וחלקן משמינות, אך אף אחת מהן אינה מציגה את המציאות כפי שהינה. ב"פלאפל אטומי", שאול מציב בפנינו מראה צלולה, המגלה בפנינו הן את היפה והטוב והן את הכעור וטעון שיפור. השאלה היא, האם לנו יש את האומץ הדרוש על מנת להישיר אליה מבט?

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg