"עכשיו נראה להם מי זו מירי רגב": שרת התרבות סוגרת חשבון
"לפני עשר שנים, אירועים כמו אלה היו הורגים אותי. היום אני עוברת את זה בקלות". שרת התרבות והספורט מירי רגב מגיבה להאשמות, מודה למי שמחזק אותה בימים לא פשוטים, לא מוותרת למי שמתנגד לה ובשורה התחתונה - לא מפחדת משום דבר. ראיון עם השרה שהכתיבה מהפך, ולא מוכנה שיכתיבו לה שום דבר
ימים סוערים, דרמטיים, עוברים על שרת התרבות והספורט מירי רגב. אבל נראה שכך ייפתחו עוד כתבות רבות עליה. בשבוע שעבר, עם צאת השבת, הדליקה רגב בביתה שבראש העין את נרות ההבדלה, ובירכה כהרגלה את עם ישראל וראש הממשלה, את הרמטכ"ל והמשפחות השכולות, את שלוש חברותיה החולות ואת כל בני משפחתה.
עוד כותרות ב-nrg:
• נורית גלרון: אסור להגביל את האומנים
• הדוכסית ממאלפי: סקס, שקרים וחוויה מאלפת
• מה לבשה בר למסיבת הסיום של אקס פקטור?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"שמור על אנשים שעוזרים ותומכים בי והרחק ממני את מי שלא עוזר ותומך", לחשה מעל הנרות. "תן לי בריאות וכוח לקבל את ההחלטות הנכונות ולבחור את האנשים הטובים שיעבדו איתי. שאבוא תמיד ממקום אמיתי, מהלב, ושכולם יבינו שאני עושה דברים רק ממקום נקי. שלא אשבר באמצע הדרך, ושלא אזנח את הדברים שאני מאמינה בהם. וטהר אותי מכל הכותרות הרעות שיש סביבי".
רגב (50) גולשת אל המושב האחורי של רכב השרד השחור. הערב תצפין אל קריית ים, לניחום אבלים אצל מוריס גבאי, אחד מפעילי המרכז הראשונים שנתנו בה אמון. "אני, את האנשים שמלווים אותי ומאמינים בי, לעולם לא שוכחת".
את השטח היא אוהבת במיוחד. שם נמצאים האנשים שעוטפים אותה באהבה, ושם הכי נוח לה וטבעי. היא עוברת בין כל אחד ואחד מבני המשפחה, אומרת "הכל משמיים, רק בשורות טובות", מחבקת ומנשקת, נוגעת וצוחקת, מפליגה בסיפורים על הפסטלים והדגים החריפים שמכינה אמא שלה, מרסל.
"את הרבה יותר יפה ורזה במציאות מאשר בטלוויזיה", מחמיאים לה, ומוסיפים באותה נשימה: "אל תתרגשי ממה שמפרסמים. שלא תיפול רוחך".
"לא מפסיקים לחזק אותי", היא מספרת כשאנחנו שוב במכונית, בדרך לניחום אבלים נוסף, בחיפה. "כל כך הרבה אנשים שלחו לי הודעות אחרי הפרסום בערוץ 10, שבכיתי כשקראתי. כתבו לי, אנחנו מכירים אותך, יודעים מי את, מחזקים את ידייך.
"והבנות שלי כתבו לי הודעות שגמרו אותי. למרות שלא תמיד הייתי בבית, בגלל התפקידים התובעניים שעשיתי בצבא ובפוליטיקה, המשפחה שלי כל כך תומכת. וההורים שלי אומרים לי, 'מרים, אל תשימי לב, כפרה'. אבל זה כואב להם, אני יודעת".
בכתבה בערוץ 10 נטען כי רגב העבירה, לכאורה ללא מכרז, תקציב של כ־2.5 מיליון שקלים למשרד הפרסום יהושע, בבעלות רמי יהושע. בהקלטות ששודרו נשמעת השרה משוחחת עם בכירי המשרד, ונטען כי מדובר בתיאום גרסאות להנמקת המהלך.
"יש אנשים שמתלבשים עלי וזה לא נעים. למרות שאני יודעת את האמת ושלמה עם עצמי. שלחתי לערוץ 10 מכתב התראה לפני תביעה. לבוא ולהציג אותי כמקורבת? איזה מקורבת. לא ראיתי את רמי יהושע פעם אחת בחיי.
"ואיזה תיאום עמדות? מה ששומעים בהקלטה זה סימולציה למסיבת עיתונאים. כל חיי כדוברת אמרתי שאין דבר כזה מסיבת עיתונאים בלי סימולציה מקדימה. מג"ד, מח"ט, תא"ל, וברור שהרמטכ"ל, לא יוצאים למסיבת עיתונאים בלי סימולציה, שכוללת שאלות ותשובות לכל התרחישים האפשריים.
"אנחנו עשינו סימולציה למסיבת עיתונאים יום לפני השקת הקמפיין לאירועי 'לא לדאוֹגוּסט'. הקמפיין כבר אושר על ידי כל הגורמים המקצועיים והמשפטיים. בסימולציה השתתפו היועצת המשפטית, המנכ"ל והדוברים. הכל שקוף, נקי. כל מי שהיה שותף לשיחה יכול להעיד שזאת סימולציה, ואני הראשונה שמוכנה ללכת לפוליגרף על כל הדברים האלה".
נטען שהמהלך בוצע ללא מכרז.
"זה שקר. הטוטו היה שותף לפרויקט, וכל ההתקשרות איתו נעשתה בליווי יועצים משפטיים ומקצועיים של המשרד. ההחלטה שהטוטו יביא איתו לקמפיין את מי שהוא מצוי איתו במכרז, כלומר פרסום יהושע, קיבלה אישור משפטי ומקצועי.
"אז רמי יהושע הוא לא מקורב, ואין תיאום גרסאות. מה נשאר? מיליונים. במשרד ממשלתי, אם אני צריכה להעביר שקל מפה לשם, אני זקוקה לאישור של יועצים משפטיים. ככה זה עובד. ערוץ 10 ילמדו ממני מה זאת תקשורת הגונה. מצאו להם על מי לעשות סיפור. עכשיו נראה להם מי זו מירי רגב".
מי הדליף את ההקלטות?
"כשאדע בוודאות, אטפל בו, ובמלוא החומרה. אין לי בעיה עם הדלפות שמטרתן למנוע שחיתות. אבל פה נעשה דבר מאוד מכוער, כי מי שהדליף ידע שמדובר בסימולציה. ברור לי שמי שהפעיל את המדליף הוא מחברה מתחרה לרמי יהושע, שלא קיבלה את הקמפיין הזה. המשחק הזה בין חברות הפרסום נעשה על הגב שלי. אני יודעת שאני מייצרת הכי הרבה עניין. אני יודעת שהאליטות שאני עומדת לכאורה לפגוע בהן לא אוהבות את זה, והן הכי מחוברות לגורמים כאלה ואחרים. אני יודעת שמחפשים אותי. אז אני אעשה שיחה כזאת עם כל העולם, בלי שהדברים יהיו בדוקים ומסודרים?
"אני יודעת שהיועצים המשפטיים היו קופצים אם משהו לא היה תקין. שום דבר לא היה סוד, כל המערך המקצועי ידע שהטוטו עומד לעשות את הפרסום. אין פה סיפור, זאת סערה בכוס מים. ניסו להתלבש על הגב שלי ולא הצליחו. אני שמחה שמבקר המדינה עורך בדיקה. אם טעיתי, אני מוכנה לקבל את כל הביקורת בעולם. ואם לא, מישהו צריך לשלם על זה. לא יכול להיות שיכפישו שמו של אדם, יגרמו צער גדול לילדיו, להוריו ולמקורביו, והאדם יישב בשקט.
"אני אמצה את כל זכויותיי, ייקח כמה זמן שייקח. הם ישלמו הרבה כסף. אני מוכנה לשקול לוותר על פיצוי כספי אם ייתנו לי פרסום באותו היקף ובאותו מקום כמו הפרסומים המכפישים האלה. פרסום שהכל היה תקין והתנהל נכון, והם אלה שטעו.
"אני בחיים לא אקח משהו שהוא לא שלי. תרצי לקנות לי בקבוק מים, תקבלי את הכסף חזרה, גם אם תתחנני שלא. אני לא מוכנה שיגידו עלי 'לקחה', 'נתנה'. לא רוצה. עיניי אף פעם לא היו גדולות, אני חיה בצניעות. מה שיש לי, יש לי. גם לפני שהייתי נבחרת ציבור הייתי כזאת. אני אדם כזה".
את מלאה בכעס.
"אני כועסת ומאוכזבת. האכזבה הראשונה היא מהצוות הקרוב, שכנראה הדליף. שאלתי את עצמי, למה? גם אם הייתי כועסת על מישהו, לעולם לא הייתי נוהגת בצורה כזאת, במיוחד כשברור שלא נעשה פה שום דבר רע. זה גורם לך לחשוב פעמיים עם מי את מדברת. איך אפשר לנהל ככה משרד?
"ושוב מחלחלת ההבנה, שיש המון אנשים רעים. יש בי תמימות, אני מאמינה לאנשים. אני אדם פתוח ומכיל, וזה קשה. בלילה שאחרי הפרסום הראשון התהפכתי במיטה. זה הזכיר לי את הימים שבהם הייתי דוברת צה"ל ולא נרדמתי מתוך מחשבה שבעוד רגע הטלפון האדום יצלצל. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, המכונה שקשוקה, ישר רץ ואמר 'מירי מושחתת'. מה אתה רץ? מה אתה יודע? אתה, שבנית מרתף ללא אישור בבית שלך. בדקת את העובדות? מה אתה רוקד על הדם? אתה יודע כמה קשה לנבחרי ציבור. כמה אנחנו חסרי אונים לפעמים מול התקשורת. קצת קולגיאליות וקצת רצינות. תתקשר אלי קודם, תשאל אותי אם זה נכון.
מחדשות 10 נמסר בתגובה: "את דברנו אמרנו בשידור". ח"כ רוזנטל מסר: "השרה רגב נתפסה בקלקלתה ואף הוקלטה כשהיא מתאמת גרסאות, במטרה לטייח את מעורבותה במכרז שניתן לחברת יהושע. בניגוד לגרסתה, ההקלטה מעלה שאלות רבות לגבי טוהר המידות של שרת התרבות, ומבקר המדינה בודק את הפרשה. גם יועצים משפטיים במשרד התרבות והספורט התנגדו להליך המכרז המעוות שרגב ניסתה להכשיר. לא ממנה אקבל הטפות מוסר".
כשרגב מציינת את יחסיה המתוחים עם "האליטות", היא מכוונת בעיקר למדיניות שהיא עומדת להנהיג כשרת התרבות. יש לה תוכניות, שמימושן עומד לעורר "היסטריה" ולהביא למהפך "במוקדי הכוח בחברה".
"רוב הגופים הנתמכים על ידי המשרד מקבלים מימון על פי גודל המוסד, ועוד פרמטרים, שמחזקים את החזקים. המדיניות הנהוגה בישראל קיבעה את התרבות המערבית כתרבות המובילה ותייגה את התרבות המזרחית, יוצריה וצרכניה כנחותים. זה לא יהיה אצלי. אני עכשיו מזיזה את הגבינה.
"וזה לא קל להזיז את הגבינה. רוב האנשים מעדיפים לא לגעת בגבינה, כי אז יחפשו אותם, יקליטו אותם, יתקפו אותם. הכי טוב לא לעשות. אבל לא אצל מירי רגב. ואם אצטרך להיכנס באליטה התרבותית, שלא רוצה לאבד את הכוח, הקשרים והשליטה שלה, אני אעשה את זה".
איך?
"קודם כל באופן התקצוב. משרד התרבות הוא לא מפיק על. לי לא אכפת כמה הצגות מעלה המוסד ואם מנגנים בדו, רה, מי, או בסול, לה, סי. אני לא בודקת איכות, זה לא תפקידי. תפקידי הוא לשאול למה תיאטרון גדול מקבל יותר תמיכה מתיאטרון קטן. מישהו עצר לרגע לחשוב שאולי התיאטרון הקטן הוא זה שצריך לקבל יותר תמיכה?
"עד היום משרד התרבות תיפקד כמפיק על. אם אתה בוחן רק לפי כמות ההרצות של התיאטרון, אז אתה מפיק על. הרי מי שמריץ יותר הצגות הוא זה שמקבל יותר כסף. ככה המוסדות הקטנים מהפריפריה לעולם לא יצליחו לפרוץ. האופרה הישראלית מקבלת מיליונים על מיליונים. סליחה, כמה אנשים שומעים אופרה במדינת ישראל? אבל מה הקריטריון? גודל תזמורת. קריטריון שמשמר חוסר שוויוניות. מוסד בפריפריה צריך להיות בעל ותק של שנתיים כדי לקבל תקציבים. איך תיאטרון דרוזי או בדואי יכול להחזיק שנתיים? תקציב התרבות שמר במשך שנים על החזקים, והבטיח שהחלשים ימשיכו להיות חלשים. זה הולך להשתנות.
"למטרה הזאת הוצאתי כבר עכשיו תקנות ינוקא. אני לוקחת מהחזקים ומעבירה לחלשים, ובשביל זה צריך אומץ. זה יעורר היסטריה ענקית במוסדות התרבות, אבל יחולל היסטוריה. אתיופים, ערבים, פריפריה, חרדים וגם נשים יקבלו יותר. לדוגמה, אני עומדת לפתח את חממות הנשים היוצרות.
"יקרה פה תהליך, שזכיתי להיות זו שתוביל אותו, לצמצום פערים, שינוי תקציבים וטיפול בעוול של שנים. אני אבוא למוסדות מסוימים וכאילו אומר להם, כמה פעמים בשבוע אכלתם סטייק? מעכשיו תאכלו חצי מזה, והיתר יעבור לעוד כמה מוסדות, שעד היום אכלו רק עוף, וגם הם רוצים ליהנות מסטייק".
זה לא אבסורד לדבר על הדרת התרבות המזרחית, כשהמוסיקה המזרחית שולטת?
"נכון, המוסיקה המזרחית הביסה את כל סוגי המוסיקה. אבל זה קרה רק בשנים האחרונות, ולא בגלל שנתנו לה מקום, אלא בגלל שהציבור הצביע ברגליים. ועדיין, תראי את הפלייליסט של גלגלצ. ותגידי לי אם מאור זגורי יכול להגיע לתיאטרון.
"אנשים מחזיקים בתפקיד עשרות שנים. מעכשיו לא יהיה דבר כזה. גם למנהלי תיאטראות תהיה קציבת כהונה. וגם ועדות התרבות הציבוריות יתחלפו. עד היום השיטה היתה של חבר מביא חבר. כשאת מרעננת את המנהלים ומרעננת את הוועדות הציבוריות שקובעות סלי תרבות, את מאפשרת לקולות אחרים להישמע, ולא רק מהבועה התל־אביבית.
"ברור שהמטרופולין זה דבר חשוב, אני הצרכנית הכי גדולה של מטרופולין. אין שנה שאני לא בלונדון, בפאריס או בניו יורק. אני מבינה את החשיבות של תל אביב, לא אזנח אותה. אבל חלוקת הצדק והעושר חייבת להשתנות".
את מוכנה למתקפות נגדך?
"מה יש לי להתכונן? מה עוד נשאר להגיד עלי שלא אמרו? לפני עשר שנים, אירועים כמו אלה שקרו לאחרונה היו הורגים אותי. הייתי נשפכת, בוכה, מתקשרת לכל החברות שלי, מספרת להן את הכל מההתחלה ועד הסוף כדי שיגידו לי, 'אוי, מסכנה, מה תעשי, אנחנו נעזור לך'.
"היום אני עוברת את זה בקלות. התחזקתי. אני כל כך מאמינה בדרך שלי, שלא מעניין אותי מה יגידו. זה לא יפיל אותי. הסביבה לא תקבע מי אני. אני, מירי רגב סיבוני מקריית גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית. אתם לא תכתיבו לי מה נכון ומה לא נכון.
"ובכלל, מי שצורך תרבות הוא בהכרח אדם תרבותי? זה שאתה לא יודע מי זה צ'כוב הופך אותך לאדם לא תרבותי? אדם תרבותי יכול להיות גם מישהו שלא ביקר מעולם בתיאטרון או בקולנוע, וגם מישהו שלא קרא את חיים נחמן ביאליק. הוא יכול להיות תרבותי הרבה יותר מאלה שמאווררים את מעיל הפרווה שלהם אחת לחודש באיזה תיאטרון".
לא פעם ביקרו אותך משום שוויתרת על שם נעורייך.
"אם כשהתחתנתי היו לי התובנות שיש לי היום, הייתי משאירה את השם סיבוני. אם אחזיר אותו עכשיו, אתפס כפופוליסטית. כמו שעשו לרוחמה אברהם כשהוסיפה את שם המשפחה בלילא. אני ממליצה לנשים צעירות: אל תוותרו על שם הנעורים שלכן. צרפו את שם משפחתו של הבעל לשם שלכן. גם לנשים יש קשר למשפחת האב שלהן, לא רק לגבר. לא רק הבן ממשיך את משפחתו, גם הבת".
לא השארת את שם נעורייך בגלל הזיהוי המזרחי?
"לא. כשהתחתנתי, לפני 25 שנים, זה פשוט לא היה מקובל. את הזיהוי המזרחי פחות הדגשתי בעבר, כי היו שנים שפחדתי שתדבק בי הסטיגמה של מזרחית בכיינית, שדבקה בהרבה מאוד מנהיגים. אבל כשאתה בורח מהזהות שלך, תצטרך בשלב מסוים להתמודד איתה. כשהייתי צעירה, השתכנעתי שהתרבות המזרחית היא מכוערת והתביישתי. אמרתי לאמא שלי, 'מה את הולכת לשמוע פיוטים בבית כנסת?'. מאז אני עושה תיקון גדול ופועלת להחזיר את הביטחון והגאווה בתרבות שלי. דרך התפקיד הזה אעשה את הצדק החברתי וארים את הראש למי שבא מהתרבות המזרחית".
את צרכנית תרבות?
"לא, לא כל כך, ולא הרבה תרבות ישראלית. רוב הסרטים שראיתי הם לא ישראליים. מוסיקה קלאסית ואופרה - בקושי, אולי פה ושם. היה לנו מינוי לתיאטרון תקופה מסוימת וביטלנו אותו, כי ראינו שאנחנו לא תמיד יכולים להתחייב למועדים.
"אנחנו כן צרכני מוסיקה. הבן הגדול שלי, רועי, מנגן על גיטרה ומת על מוסיקה, ובעלי דרור מנגן על מפוחית. לי יש פסנתר בבית, כי אבא שלי הכריח אותי לנגן על פסנתר כשהייתי קטנה.
"אחת לשנה אני נוסעת לראות מופע בחו"ל. אני חולה על אלטון ג'ון, ראיתי אותו שלוש פעמים בלונדון. חזרנו לא מזמן, דרור, אני וחברים, מהופעה של פול מקרטני בלונדון. פגשתי שם שלושת רבעי מהאמנים של מדינת ישראל. לקראת סוף ההופעה מקרטני עלה לבמה עם דגל בריטניה, וכולם הריעו לו. ואני חשבתי לעצמי, מתי אמן ישראלי יעלה עם דגל לבמה? למה אצלנו זה נחשב ציני לנופף בדגל? יש דבר יותר מרגש מדגל ישראל?
"אין דבר כזה שאהיה בחו"ל ולא אבקר במוזיאון. ב־MOMA בניו יורק, במוזיאון המדע. בתוכניות הטיול שדרור מכין תמיד יהיה סעיף של תרבות ואמנות.
"אבל כשרת התרבות והספורט אני לא צריכה להכיר כל שחקן תיאטרון. אני אמורה להוביל מדיניות, לא להיות בקיאה בבלט הקלאסי ובצורת הפלייה. אני אמורה להבין את הבעיות ואת הפערים שיש בתחום ולקדם אותם לקראת פתרון. אישית, אני יכולה לאהוב זמר מסוים שאחרים חושבים שהוא לא איכותי. מי קובע מה איכותי?".
מה עם ספורט? התחום הזה מעניין אותך?
"כן, בעיקר ברמה של הספורט העממי, מתוך הבנה שספורט חשוב לבריאות. אני כל השנים עושה ספינינג, פילאטיס, יוגה, הליכות. בתקופה האחרונה אני לא מספיקה. אני רואה בספורט כלי חברתי, ולכן אשקיע בו. ספורט מונע מאנשים הידרדרות לזריקת אבנים, ישיבה על הברזלים ושתיית אלכוהול. עיסוק בספורט מפחית אלימות ומגביר את הריכוז".
ומה עם הספורט התחרותי? איך את נערכת לאולימפיאדת ריו?
"יש לנו הישגים אדירים בספורט, והרבה ישראלים הצליחו להגיע לקריטריון האולימפי לריו. בגלל לוחות הזמנים אני אפעל בעיקר לקראת טוקיו 2020, על ידי הגדלת התקציבים בענפים הרלוונטיים. אנחנו זקוקים למצוינות הזאת. לגאווה שבהנפת הדגל ושירת ההמנון, שמתלוות לניצחונות. הספורטאים הם השגרירים שלנו בעולם".
אילו ענפים חשובים לך במיוחד?
"ספורט נשים חשוב לי מאוד. בענף כדורסל הנשים יש פוטנציאל ברור להביא אליפות באירופה, וזה דורש תקציבים, שיועברו. גם בכדורגל נשים יש לנו נבחרת מצוינת, שצריך להשקיע בה".
אבל הבסיס רעוע, כבר ברמת המתקנים.
"הכיוון שלי הוא לא להגדיל את כמות המתקנים, אלא לשדרג את מה שקיים היום לרמה הנדרשת. לא בכל יישוב צריך להיות מתקן. נשקיע במתקנים גדולים אזוריים. אנחנו עומדים להעביר חוק במושב הקרוב של הכנסת, להכשיר את וינגייט למכון לאומי לספורט ולבנות שם כפר אולימפי, וגם להשקיע תקציבים במתקנים בהדר יוסף. אני לא עומדת, חלילה, להזניח את הספורט במרכז הארץ ואת הספורט התחרותי".
מה תעשי עם ההסתה במגרשים?
"אני מתכוונת לפעול שלא תהיה הסתה, לא מימין ולא משמאל. אבל אני לא מוכנה שישפכו את התינוק עם המים. האוהדים הם לא הבעיה, הם הפתרון. הם הכוח והמנוע של הקבוצות. לכן אני הולכת בפעם הראשונה להכניס תקנות שיתמכו בקבוצות אוהדים, כי הם עושים פעולות קהילתיות נהדרות. את הקומץ הקיצוני נעמיד במקומו, אני מבטיחה לך".
את בעד משחקי כדורגל בשבת?
"אני חושבת שצריך לשנות את הסטטוס קוו. קבוצות שלא רוצות לשחק בשבת, שלא ישחקו. שמינהלת הליגה תהיה יצירתית ותמצא פתרונות. למה כדורסל לא משחקים בשבת? התרגלו לשחק כדורגל בשבת, אבל אפשר להגיע לפשרה, כך שמי שלא רוצה לשחק לא ישחק. יש פה שני היבטים: ראשית, ההיבט היהודי - שומרי מסורת לא יכולים ליהנות כך מכדורגל. ושנית, ההיבט הסוציאלי - שמירה על יום מנוחה לעובדים שהם לא השחקנים, וזאת הפרנסה שלהם. אם זה ידרוש מאיתנו לבנות יותר מגרשים ולהקים יותר מתקנים, אני מוכנה לשלם יותר כסף, רק שפחות אנשים יחללו שבת".
זו דעתך גם על פתיחת עסקים בשבת?
"אני לא אוהבת מסחר בשבת. דווקא בשבת צריך לקנות נעליים ושטיח? בידור ופנאי זה בסדר. אבל לא לפתוח עסקים בשבת ולחייב את העובדים שלך לעבוד. תקנו את הכוננית שלכם במוצאי שבת או ביום ראשון בערב. אני בעד סגירה גורפת של עסקים בשבת".
יש שטוענים שכל הרעש וההמולה סביבך משרתים אותך.
"אין ספק שאני אחרת, אני מושכת אש. בתחילת דרכי הפוליטית נבהלתי. אמרתי לעצמי, מירי, את חייבת להשתנות, את לא יכולה להיות עממית.
"היום מצחיק שאומרים לי את עממית, נמוכה. מאמי, אני תת־אלוף בצה"ל, יש לי תואר שני במנהל עסקים. אל תגידו לי מה אני. אתם רוצים לשפוט אותי לפי ההגמוניה המערבית, ואנחנו כבר לא שם. גמרנו. 67 שנים אחרי קום המדינה הגיע הזמן לרב־תרבותיות בחברה הישראלית. התרבות המערבית צריכה להיות חלק, אבל היא לא השולטת. היא גמרה לקבוע מי הם גיבורי התרבות שלנו. עכשיו הצדק ייעשה".
רגב נולדה וגדלה בקריית גת. ב־1983 התגייסה לצה"ל ושירתה בגדנ"ע ובמגוון תפקידי קצונה בחטיבת דובר צה"ל. בשנת 2004 מונתה לתפקיד הצנזורית הראשית, וכשנה לאחר מכן מונתה לדוברת צה"ל, תפקיד שבו כיהנה בעת מלחמת לבנון השנייה ובימי ההתנתקות. עם פרישתה מהצבא, בתום 25 שנות שירות, פנתה לקריירה פוליטית ובשנת 2008 הצטרפה לליכוד. בפריימריז האחרונים של המפלגה השיגה הישג אדיר כשזכתה במקום הרביעי, ודורגה חמישית ברשימת הליכוד לכנסת, אחרי נתניהו, ארדן, יולי אדלשטיין וישראל כץ.
בלילה שלפני השבעתה לכנסת בישר לה ראש הממשלה שתמונה לשרת הרווחה, התפקיד שלו ייחלה. היא מספרת שבאותו מעמד מצאה לנכון לשתף את ראש הממשלה בכך שגם חיים כץ רוצה בתפקיד. "היה לי חשוב שהכל יהיה מסודר וגלוי בתוך הבית".
לאחר שיחות ובירורים נוספים התברר שכץ רוצה רק את תיק הרווחה, ולא מעוניין לקבל שום תיק אחר. בשעות הלילה המאוחרות, מותשת מעייפות, עזבה את לשכת ראש הממשלה, כשההבטחה לתפקיד עדיין בידיה, "אבל כשנסעתי הביתה הייתה לי תחושה לא טובה.
"בבוקר התקשר אלי ראש הממשלה ואמר לי, 'אנחנו בבעיה, כץ רוצה להיות רק שר הרווחה'. ואני יודעת שאנחנו קואליציה של 61 ח"כים, וברור שכל ח"כ הוא מלך. מה עושים במצב כזה? ראש הממשלה מדבר איתי, ואני נוזלת, בוכה, לא מסוגלת לדבר איתו. באמת רציתי את התיק הזה.
"הוא נתן לי לבחור כל תיק שארצה ממה שנשאר: תיירות, קליטה, מדע או תרבות וספורט. סגרתי את הטלפון והתחלתי לחשוב. בחרתי תרבות וספורט, כי זה נוגע לכל אזרח ואזרח במדינה. אבל לא הצלחתי להירגע. אני ודרור נסענו לכנסת בשתי מכוניות. דרור נסע במכונית עם המשפחה, ואני נסעתי במכונית עם החברות שלי, כי הייתי זקוקה לתמיכה שלהן. הגעתי להשבעה עם עיניים אדומות מבכי, ולא הצלחתי לשמוח. במקום להגיד לעצמי, 'מירי, את שרה במדינת ישראל!', לא הייתה בי שמחה. הכאב היה גדול מדי.
"אמרתי לעצמי, מה לי ולתרבות וספורט עכשיו? אני רווחה. אני שיכון. מאיפה הביאו את זה? באו ושמו לי את האליטות בין העיניים, בום.
"ופתאום את צריכה להכין נאום חדש, וגם להגיד מיד מה תהיה המדיניות שלך. מצפים לאמירה, לתוכניות. איזה תוכניות? אני בכלל הייתי באבל.
"היום אני יודעת להגיד שהרווחתי, וגם התחום הרוויח ובגדול. הקדוש ברוך הוא כאילו אמר לי, גברת רגב, עד היום היית במקומות שקלים לך. רווחה, חברה. עכשיו תתחילי לעלות במעלה ההר ותתמודדי עם מה שכל החיים שלך ברחת ממנו. תתמודדי פייס טו פייס עם האליטות.
"זאת תהיה הזדמנות להכיר את העשייה שלי. מכירים אותי מ'ארץ נהדרת', מהכפיים, מהדגל, מ'רוחי לִראזה, יא ח'אינה' ('לכי לעזה, בוגדת' - הקריאה שהשמיעה בכנסת כלפי ח"כ חנין זועבי, לאחר המשט לעזה; נ"ל). לא יודעים מי זאת מירי רגב. לא יודעים שאני רצינית, עוצמתית, יסודית, ומצד שני עם רגישות גדולה. שיש בי אחריות, שאני מסתכלת על דברים גם ברמה המערכתית וגם ברמת הפרט.
"מה, סתם הגעתי לאן שהגעתי? מישהו עשה לי טובה, בגלל העיניים היפות שלי? את יודעת מה זה להיות מירי רגב סיבוני, דוברת צה"ל? היחידה הכי אליטיסטית בצבא. שאנשים בה היו מאחרים לי לישיבות כי לא מצאו איפה להחנות את הג'יפ של אבא.
"אני הייתי הראשונה שהביאה ליחידה אנשים מהפריפריות, כאלה שלא עברו את מבחני הקבלה. אמרתי, דובר צה"ל חייב להביא לידי ביטוי את כל קולות הצבא, לא רק את אלה של האליטות. לא רק טייסים, אלא גם טבחים ונהגים. לא רק הרצליה וצפון תל אביב, אלא גם פריפריה. היום האנשים האלה נמצאים בעמדות מפתח בתקשורת. עפים עליהם.
"מהרבה בחינות אני מהפכנית. אני מביאה שינוי. אני הקמתי את ענף יוזמות בדובר צה"ל, שהתפקיד שלו היה ליזום כתבות על צה"ל. למכור את הצבא, לא רק להגיב. מי שצבעה את המסכים בירוק והרימה את הדגל זאת מירי רגב, חד וברור".
רבים לא האמינו שתהפכי לשרה.
"כן, חשבו שהעממיות הזאת לא תוביל אותי לשום מקום. אני עממית, כפיים, שכונה, אישה מזרחית מהפריפריה. אם את רוצה לפרוץ, תהיי מעונבת, דברי בקול שקט ובטון של מורה בבית הספר. לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ' מותר לצעוק, הן אף פעם לא ייחשבו לבהמות, כי הן מערביות. אבל אם אני מרימה את הקול, אני לא נחשבת אסרטיבית, אלא בהמה.
"אני ידעתי תמיד שאגיע לאן שאגיע בזכות מה שאני, ולא אנסה להיות משהו אחר. בסופו של דבר, זה מה שהביא אותי למקום רביעי בפריימריז, ובעתיד אגיע עוד יותר רחוק. אני מטפסת הרים. יש לי כל היכולות להיות גם ראש ממשלה. אומץ, יכולת מנהיגות, יכולת לגעת באנשים, רקע ביטחוני ורקע חברתי. כרגע זה לא באג'נדה שלי. יש לנו ראש ממשלה מצוין, ואין אף אחד שמתקרב ליכולות שלו.
"לי היה ברור שאהיה שרה. אי אפשר היה להתעלם מהתרומה המשמעותית ביותר שלי לניצחון הליכוד, ואני יודעת מה אני מסמלת עבור חלק גדול מהציבור הישראלי".
במדגמים ביום הבחירות אנשים הסתירו את העובדה שהצביעו ליכוד.
"נכון. בבחירות האלה השמאל היה כמו חבית עם שני גרוש שעשתה המון רעש כשהתגלגלה, לעומת הימין, שהיה חבית מלאה ולכן לא עשה רעש. והרעש של השמאל היה משפיל ומטעה. האג'נדה שנשמעה הכי חזק היתה מהשמאל, ורוב התקשורת הלכה לנו על הראש. אנשים התביישו להגיד שהם ליכודניקים, או אמרו די, אנחנו לא נשחק את המשחק הזה.
"מה זה המוות שעשו לשרה נתניהו? מה היא קשורה? מה היא עשתה שמנסים לשפוך את דמה? וכל הגרבוזים, והזלזול במזרחים ובמנשקי המזוזות. האליטיסטיות וההתנשאות של השמאל, שרובו בא מהמרכז, החזירו אנשים הביתה.
"אני אמרתי שאני גאה לנשק מזוזות ואני גאה לבקר בקברי צדיקים. את הקברים של רבי שמעון בר יוחאי, הבאבא סאלי ורבי מאיר בעל הנס אני פוקדת בכל שנה. אני אדם מאמין, ולא מתביישת בזה. כאילו מה, הפכו מנשקי מזוזות ומבקרי קברים לפרימיטיביים? יש כל הזמן ניסיון של האליטות להשפיל חלק מהתרבות המזרחית הזאת ולהשפיל את הימין. שני מגזרים שיש ביניהם קורלציה גבוהה. אבל אז באה פתאום מירי רגב ואומרת לשמאל, סליחה, אני חברתית לא פחות מכם. מה ניכסתם לעצמכם את החברתיות? אני חברתית ולאומית. וזה שיגע את כולם. איזה עוף מוזר זאת. פתאום יש להם מתחרה קשה".
כל העיסוק בפער העדתי לא מנציח אותו, בעצם?
"תסתכלי על המועצה להשכלה גבוהה. תסתכלי על השופטים. כמה מזרחים יש שם? ובתרבות צריך לבצע רוויזיה, חד וחלק. כשלא מעלים את הבעיות על סדר היום, נוצר ריקבון במערכת.
"יכולתי לא להתעסק בקריטריונים לתקצוב מוסדות תרבות, לא להתעסק בפריפריה ובמגזרים ולהיות השרה הכי אהובה. אני יכולה לעשות לעצמי חיים קלים, אבל כך אצור לי מחלה בגוף. אם לא אעשה בתפקיד את מה שאני מאמינה בו, זה בדיוק כמו לקחת אותי ולהרוג אותי. אני לא מסוגלת לעבוד נגד האמת שלי, לא משנה מה. ואני לא צריכה שיאהבו אותי. אני אדם בוגר עם אמירות, ונשלחתי לעשות שינויים, ללא פחד".
כניסתה לתפקיד לא עברה בשקט. מייד עם מינויה היא מיהרה להצהיר כי לא תחשוש להפעיל צנזורה, תקפה את דבריו של השחקן נורמן עיסא שלא יופיע בבקעת הירדן, וצוטטה כאומרת שאמנים בישראל הם כפויי טובה, ולכן לא רצתה בתפקיד. בפגישה סגורה עם אנשי תיאטרון הבהירה ש"אנחנו קיבלנו 30 מנדטים ואתם בסך הכל 20", ובפני הנהלת פסטיבל הקולנוע בירושלים הציבה אולטימטום כי משרדה ימשוך את תמיכתו אם יוקרן בפסטיבל סרט תיעודי על יגאל עמיר.
היא כונתה בשלל כינויים מבזים, וכבר בימים הראשונים התלקח עימות בינה לבין קבוצות אמנים גדולות. בטקס פרסי התיאטרון הטיחה בה השחקנית גילה אלמגור, "את לא מבינה את תפקידך. מתי היית בתיאטרון בכלל וראית מה אנחנו עושים?". בפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים התקבלה בקריאות בוז.
השבוע התחוללה סערה נוספת, כשמשרד התרבות פירסם קריטריונים שאי עמידה בהם תביא לשלילת תקציב. בין הקריטריונים: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור, תמיכה במעשה טרור, ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, והשחתה או ביזוי הדגל או סמל המדינה. אלה נתפסו כהתערבות בתכנים התרבותיים ופגיעה בחופש הביטוי.
"כרגיל, לא דייקו בהצגת הדברים. אבל למה לבדוק את העובדות. אלה סעיפים שקיימים בתקציב כבר שנים. לא אני הכנסתי אותם. אני הזכרתי אותם ואת העובדה שאהמדינה יכולה לשלול או להפחית מימון אם לא יעמדו בהם. בחוק התקציב כתוב כי שר האוצר, בהמלצת השר הרלוונטי, יכול לפגוע בתקציב של מוסד נתמך אם לא יעמוד בקריטריונים.
"הכל למעשה קיים בחקיקה: חוק החרם, חוק נגד הסתה, חוק הנכבה, חוק נגד ביזוי הדגל וסמלי המדינה. למשל, אם שורפים את הדגל באמצע הצגה, זה עובר להליך פלילי. אבל אני לא רוצה לחכות שנתיים עד שיסתיים ההליך הפלילי, ובזמן הזה להמשיך לתמוך במוסד. נו וויי. אני רוצה לשלול או להפחית תמיכה מיד.
"אני רוצה להעביר חקיקה נפרדת, ראשית, שלפיה מוסד שמקבל תמיכה מהמדינה בכל תחום שהוא - תרבות, מדע, חינוך או חלל - חייב לעמוד בחקיקה הזאת, כמו כל אזרח במדינת ישראל".
זאת התערבות בתוכן.
"הדבר היחיד שמעניין אותי בתוכן הוא שלא יעברו על החוקים האלה. לפעול ולדבר נגד אושיות המדינה היהודית־דמוקרטית? מה פתאום. הרי אלה חוקים קיימים במדינה, למה כולם קופצים? אף אחד לא מעל לחוק, גם לא מוסדות התרבות".
הקריטריונים האלה לא נאכפו עד עכשיו?
"למיטב ידיעתי לא, כי חופש הביטוי תמיד יותר חשוב מכל דבר אחר. אז בסדר, יש חופש ביטוי וחופש מימון. שכולם יעשו מה שהם רוצים. שיתקפו את חיילי צה"ל, יסיתו לטרור וישרפו את הדגל. יטפל מי שיטפל בהליך הפלילי.
"אבל המימון יישלל. זאת חובתה של הממשלה לתמרץ ולקדם מדיניות שהיא מאמינה בה. חופש הביטוי הוא לכולם, אבל חופש המימון הוא לא לכולם, אלא לפי מדיניות הממשלה. אני לא אירה לעצמנו ברגל.
"אני צריכה לממן סרט שקורא להסתה ולטרור? מה זה צריך להיות? בסדר גמור, תקראו להסתה ולטרור, רק שאני לא אממן את זה. יש מדינה בעולם שמממנת את זה? שכל המתייפייפים שאומרים 'תראו איזה חופש ביטוי יש בארה"ב' יבדקו מה קורה שם. אני אביא את החקיקה שיש בארה"ב, שמגינה בדיוק על ההיבטים האלה. ובדרך אולי כדאי שנלמד מהאמריקנים מהי גאווה לאומית, ומהי גאווה בדגל".
היועץ המשפטי לממשלה הבהיר שאין להתנות תמיכה במוסדות על פי תוכן היצירות.
"אז מבחינתי, בשנת 2016 אף אחד לא יקבל אגורה. הכספים שהשגתי לתקציב התרבות ילכו לאימהות חד־הוריות. אני לא אתן שקל לתרבות אם לא אצליח להביא לידי ביטוי את המדיניות שלי. או שאני נבחרת ציבור, או שהיועמ"ש הוא נבחר ציבור. חד וחלק. אני מממשת מדיניות, אני לא פקידה. ואני מאוד מכבדת את וינשטיין. נראה אותו מתנגד לחקיקה שקיימת בארה"ב".
זה יעבור בג"ץ לדעתך?
"לא מעניין אותי. שבג"ץ יפסול, בואי נראה. שבג"ץ יגיד לי, 'תעבירי כסף למי שמסית נגד מדינת ישראל'".
תיאטרון שלא יעלה הצגות מעבר לקו הירוק יקבל תמיכה?
"לא. למה שיקבל? אין פה אזרחים שווים יותר ושווים פחות. כשיש תקצוב מהמדינה, מגיעים לכל מקום במדינה. יש הסכם עם התיאטראות ששחקן שלא רוצה להופיע מעבר לקו הירוק לא יופיע, אבל התיאטרון חייב להופיע".
יש אוכלוסייה לא קטנה במדינה שמציינת את הנכבה, ומטבע הדברים זה משתקף גם ביצירה התרבותית.
"אבל יש חוק במדינת ישראל. משגע אותי שאנשים לא מכירים את החוקים. לא המצאתי חוק חדש. רגע, סליחה, ההורים שלי באו ממרוקו. הם חיו עם מוסלמים. אין לי שום בעיה עם ערבים, אני הראשונה שלוחצת יד לדו־קיום. אני אוריד את הירח לאלה שמבינים ומחנכים לנאמנות למדינה הזאת, היהודית והדמוקרטית".
אבל הם לא יהודים. זה דו־קיום רק לפי הכללים שלך.
"נכון, כי זאת מדינה יהודית. ובמצב מלחמה, למשל, הם צריכים להחליט באיזה צד הם, גם אם זה לא נעים. אי אפשר לדבר ולפעול נגד היותנו מדינה יהודית דמוקרטית, לא ישכנעו אותי אחרת.
"בארה"ב חיים מיעוטים ממדינות שארה"ב מצויה בקונפליקט איתן. אבל כולם מצדיעים ונאמנים לדגל, נאמנים למדינה שלהם ולא חותרים תחתיה. מספיק עם זה שאנחנו כל הזמן מנסים להיות יותר רומאים מהרומאים. מספיק עם הצביעות הזאת. הערבים באים לידי ביטוי בהיבט הדמוקרטי. למיעוט יש זכויות במדינה דמוקרטית, וגם חובות. ומה לעשות, זאת מדינה יהודית שיש בה מיעוט ערבי, שאיתו אנחנו רוצים לחיות בשלום ולהעניק לו את כל זכויותיו".
את תומכת בכך שתרבות ערבית, למשל ספרות ערבית, תהיה חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים?
"אני לא פוסלת את זה, בתנאי שגם הערבים ילמדו ספרות יהודית, ושילמדו עברית. אני תומכת ביוזמה של השר בנט שיתחילו לימודי עברית כבר בגילאי הגן או כיתה א'. ביקרתי בכפרים ערביים, וילדים שם לא מדברים עברית. אי ידיעת השפה היא חסם חברתי. אין לי שום בעיה שבמגזר היהודי ילמדו ערבית באותם גילאים. יש לי בעיה רק עם אותו חלק במיעוט הערבי שלא נאמן למדינה. אני לא אעניק זכויות לאזרחים שחותרים ומסיתים נגד המדינה הזאת. המדינה היא דמוקרטית ולעולם לא נרפה מהדמוקרטיה, אבל היא גם יהודית.
"יש לי המון חברים ערבים. אני מכבדת את האזרחים הערבים ועושה בשבילם הרבה. הם אחים שלנו פה. כשמינו אותי לשרה, בא אלי זחאלקה ואמר לי שהרשימה הערבית רצתה מאוד שאהיה שרת הפנים".
אותו ג'מאל זחאלקה שכינית "בוגד" בשידור?
"אותו זחאלקה. הם יודעים להעריך מילה שלי, יודעים שאני אדם רציני ומכירים את מה שעשיתי עבורם כיו"ר ועדת הפנים. אני עדיין חושבת עליו את אותם דברים, אבל הם מבינים שכדי לקדם חברה ערבית, צריך בולדוזרית. הם יודעים איך טיפלתי בתוכניות מתאר במגזר, באיסוף נשק בלתי חוקי, איך הלכתי לטייבה אחרי שרצחו שם את מנהל בית הספר. אני בן אדם אנושי. אף אחד לא יפיל אותי פה".
ומה לגבי הפליטים?
"מדינה צריכה לדעת להגן על עצמה ועל גבולותיה. אני לא יכולה לשמש מדינת הגירה לכל מי שאין לו מקום עבודה. לכן צריך להחזיר את מהגרי העבודה לארץ מוצאם, עד האחרון שבהם. הם עבריינים. לפליטים, כל אלה שיש סכנה לחייהם ומוגדרים כך על פי החוק, נדאג לעבודה ולהשתלבות בחברה הישראלית.
"הסודאנים יכולים לחזור למדינת מוצאם. הם באים לפה כדי לעבוד ולשלוח כסף למשפחות שלהם. אני מצטערת, אנחנו לא יכולים לאפשר את זה. עובדים זרים שבאים בפיקוח המדינה, זה בסדר. אין קשר בין העמדה הזאת לבין זה שהמצב קורע לי את הלב והייתי רוצה לעזור להם. כשאני רואה ברחוב אדם מושיט יד, אני לא אעבור על פניו בלי להתייחס. גם בעלי חיים. אבל כמנהיגה יש לי אמירות ברורות".
בין שלל הכותרות שנקשרו השבוע ברגב היתה גם כתבה בערוץ 2, שבה נטען כי תחלופת האנשים העובדים איתה היא מהגבוהות בכנסת, וכי באופן כללי, העבודה איתה קשה. "אני אשיב לך בפשטות", היא אומרת בלי להתרגש. "העבודה איתי מאוד אינטנסיבית ותובענית, אבל אני לעולם לא אדרוש מהצוות שלי את מה שאני לא דורשת קודם כל מעצמי".
הימים שלה ארוכים. היא נוסעת לאורך ולרוחב הארץ, משלבת בין תפקידה כשרה לבין פעילות השטח הפוליטית שלה. פוקדת אירועים של חברי מרכז, כמו הכנסת ספרי תורה ובר מצוות, ומקפידה להגיע לניחומי אבלים. בקרוב היא מתכוונת להתמודד על תפקיד יו"ר מרכז הליכוד, במקום דני דנון שנוסע לאו"ם.
היא אם לשלושה. בנה רועי (24) עומד להתחיל בקרוב את לימודיו באוניברסיטה, יעל (20) משרתת כקצינה בגולני, ומיכל (16) היא תלמידת תיכון. הבעל דרור (54) עובד כמהנדס בתעשייה האווירית.
בעוד שהיא מוחצנת, המשפחה מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים. "הם לא אוהבים פרסום. מהבחינה הזאת, המשפחה שלי היא האנטיתזה שלי. דרור, למשל, לא בא איתי לאירועים, זה לא מעניין אותו".
איך משלבים בין קריירה למשפחה?
"הרבה נשים שואלות אותי על זה, ואני אומרת לכולן שזה רחוק מלהיות ורוד. מה שחשוב הוא לחיות בשלום עם עצמך. כשאת חיה בשלום עם עצמך, הסביבה יכולה לחיות בשלום איתך. להיות כל הזמן בבית, אבל עצבנית - זה כאילו את לא בבית. אני לא כל כך מצליחה להגיע הביתה ולהשאיר מאחוריי את העבודה. אני ממש לא מהאימהות האלה".
איך הילדים קיבלו את זה?
"במלחמת לבנון השנייה הייתי מתקשרת הביתה, ומיכל, שהיתה בערך בת 7, היתה אומרת לי רק מילה אחת, 'אמא'. 'אמא', כלומר, את חסרה לי, איפה את?
"הסתובבתי בכל הארץ, עם כל הטילים, לא ישנתי בבית, והבת הקטנה שלי רק רצתה אותי לידה. מה את יכולה לעשות במצב כזה? אני רק חושבת על זה והגרון שלי נחנק. מעטים יכולים להבין באיזה מחיר מדובר.
"אני בטוחה שמיכל היתה רוצה לראות אותי יותר בבית, ושכל יום אני אכין לה צהריים. היא מאוד אוהבת את האוכל שלי. בסופי שבוע אני מבשלת כמות כפולה, שתספיק גם לתחילת השבוע, ואז קונה אוכל מוכן במקומות טובים. הילדים הם כאן כדי להזכיר לנו שיש לנו עוד תפקידים ומחויבויות, ואני מבצעת אותם. אמנם אני מבצעת אותם בדרך אחרת מאמא שלי, שכל יום היתה מעמידה לפחות שלושה סירים על הגז. לי יש מודל אחר, ואני שלמה איתו.
"אין דבר כזה אצלי שלא תהיה ארוחת שבת עם אוכל מבושל שאהוב על הילדים ודרור. לא משנה אם אני גמורה מעייפות ומגיעה הביתה מאוחר - לא אוותר לעצמי. דגים חריפים, עוף בלימון, עוף מתוק, תפוחי אדמה עם עגבנייה ובצל, אורז עם ערמונים, סלט כרוב עם מיונז. אם בשום אופן אין לי זמן לבשל, נאכל ארוחת שבת אצל חברים קרובים או אצל ההורים. אצלי לא מכניסים בורקסים לתנור בערב שבת".
הצלחת לאורך השנים להגיע לכל הטקסים, אסיפות ההורים והחגיגות?
"השתדלתי להגיע לפחות לטקסי הסיום. בצבא זה היה מאוד קשה, כי כל הזמן יש אירועים. דרור היה הולך להכל. לאימהות צעירות אני אומרת, אל תוותרו על זה. תעשו הכל כדי להיות עבור הילדים בנקודות האלה. עד כמה שאתן בעבודה תובענית, תאפשרו את זה לעצמכן ולילדיכן. אני במשך שנים באמת לא יכולתי לעשות את זה, והיה לי כעס גדול על עצמי. רגשות אשמה וביקורת. שיטת ימימה, שהתחלתי ללמוד לפני כמה שנים, עזרה לי להבין שזה מה שיכולתי לעשות באותו רגע. בסך הכל, בלי עין הרע, הצלחתי ליצור מערכת זוגית ומשפחתית יפה. ילדים טובים וצנועים, בעל שהוא עזר כנגדי, ובית פתוח. עבורי המשפחה היא הבסיס לחיים שלמים ועשירים ומאגר הכוח לפעילות הציבורית שלי.
"הילדים התרגלו לאמא עובדת. ואני יודעת שהם מעריכים את זה ומכירים בחשיבות של אמא שלא עושה בשביל עצמה, אלא עושה דברים חשובים ומשמעותיים. כל המשפחה משלמת מחיר, אבל מלאה בהבנה. אני לא יודעת אם הייתי שורדת את כל המסע הזה בלי דרור והמשפחה שלי. דרור קיבל כעובדה את זה שאני לא יכולה להיות אחרת".
כשהכרתם היה ברור לשניכם שככה ייראו החיים שלכם?
"הוא הבין מי אני כשהכרנו. אני מניחה שזה מה שגרם לו להתאהב בי, בין היתר. אבל אני לא יודעת אם שנינו הבנו שאלה יהיו החיים שלנו. ידעתי שאני רוצה להיות במקומות שאני משפיעה בהם, אבל לא ידעתי בדיוק לאן אתגלגל. בהתחלה בכלל רציתי ללמוד סיעוד. בתיכון הייתי מתנדבת במד"א ויו"ר תנועת נוער מד"א של השפלה. ובגלל שהייתי מדריכת חבורות רחוב, וחוסר צדק חברתי תמיד הרתיח אותי, חשבתי שאפנה לתחום החינוך והתחום החברתי.
"אני לא חושבת שדרור רצה אי פעם חיים כל כך חשופים. מאוד קשה לו עם החשיפה. אני מקפידה לשמור על הפרטיות שלו לאורך כל הדרך, כי אני מכבדת אותו".
איך הכרתם?
"יום אחד עמדתי בתחנת אוטובוס בקריית גת, והוא ראה אותי מהחלון של האוטובוס. זאת היתה תקופה שבה חזרתי בתשובה. למרות שאני באה מבית מסורתי, לקראת סוף התיכון עברתי תהליך של התחזקות.
"בכל יום שישי הוא היה מלווה אותי לפעולה בבני עקיבא. טסנו ביחד ליוון, והוא סחב בשבילי תיק עם שלושים קילו קופסאות שימורים, כי לא הייתי מוכנה לאכול לא כשר. כשהתגייסתי, הוא כתב לי את המכתבים הכי יפים ורומנטיים ושלח אותם לכל חור שאליו הגעתי. שלח לי חבילות כאלה מושקעות, שכל הבנות היו מקנאות בי.
"אנחנו מאוד שונים, ואולי בזכות זה אנחנו שורדים. אני מאמינה שבזוגיות צריך לשתות מאותה כוס, אבל כל אחד עם קשית משלו. ידעתי שברגע ששנינו נשתה מאותה קשית, זה לא יהיה נכון בשבילי. אם לא היתה לי עצמאות, לא הייתי מחזיקה מעמד. אני זקוקה לזמן עם עצמי ועם חברות. אני זקוקה לנסיעות לחו"ל עם חברות, שהן שונות לגמרי מהנסיעות עם דרור, שגם אותן אני מאוד אוהבת. הדברים שאת עושה עם בנות הם לא הדברים שאת עושה עם הבעל. קחי אותו ליומיים של קניות, הוא תולש את השערות".
דרור, מתברר, מגיע מבית אשכנזי. המשפחה שלו עשויה להיחשב, על פי הגדרתה של מירי רגב, לאליטה. "תשמעי, החברות הכי קרובות שלי אשכנזיות, בעלי אשכנזי, המשפחה המקסימה שלו אשכנזית. הילדים שלי חצי אשכנזים. אין לי סלידה מאנשים, ממגזרים. אני לא שונאת, אני לא באה מתחושת עליונות, ואני לא סולדת מהתרבות המערבית, יש לי כבוד כלפיה.
"אני אוהבת את האוכל המזרחי, ואני אוהבת גם את האוכל האשכנזי. סבתא של דרור, מניה, היתה מכינה לי את החצילים והכבד הקצוץ הכי טעימים בעולם, סוף הדרך. הייתי יושבת איתה על ה'גזוזטרה', כפי שהיא היתה אומרת, והיא היתה מפנקת אותי. היה לנו קשר מיוחד. אני באה ממקומות מעורבים, כך שאין בי שום סלידה".
היית יכולה לחיות עם גבר שמשתייך לשמאל הפוליטי?
"לא. משפחתו של בעלי מצביעה לשמאל, אבל אני רוצה שבעלי יהיה שותף לתפיסת העולם שלי. אגב, דרור הצביע במשך שנים למערך, אבל מאז הוא התפקד והצביע לליכוד, גם כדי לעזור לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם