מארז תרבות 54: אלבומי השנה תשע"ה
רשימת עשרת אלבומי השנה נעדרת הרבה שמות שנדמה היה שבטוח יקחו בה חלק, וזה רק מעיד על כמות המוזיקה הישראלית הנהדרת שהתברכנו בה השנה. מארז תרבות מסכם שנה נהדרת וכבר מלא ציפיות לשנה הבאה
לא מעט אלבומים נהדרים נשארו מחוץ לרשימה השנה. ראויים לציון במיוחד: ניצן חורש והקאט אאוט קלאב שעלו על כל הציפיות, אסתר רדא שעשתה כבוד מיוחד לנינה סימון, Isaiah שהמשיכו להפתיע בפולק שמיימי, Nico Teen שהמשיכה לחקור חלומות אפלים, Tatran שהביאו את הפיוז'ן לשנות האלפיים, דודו טסה שהמשיך בפרויקט הכוויתים הנהדר שלו ודאנה איבגי שכל דבר היא נוגעת בו הופך לזהב.עוד כותרות ב-nrg:
• ליאור שליין הוא ג'ון סטיוארט הישראלי
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ראויים לציון גם ג'יין בורדו, פוטוטקסיס, נועה בנתור, אבי גולדפינגר, Sun Tailor ו-Totemo, שהצליחו, כל אחת ואחד בדרכו, להצטיין בתחומם.
תשע"ה הייתה שנה נהדרת למוזיקה, ואופיינה בהרבה מאוד אומץ – לצאת לדרך עצמאית, ללכת נגד הזרם, לשבור מוסכמות ואף להלחין שירים שלא נועדו ללחן. מארז תרבות מאחל לכולנו תשע"ו אמיצה, לפחות כמו קודמתה.
לא רק בגלל שאבישי כהן חזר למקורות, אבל בעיקר בגלל זה, אלבום הטריו החדש והמעולה שלו פותח את רשימת האלבומים הטובים של השנה. אמנם, האלבום הופק על ידי כהן בעצמו יחד עם לארס נילסן, אבל כמו בכל אלבום טריו ג'אז טוב, החיבור בין שלושת הנגנים הוא שעושה את ההבדל. הכישרון המופלג של איתי הרשקוביץ על הפסנתר ושל דניאל דור על התופים לצד ההקשבה שלהם אחד לשני ולבסיסט הגאון שבמרכז הופכים את החדש של אבישי כהן לאלבום הג'אז הישראלי הטוב של השנה.
לא רק כדי לפרגן. אחרי אלבום בכורה עצוב ושבור לב, פינה אסף הדר את ענני הכאב ונשאר רק עם כל האהבה העצומה הזאת שממלאת אותו. האלבום, הכי לא מוכר לקהל הרחב ברשימה זו, הוא אוסף יפהפה של 12 שירים אופטימיים, מתוקים לפרקים, מתכתבים עם שירי הפופ הכי יפים של שנות השישים והשבעים העליזות, וממשיך לצייר אמן איכותי, מעניין ופדנט, שצריך להגיע לקהל רחב בהרבה.
לא רק בגלל המהפכה שהנהיגה. האלבום של איה כורם שחיכה שנתיים במגירה ובין סינגל מוצלח לסינגל מוצלח עוד יותר התחנן להשתחרר כבר, הוא גם האלבום הטוב ביותר של הזמרת והיוצרת, יצירה שלמה ועמוקה שמגמדת כל להיט שהיה לה עד עכשיו.
לא רק בגלל הגעגוע. האלבום המרגש של השנה, במובן הכואב של המילה. זה לא אלבום שנעים לשמוע, זה לא אלבום ששיר אחד במיוחד תופס אותך ולא מוכן לעזוב, זה לא אלבום שעושה לך טוב, או חשק לרקוד. זה אלבום מדכא עד דוקר את הלב, גם בשמיעה המאה. אלבום שעושה לך קווטצ' בבטן ובכל זאת תחזור אליו פעם אחר פעם. על אף שגילינו את כשרונו העצום כבר באלבום הבכורה האדיר של כלבי רוח, שכל האזנה לו עושה חשק לעוד, ניר שלמה כאמן סולו הוא אחד הגילויים המרעישים והמרגשים ביותר של השנה, בעטיפה הצנועה ביותר שאפשר לדמיין.
לא רק בגלל ההייפ. נדמה שהיוצרת הצעירה והחצופה הזאת כבר חרטה את שמה מזמן בהיכל התהילה של הרוק, ועם כל יצירה חדשה שלה היא רק מעמיקה את חתימתה. ההשוואה לענבל פרלמוטר ראויה ומתבקשת. נדמה שסוף סוף קמה לה יורשת.
לא רק בגלל אריק איינשטיין. חיסרון אחד בודד אפשר לייחס לאלבום האחרון של קובי אוז, והוא שהיוצר המוערך בחר שלא לשמר את אווירת ההופעה בה הוקלט האלבום וליטש את החומרים לכדי יצירה כמעט אולפנית. שמירה על אותה אווירה חמה ושמחה שליוותה את ההופעה הייתה מוסיפה לו רובד חן נוסף, אף שממילא מדובר ברצף עיבודים מופלא, ובאחת המחוות היפות ביותר שהוקלטו כאן.
לא רק בגלל האומץ. ריף כהן החליטה, כבר באלבום שני, לתת ביטוי לצדדים רבים באישיותה מעבר לרוח השטות המבודחת והשמחה שאפיינה את אלבומה הראשון והמוצלח. בשמונה קטעים בלבד הצליחה היוצרת להיות עצובה וגם שמחה, שובבה וגם רצינית, מאוהבת ושבורת לב. וזה עובד נהדר.
לא רק בגלל הרפרטואר. האלבום שהכי לא מובן מאליו להימצא ברשימה הזאת, הוא האלבום שבשמיעה ראשונה לא נשמע בכלל כמו משהו שראוי לתואר הכי טוב, לא של פורטיס בעצמו ובטח לא של השנה, ומשמיעה לשמיעה גודל עליך תוך חשיפה מדודה של שכבות יצירתיות. פורטיס האמן ממשיך לחפור בנבכי נשמתו המטורללת ובעומק מחשבותיו האסוציאטיביות גם אחרי גיל 60. מי שהצליח להפריד את הפרסונה הטלוויזיונית מהרפרטואר המוזיקלי, זכה.
לא רק בגלל הציפיות. אפשר להתווכח אם זהו אלבום שירי המשוררים הטוב של השנה, או של העשור הנוכחי, אבל אין באמת טעם לעשות את זה. האלבום של הטריו מורה עומד בגאון בכל כך הרבה סטנדרטים אחרים, מהפקה דרך חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסה ועד התאמת לחן לטקסטים לא תבניתיים בעליל באופן מעורר הערכה ופליאה, עד שגם אם מתעלמים מהקונספט שהוא עמוד השדרה של האלבום, נשארים עם יצירה יפהפייה ועמוקה, כזאת שלא תשעמם גם בשמיעה המיליון. אלון לוטרינגר, עומר קליין ושחר ברבש, הם שלושת המוכשרים שעומדים מאחורי אחד האלבומים הטובים והמרתקים של השנה, ומי ייתן ותצטלב שוב דרכם בעתיד הקרוב, או הרחוק. מתי שיהיה - יהיה טוב.
לא רק בגלל הקאמבק הכי מוצלח מזה הרבה זמן במוזיקה הישראלית. אלא גם בגלל אג'נדה בלתי מתפשרת בעידן של סתימת פיות, בגלל תשומת לב לפרטים הכי קטנים אפילו כשמדובר בפאנק רוק, בגלל האומץ המופלג להגיד את מה שאף אחד לא מעז, בגלל הביטוי הפשוט אך הכוחני למה שחייב להיאמר, בגלל המלודיות הקליטות שנתקעות בראש למרות שלא מדובר בלהיטי גלגלצ, בגלל חוסר האונים העוצמתי, בגלל שישכחו מהאלבום הזה בדיוק כפי שהתלהבו ממנו עם צאתו, בגלל שעל אף האמירה וההצבעה הבלתי מתפשרת על האבסורד הוא לא ישנה כהוא זה שום דבר, בגלל כל אלו והרבה הרבה יותר, "אני לא בפסקול" הוא המועמד הראוי ביותר לתואר אלבום השנה ואחד האלבומים החשובים של התקופה.
אקו"ם