ראשי » תרבות » מוזיקה

מסיבה בבית עלמין: לנה דל ריי חופרת קברים

רוב השירים באלבום החדש של לנה דל ריי נשמעים אותו הדבר. היה אפשר לסלוח על זה, אלמלא הזמרת בחרה להתמקצע דווקא בכיוון הסתמי והמשעמם, ביצירה מעייפת ומבאסת עד כאב

קצת יותר משנה מאז שחררה את אלבומה השלישי Ultraviolence, וארבע שנים אחרי שהוכתרה כדבר הכי חם במוזיקה, יצא אלבום הסטודיו הרביעי של הזמנת הנוגה לנה דל ריי, Honeymoon. בניגוד לפעם שעברה, שבה כל הסינגלים התבדלו זה מזה, הפעם הסינגלים שפורסמו לפני האלבום המלא גרמו לנו לתהות ואף לחשוש אם במקום לחזור לזמנים שבהם לנה דל ריי הייתה טובה ומעניינת, היא החליטה לחפור אף יותר בכיוון המשעמם והמרדים.

עוד כותרות ב-nrg:
• היהודים ואבטיפוס חוגגים 20
• אובססיה? בראד פיט רכש אופנוע נאצי
• משבר הפליטים: הזומבים מציפים את אירופה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לאחר האזנה לאלבום מתגלה כי הסינגל הרשמי הראשון ממנו, High By the Beach, הוא למעשה השיר הקצבי ביותר שתמצאו בו – הישג מרשים, לאור העובדה ש"קצבי" הוא אחת המילים האחרונות לתאר את השיר. ובכן, כל השאר נשמע בערך כמו מסיבה בבית קברות.

   
למעשה, רוב השירים באלבום נשמעים פחות או יותר אותו דבר. האמת היא שגם לא ברור הפעם על מה היא שרה, מפני שהרוב נשמע כמו מלמולים. אמנם מלמולים של מישהי שניכר שעבדה לשיפור הכישורים הווקאליים, אך עדיין מלמולים. מהיכרות עם הזמרת וחומריה הקודמים ניתן רק להניח שרבים מהשירים עוסקים באהבה נכזבת ופרידה, בין שירי הלל לקליפורניה, הוליווד, או תקופות שחלפו, וגם איזה משהו על גלידה רכה.

התסכול שמייצר האלבום נובע לא רק מהמונוטוניות שלו כמקשה אחת, אלא גם מהעובדה שכמעט כל שיר בו מציג הפקה מצוינת, יכולות קוליות מרשימות וכתיבה מרגשת שכבר לא מוצאים במיינסטרים. אם מאזינים ממש ממש טוב, אפשר אפילו למצוא הבדלים מינוריים בין השירים, להבדיל ביניהם ולהעדיף שניים שלושה במיוחד על פני האחרים. אך משום שהכל כל כך דומה, גם השירים ה"טובים" הללו לא דומיננטיים מספיק כדי לתפוס את האוזן.  שיר הנושא של האלבום,  Honeymoon, ושיר נוסף שנקרא Terrence Loves You (שבו קריצה ל-Space Oddity של דייויד בואי) נפלאים, אבל היו צריכים לנעול את האלבום ולא לפתוח אותו. גם השיר Salvatore, עם נגיעות קטנות של איטליה, אמור היה להיות אחד מהשירים הזכורים באלבום, לו היה מובחן מספיק מהאחרים.

אם כבר ציינו שירי נעילה, השיר הסוגר את האלבום הוא קאבר של הקלאסיקה האלמותית משנות ה-60,  Don't Let Me Be Misunderstoodשל נינה סימון. כמו שעשתה באלבומה הקודם עם הקאבר ל-The Other Woman, גם במקרה הזה, הגרסה המחודשת לגמרי מיותרת וכנראה רק תעלה על עצביהם של מאזינים שאפילו לא בהכרח אוהבים, אך מכירים את המקור הפופולארי. להבא, אולי כדאי שתבחר דל ריי שיר עם פחות משקל תרבותי, ואולי אף עדיף משהו כמעט אלמוני. בסופו של דבר, לנה דל ריי מצטיירת כאחת הבחורות האלה שלא מזמינים אותן לשום מקום יותר כי הן רק מנסות למשוך תשומת לב ואז כשנותנים להן, הן מבאסות לכם את החיים וגורמות לכם לרצות למות. במקרה הטוב, זו האזנת רקע נעימה כשאתם לא רוצים להתרכז יותר מדי במה שאתם שומעים. Honeymoon הוא סך הכל אלבום איכותי מבחינת ההפקה, אבל בממד התוכני לא רק שלא מחדש שום דבר, אלא אף מצמצם את נושאי השירה של הזמרת שרשימתם הייתה קצרה גם ככה. אם דל ריי רוצה להישאר רלוונטית, כדאי מאוד שתתחיל להסיר מעליה את כל קורי העכביש העייפים הללו שמתחילים להשכיח מאיתנו למה בכלל אהבנו אותה אי פעם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg