ראשי » תרבות » טלוויזיה

הפעם הגזמתם: כל מי שחייב לנו התנצלות

מהשמלות של בר רפאלי, דרך הניצול הפושע ב"אקס פקטור" ועד החתונה שיצאה לנו מכל החורים, הרבה מאוד חיצים ביום כיפור זה מכוונים למלכת הכיתה הבלונדינית שלנו. אבל לא רק. רשימת האנשים שנדרשת מהם התנצלות, כולל כל מי שהצביע לשיר השנה

מלכת הכיתה
בואו נדבר רגע על תופעה המוכרת לנו מימי בית-הספר היסודי- 'מלכת הכיתה'. מדובר בילדה הכי יפה והכי מקובלת, זו שכל הבנות רצו להיות חברות שלה וכל הבנים ניסו להציע לה חברות. ברי וברות המזל זכו להיכלל במעגל החברים שלה, לעתים אף דורגו כסגנים או סגניות, או לפחות הצליחו לשבת לידה בהפסקות. ה'דיל' עם מלכת הכיתה, הוא שהילדים מעריצים אותה, לאו דווקא מסיבה מוצדקת, והיא, מצידה, רשאית להתייחס או לא להתייחס אליהם כאוות נפשה. ובכן חברים, אנחנו כרגע בעידן שבו מלכת הכיתה שלנו, כמדינה, היא בר רפאלי. התפקיד שלה במשחק הזה הוא לשמור על ההילה האופפת אותה, והתפקיד שלנו הוא להמשיך ולצרוך כל פיסת מידע שקשורה בה.

עוד כותרות ב-nrg:
• היהודים ואבטיפוס חוגגים 20
• אובססיה? בראד פיט רכש אופנוע נאצי
• משבר הפליטים: הזומבים מציפים את אירופה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ההשתוקקות שלנו לגבי כותרות שמכילות את המילים "בר רפאלי" היא לא חדשה. עוד מימי זנזיבר ו"יאללה בלאגן", ערוצי התקשורת הבינו שאלו הן מילות הקסם שיימשכו אותנו להיכנס לכל אייטם, ויישמרו את היותנו עדת מעריצים. אך נראה שבחודש האחרון הגענו לשיאים חדשים, ששוברים גם את אלו שנרשמו בתקופה המשמעותית בחיינו, ששמה בישראל 'ליאונרדו דיקפריו'. הכניסה הממשמשת ובאה של בר רפאלי תחת חופה וקידושין והקמת בית בארץ ישראל, הציבה רף חדש של התעסקות אובססיבית וצהובה.

כולנו כבר יודעים על מסיבת הרווקות באיים-המלדיביים והשיר של שלומי שבת, על יערות הכרמל והביקור בכותל. אנחנו רואים בכותרת את המילים "בר רפאלי" וכמו התניה פבלובית נוזל לנו ריר של חטטנות. אנחנו גומעים בשקיקה כל שבב מידע לגבי החתונה המדוברת והאמת שזה לא כל כך מחמיא לנו כחברה. אבל אין לנו את מי להאשים בכאוס הרכילותי הזה חוץ מאת עצמנו (וכמובן, את אידיאל היופי, עולם הבידור וגופי התקשורת, אבל לא נהיה קטנוניים). אנחנו מרכלים, אנחנו מקליקים ואנחנו מכניסים את הכסף לאתרי החדשות ששולחים צלמי פפראצי לחרף את נפשם בדרכם להשיג עוד תמונה אחת מהמרפסת של הווילה של מסיבת הרווקות השנייה של בר רפאלי (שנערכה במלון בוטיק בגליל, למי שפספס). עד כאן החלק שלנו. אבל אנחנו לא היחידים שצריך להפנות אליהם אצבע מאשימה. מהצד השני נמצאת הגברת בר רפאלי, שמסיבה כלשהי הייתה לה את עזות המצח לדרוש את סגירתו של המרחב האווירי לכבודה. נראה שמלכת הכיתה חרגה מעט מהסמכויות שלה. דרישה חצופה ופריבילגית שכזו, משמעה יצירת מעמדות בין האזרחים של אותה המדינה. על שום מה ולמה מגיע לבר רפאלי מה שלאחרים לא? טוב עשה שר התחבורה, ישראל כץ, שביטל בעקבות הביקורת הציבורית את הסגר על המרחב האווירי, אך צעד זה לא מחק את היוהרה שבדרישתה של המלכה האם.

לקראת יום כיפור, אולי הגיע הזמן שכולנו נעשה חשבון נפש- אנחנו נתהה על הסיבות שהובילו אותנו לעסוק בחתונה של בר רפאלי בצורה חסרת פרופורציות, משל היינו כתבי רכילות במגזין סאן הבריטי; ואילו בר, מצידה, תתהה על מה ולמה כסף ויופי מקנות לאזרחים במדינת ישראל זכויות יתר על פני אחרים. גלי עמרן

איקס על אקס פקטור

אחת ההתנצלויות הגדולות ביותר שחבה השנה תעשיית הטלוויזיה הישראלית למי מאתנו, היא זו שצריכה להגיע מכיוונן של 'רשת' ו'אקס פקטור' לעבר ברק אוגלבו בן ה- 15, שהשתתף בשלב האודישנים בתכנית וכן במחנה האימונים.

למן הרגע הראשון בו נחה המצלמה על פניו של אוגלבו, לא היה פריים בכיכובו שלא נראה, לפחות, כתוצאתה של עריכה מגמתית שמטרתה לבנות דמות סנסציונית ומעוררת מחלוקת שתעורר הרבה רעש ותגרוף הרבה רייטינג. כל זאת, על גבו של נער, ותוך התעלמות מוחלטת מההשלכות של כך עבורו.

מדובר בנער שחש בנוח על הבמה, מציג ביטחון עצמי אדיר ולא מתבלבל מול השופטים. הוא אינו מודע למצופה ממנו ולנורמות הנהוגות, לא יודע עדיין שעליו למעט בדיבור, להפגין ענווה אל מול השופטים, להודות להם על ההזדמנות שנפלה בחלקו ולהפגין עניין ובקיאות בפועלם המוסיקלי. וזה בסדר גמור, משום שלא ניתן לצפות מנער שזהו, כך נראה, מפגשו הראשון עם מצלמות הטלוויזיה ועם סיטואציה של תחרות מתוקשרת, להפנים וליישם את כללי ההתנהגות הנהוגים בזירה הזו, שגם רבים מן המבוגרים אינם יודעים כיצד להתנהל בה.

האם מצופה מההפקה ומן השופטים להבין זאת ולנהוג כלפיו בעדינות הראויה? האידיאליסטים שבינינו יאמרו שוודאי שכן, הציניים יטענו שוודאי שלא, והמציאות בשטח מראה שלגלות הבנה זה נחמד וטוב, אך משתלם הרבה יותר לתפוס טרמפ על כך שאוגלבו אינו בקיא בחוקי הז'אנר ולחלוב את זה עד הסוף.

"מי שר את זה טוב יותר, אתה או אייל גולן?" נזרקת לכיוונו שאלה שברור שמטרתה להציגו כיהיר, "אני רוצה שתשיר באנגלית – יש לך עשרים דקות ללמוד שיר באנגלית ולבצע אותו", מעופפת לכיוונו הוראה שמטרתה המוצהרת לראות האם הוא יכול להתמודד עם אתגר, אך היא מדיפה צחנה עזה של רצון לערער את ביטחונו של אוגלבו מול השופטים, המתחרים, הקהל והצופים בבית, אולי אפילו להשפיל אותו, שכן רק רגע לפני כן אמר כי אינו יודע אנגלית.

השופטים מודעים, כמובן, לגילו הצעיר של אוגלבו, אך במקום לגלות רגישות באשר לגילו, ההתייחסות אליו הייתה מזלזלת - האמירה 'ברור לי שהתרכזתם בבייביסיטר', למשל, שהפנה לידר לעבר הקבוצה שעבדה על שיר יחד עם אוגלבי, הייתה מיותרת ומתסיסה, ממש מזמינה לקומם עליו את המתמודדים האחרים.

אף נער או נערה אינם צריכים לפתוח את הפייסבוק בבוקר ולגלות שמדינה שלמה מטילה בהם רפש, מכנה אותם בשמות בלתי מחמיאים בעליל ומגנה אותם. וכל זאת למה? הרי כל חטאם בכך שעדיין לא הבינו כיצד מקובל ונהוג להתנהל בסיטואציות מסוימות. וגם אם לא התנהגו בהתאם לנורמות - גם אם לא גילו ענווה יתרה או הודו אלף פעם על מזלם הטוב, וגם אם הם – חס וחלילה – לא עלה נידף ברוח, אלא אוחזים במידה של ביטחון עצמי וחשים בנוח באור הזרקורים, זו אינה סיבה להפיץ דברי ארס אודותיהם.

את כל אלו – ההשמצות, דברי השטנה וההתבטאויות המחרידות בנוגע למי שבסך הכל רצה שמשפחתו תהיה גאה בו ואולי גם לזכות באהבת הקהל ולסלול לעצמו דרך לקריירה, עשו אנשים שידם קלה מדי על הדק ה'פוסט', ויש לגנות זאת מכל וכל, אך הזכיינית וצוות התכנית הם אלו שעוררו את כל זאת - הם אלו שבחרו למצות עד תום את פוטנציאל הרייטינג הגלון במתמודד.

תכנית ריאליטי, שמתבססת על המשתתפים בה, חייבת לגלות כלפיהם מידה מסוימת של אחריות, וכאשר מדובר במשתתפים שהם בני נוער, מידת האחריות הזו רבה מאוד. אפשר לחזור מאה פעם על הטיעון השחוק שכל משתתף מגיע לתכנית מרצונו ויודע לאן הוא נכנס, אבל יחסי הכוחות בין צוות התכנית ובין המשתתפים תמיד יהיו מוטים לטובת הצוות – הם השולטים בעריכה ובאופן הצגת המשתתפים, מודעים למשמעות של כל אמירה על המסך, יודעים מה גורף רייטינג ומה לא. מדובר כאן בענק תקשורת, במונחים מקומיים, שיודע טוב מאוד מהן ההשלכות של הבחירות שלו. ועם הכוח האדיר הזה, מגיעה גם מידה לא מבוטלת של אחריות. איילת קליין כהן

שפה זרה

למה אסף אבידן, דה אנג'לסי, פוטוטקסיס, קאט אאוט קלאב ואסתר ראדה צריכים להתנצל באופן אישי בפני כל מי שהתרבות בארץ חשובה לו?

השפה היא המקום בו העבר וההווה מתערבבים זה בזה ויוצרים את העתיד (סיפור שנשמע בדיוני ברגע אחד, הופך להיות מציאות ברגע שבא אחריו). כאשר מילים מוקפות במוזיקה, הן חודרות לנפשו של המאזין, וגם לאחר שהזמן עובר הן עולות ממנו כמו הד עמום וחלוד; כמו כוח מאגי. כמו מישהו קרא לך בשם, בקול שלא שמעת זה זמן רב. כמו האמת האירונית של שלום חנוך: "זה לא גברת, זה אדון", או זו של דן תורן: "שאלתי את עצמי: זה מקרה או זו שיטה?", או כמו הכאב והכעס של יהלי סובול במילים: "כל החבר'ה עברו בתוכך / כאילו שאת רכוש ציבורי / אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא / הם מהסוג שהולך לקרבי". לכל אחד מהמשפטים האלה יש צבע אחר, שימוש אחר, זיכרון אחר, מטען תרבותי שחלקו פרטי, וחלקו ציבורי.

אסף אבידן, דה אנג'לסי, פוטוטקסיס, קאט אאוט קלאב, ואסתר ראדה הוציאו תקליטים מעולים, אולי הטובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות בארץ. ולמרות שהם נהדרים, מוכשרים, ויש להם קבלות בדמות תקליטים מצוינים – הם הסימן למוות האיטי של התרבות בישראל.

כל האמנים שלמעלה בחרו לכתוב ולשיר שירים באנגלית, ולבחירה הזו יש משמעות. כתיבה באנגלית פירושה שהתרבות בארץ חסרת משמעות עבור האמן, השפעה עליה היא לא מעניינו, והוא – הלכה למעשה - לא סופר אותה.

אסף אבידן, דה אנג'לסי, פוטוטקסיס, קאט אאוט קלאב, ואסתר ראדה לא השאירו רישום על השפה העברית, הם השאירו אותה ריקה, ועל הריק שהם הותירו הם צריכים להתנצל. ריק, מעצם טיבו, חייב להתמלא, ואם אתם תוהים במה התמלא הריק הזה, כל מה שעליכם לעשות הוא לעיין במילים המופלאות של שיר השנה של גלגל"צ ("מתוק כשמרלי"). ד"ר חן מרקס

מר לנו מאוד

מבין כל העוולות התרבותיות הרבות שחווינו השנה, אין ספק שאחת הגדולות ביותר הייתה יצירתו, התמסחרותו וזכייתו הטריה והמפתיעה במצעד השירים השנתי של גלגל"צ, של הלהיט המפוקפק "מתוק כשמרלי" מאת המשורר המודרני אליעד נחום (או "אליעד", כמו "מדונה").

אנו עצמנו מודים כי הלחן של השיר קליט ביותר ואף לא צורם מידי. אך הלחן הזה ניחן גם באיזו פשטות אשר דוחפת אותנו לרצות עוד, ובאופן אינסטינקטיבי ובלתי נמנע גורמת לנו להאזין למילים. וכך, בכל פעם מחדש, אנו מוצאים את עצמנו מתים קצת מבפנים.

קשה מאוד לדמיין את הסיטואציה שבה נכתב השיר. על אף שכולנו פה מעריצים גדולים של משחקי מילים, "מתוק כשמרלי" פשוט חוצה כל גבול. הבה נעבור רק על כמה אי דקויות עובדתיות מתוך מגוון רחב ביותר שהיצירה המוזיקלית האלמותית הזו מציעה: כמה פעמים צריך לסרב לצפיה ב"מלך האריות" על מנת לגדול באמונה שמופאסה נלחם באריות? באיזה בית ספר מלמדים שההיפך לנחש זה דג? בית הספר של החיים? ו"החלל שבי ריק כאילו נאס"א"? אנחנו לא יכולים אפילו להתחיל לפענח את המשמעות של המשפט הזה.

מעבר לכל הטענות המבלבלות הללו (ילדים – תרבות פופולארית לא תלמד אתכם כלום. הישארו בבית הספר. אנחנו מתחננים בפניכם), ישנם גם משחקי לשון שהמופרכות שלהם אפילו לא מצריכה הסבר, או מצדיקה את הנסיון להסביר. חיפשנו דרך בין טיפות הטל ואף התבוננו בערגה בשמש אדומה, שתי משימות קשות לאין ערוך, אך אין ספק שהחלק המאתגר ביותר היה להבין האם הבחור יקטוף מהגפן בסתיו... או באביב? אפשר לשלוח זימון בגוגל קלנדר אולי?

 
אבל מילא הטקסט. זה לא השיר הראשון ולא האחרון עם מילים חסרות הגיון לצימודן. בנוגע לזכייה התמוהה במצעד הישראלי של גלגל"צ - עם כל חוסר האהבה שלנו (ויש הרבה) ללהיט המפוקפק שהינו "דרך השלום" של פאר טסי, שבמובנים מסוימים אכן הרבה יותר גרוע מהזוכה המאושר, אין להכחיש שהפופולאריות שלו הייתה גדולה אלפי מונים מזו של "מתוק כמו [בוב] מארלי" (לא המצאנו, כך נקרא השיר בלועזית). כל אדם, אפילו כזה שלא מבין כלום בלהיטי השעה, בוודאי היה מנחש ש"דרך השלום" יזכה בתואר הכבוד. אז מה קרה? איך נתת לזה לקרות, פאר? למען השם!

ולסיום, מכיוון שלשחקן-זמר בוודאי לא אכפת מעוגמת הנפש שגרם לרבים ממאזיני הרדיו השנה, בעודו משתזף לו באור הזרקורים, ברצוננו לפנות ללבבותיהם של האשמים האמיתיים – כל אלה שנתנו יד להצלחתו של השיר. מי אתם, מצביעים מסתוריים ואלמוניים? איך נראים חייכם אם "מתוק כשמרלי" הנו נקודת האור שבהם בשנה החולפת? וכיצד אנו יכולים לסייע על מנת לא לחזור על טעויות פטאליות כאלה בעתיד? אנחנו לא נשלח אתכם לקרוא ספרות יפה (אם כי לבטח תמצאו בה משחקי מילים הרבה יותר חכמים) או להאזין לאלבומי רוק קלאסיים מחצי המאה האחרונה. אבל בחייכם, להתעלות על "אפילו דודו נעצב כשאת טסה" זה כל כך קל. תאהבו את עצמכם קצת יותר השנה. בבקשה. נטליה ירמין

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...