הכוכבים של מוטי: מסע לימי "ניקוי ראש"
הם היו חבורת קומיקאים צעירים שהלכו בעקבות איש אחד: מוטי קירשנבאום. חלקם צחקו ממנו, אחרים פחדו, אבל כולם העריצו אותו. בעקבות מותו של יוצר ועורך התוכנית המיתולוגית, חזרנו עם כוכבי "ניקוי ראש" לימים שבהם המציאו את הסאטירה הישראלית
"בתקופה של 'ניקוי ראש' מוטי סלד מתופעת הסלבריטאות. הוא לא רצה שיכירו אותו והוא לא רצה שיעשו לו פרוטקציה בתור לשום מקום", אומר טוביה צפיר, מהכוכבים של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש".
עוד כותרות ב-nrg:
• קליפ חדש ומטריד לנינט
• עם מי בר נתפסה מנשנשת גבינה?
• המוסיקה שמירי רגב לא הייתה מממנת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אבל מאז דברים השתנו. לדעתי הוא התגלגל להיות טאלנט גם משיקולי פרנסה. הציעו לו להיות בפרונט, הוא ניסה פה ושם, וזה התחיל למצוא חן בעיניו. אני לא שופט אותו על זה. בתהילה יש גם משהו מתוק. הוא אמר לי יום אחד: 'אתה רואה, טוביה? גם אני הפכתי להיות טאלנט. מבקשים ממני חתימות'. הוא אמר את זה בחצי צחוק, אבל אני בטוח שהוא נהנה מזה".
"אני חושבת שלקח לו זמן להתרצות בפני המצלמה", מוסיפה רבקה מיכאלי. "בהתחלה הוא ממש לא רצה, ופתאום הבין שכדאי. אני זוכרת שלקראת ההופעה הראשונה שלו על המסך הוא התייעץ ושאל אותי איזו עניבה ואיזו חולצה ללבוש, ואם אני לא טועה, הוא בחר בחולצה ורודה. בשנים האחרונות יכולת לראות כמה הוא נהנה להצחיק על המסך, כשהתארח ב'מצב האומה'".
לדברי אפרים סידון, שנמנה עם צוות הכותבים של התוכנית, "מבחינתו הוא היה בפרונט, כי הוא היה מלך הטלוויזיה הישראלית של התקופה ההיא, אמצע שנות השבעים. כשיש לך ערוץ אחד ואנשים לא יוצאים מהבית ולא מתחתנים ביום שבו התוכנית שלך משודרת - זה מספיק. הוא לא היה צריך להיות סלב, הוא היה מלך התקשורת".
קירשנבאום הלך בשבוע שעבר לעולמו, בגיל 76. הוא השאיר אחריו ילדים ונכדים וקריירה תקשורתית מפוארת, שהתנקזה בשנים האחרונות להגשת תוכנית הראיונות שלו ושל ירון לונדון בערוץ 10. אבל אחד השיאים הראשונים בעבודה הטלוויזיונית שלו נרשם כבר ב־1974, כשעלתה על מסכי הערוץ הראשון תוכנית חלוצית, חתרנית כמעט, בשם "ניקוי ראש".
התוכנית הפגישה על המסך נבחרת של קומיקאים צעירים - טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, ספי ריבלין ז"ל, עליזה רוזן, דובי גל, שבתאי קונורטי ז"ל, שמעון לב־ארי ז"ל, אהרן אלמוג, איציק בן מלך ועוזי לוי. את הקטעים הסאטיריים כתבו אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי. אבל האיש שהגה את התוכנית, שחלש ביד רמה על כל תנועה ופאנץ', ותימרן בין התנאים הפרימיטיביים לבין החששות לנתץ פרות קדושות, היה קירשנבאום.
"נפגשנו בפעם הראשונה מול קפה הבימה", נזכר טוביה צפיר. "דיברנו עשר דקות, ופתאום הוא אמר: 'התקבלת'. אמרתי: 'זה אודישן, אולי אתה רוצה שאעשה משהו?'. והוא אמר: 'שמעתי שעשית סאטירה של חנוך לוין, ושמעתי אותך ברדיו, והבנתי שאתה מתאים'. זה היה מוטי. הוא היה 'שמֶעקער', אחד שמריח את הדבר הבא".
מיכאלי: "המפגש הראשון בינינו היה כשהוא בא אלי הביתה והציע לי להשתתף בתוכנית. לפני כן לא הכרתי אותו. זה הערים עלי קשיים, כי בדיוק התחלתי בתוכנית יחיד ובתוכנית ברדיו והיו לי שני ילדים קטנים. אבל לא היה אפשר להגיד לו לא".
רוזן: "הוא קרא לי לעשות אודישן לשתי התוכניות האחרונות של 'לא הכל עובר' (תוכנית הסאטירה שהקדימה את 'ניקוי ראש' ולא האריכה ימים; ע"ס), כי טליה שפירא ותיקי דיין פרשו ממנה. עשו לי מין אודישן, שאני לא בטוחה שהייתי בהכרה במהלכו, ולא כי התרגשתי, אלא כי לא ממש הבנתי מה אני עושה. דפק לי הלב, אפילו לא שרתי. בסוף התקבלתי, ואני לא יודעת למה".
גל: "אני זוכר שחזרתי מאמריקה ואשתי קראה בעיתון שמתארגנת תוכנית סאטירית ואמרה לי: 'אולי תתקשר אליהם?'. אבל אני הייתי ביישן ובלי מרפקים, ולא פניתי. אחרי יומיים קיבלתי טלפון מעוזרת הפקה של התוכנית, והיא סיפרה לי שמוטי מחפש אותי ואני לא עונה לו לטלפון. אמרה שהוא רוצה לפגוש אותי כדי שאצטרף לתוכנית. למחרת בבוקר נסעתי לפגוש אותו".
איציק בן מלך: "אני הגעתי לתוכנית אחרי שדובי עזב אותה (בתום העונה הראשונה; ע"ס) ונסע שוב לארה"ב. נפגשנו, מוטי ראה ושמע, ואמר לי מיד שאני בפנים".
סידון: "כשאני ושאר הכותבים היינו סטודנטים, היה לנו מדור סאטירי ב'פי האתון'. אחר כך קיבלנו מדור ב'העולם הזה', אז מוטי כבר הכיר אותנו משם והחליט שהוא רוצה לעבוד איתנו".
איך היו היחסים איתו? היתה חברות או שהיה דיסטנס?
צפיר: "מוטי היה מבוגר ממני בשש שנים, אבל המרחק והדיסטנס היו הרבה יותר משש שנים. במשך השנים, אולי כי הוא מאוד העריך וכיבד אותי, המרחק קצת הצטמצם".
גל: "זה מאוד מורכב. מצד אחד הוא לא צעק עלינו, אבל מצד שני, גם כשהיה מסביר בשתי מילים למה הוא מתכוון, היינו מבינים. אני לא זוכר שהוא רדה בנו, אבל הוא היה מאוד סמכותי. כשהיה צריך להיות קשוח, הוא גם הראה את זה, במיוחד כלפי אלה שניסו לשים לנו רגליים מכיוון הממסד".
בן מלך: "באיזשהו מקום הוא היה למעלה, אז בטח שהיה דיסטנס. הוא אף פעם לא התבייש להעיר, אבל ממקום טוב. כשהוא העיר לי, זה לא היה כמו שכל אחד מעיר. זה היה מוטי קירשנבאום הגדול".
יכול להיות שקצת פחדתם ממנו?
רוזן: "זה לא היה פחד כמו ב'אם לא תתנהג יפה תקבל עונש'. זה היה פחד כמו שיש ממורים טובים שרוצים בטובתך. אם אתה רוצה להתווכח איתם, אתה צריך להיות מאוד בטוח בטיעון שלך".
סידון: "עבורי מוטי ואלוהים היו אז כמעט באותה דרגה. לעבוד איתו היה כבוד וגם בית ספר מצוין, כי אף אחד מאיתנו לא היה עם ניסיון קרוב לשלו".
בן מלך: "אני לא פחדתי ממנו. כיבדתי אותו. אולי היה אפילו כיבוד יתר".
מיכאלי: "אני לא חושבת שאפשר לומר שפחדנו, אבל ברגע שהוא יישר אותנו עמדנו בשורה".
סידון: "אני חושב שדווקא מזכירות ההפקה שעבדו איתו באופן ישיר פחדו ממנו, כי הוא היה הבוס הגדול. כשאתה עומד בפני משימה שיש בה דד־ליין, אתה לא יכול להיות חנון ורחום ורב חסד. אל תשכח שאנחנו מדברים על טלוויזיה של שנות השבעים - אין לך אופציה להוריד קטעים מיו־טיוב ואתה צריך ליצור הכל בעצמך. שיטות הצילום היו מסובכות, אז העבודה היתה צריכה להיות מאוד מתוקתקת. אם לא היה שם בן אדם כריזמטי שיודע בדיוק מה הוא רוצה, לא היתה תוכנית.
"לכן היו גם הרבה רגעים של ייאוש. נכנסים ביום שני ויוצאים משם ביום חמישי כמעט בלי שינה, ואוכלים את הסנדוויצ'ים של רוממה".
גל: "לא היה פחד שמשתק אותך, היו יראת כבוד ואמון. ידענו שיש לו טביעת עין מעולה של אחד שרואה את הנולד ויודע מה צריך להיות, וכתוצאה מזה נוצרו גם קטעים שהם רלוונטיים עד היום".
צפיר: "הדיסטנס נבע מזה שנתקלתי באיש שיודע מה הוא רוצה, ושהיה ברור לגמרי שלפעמים הוא הולך נגד כל מה שאחרים אומרים, ובסוף הוא מצליח בזה.
"אני זוכר שהוא, אני וירון לונדון עשינו את ההצגה 'יורדים על השבוע', רבקהל'ה התארחה אצלנו, ולא ידענו איך להתחיל את התוכנית. ואז הוא אמר, אולי נעשה שירה בציבור שטותניקית כזאת, בסגנון 'שורה שלישית לתת ידיים לשורה עשירית' ו'עכשיו רק בעלי מקצועות חופשיים'.
"אני ורבקה הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו איך להוריד אותו מזה, כי זה מביך. ומוטי פתאום מזדקף ואומר לעורך: 'רוני, ככה אתה פותח את התוכנית, שירה בציבור שטותניקית'. ואני מסתכל על רבקה, והיא מסתכלת עלי בחזרה ולוחשת לי שאגיד לו משהו, כי היא לא מוכנה להשתתף בתוכנית אם זה ככה. מוטי משתיק אותנו ואומר: 'ככה מתחילה התוכנית'.
"שנינו היינו בטוחים שאנחנו הולכים לפלופ לא נורמלי, ובסוף זה היה שוס. הוא שוב צדק באלף אחוז. אחרי המקרה הזה לא העזנו יותר להתווכח איתו. הוא קבע, והוא צודק".
רוזן: "השחקנים כמעט לא התווכחו. עיקר הוויכוחים היו כשהוא ישב עם הכותבים. הוא היה מתווכח לא רחום. הוא גם ידע לצעוק, וכשצועקים אז צועקים. אבל הוא גם ידע מתי לא מתווכחים. כשהרגיש שהוויכוח הוא בזבוז זמן, הוא ידע לחתוך".
גל: "הכותבים היו דומיננטיים בעצמאות שלהם, אבל גם הוא מאוד עמד על שלו. בסך הכל זה עבד כמו מכונה משומנת. מוטי היה נוהג לומר שאנחנו מגובשים כמו יחידת קומנדו".
סידון: "בגלל שהדברים שכתבנו היו חשובים לנו, היינו מתווכחים איתו. אבל אחרים פחדו ממנו פחד מוות. תמיד זה נגמר במילה שלו. אנשים אמרו, אם הוא ירצה, אנחנו נעמוד על הראש ונעשה שפגאטים".
הוא גם ידע לפרגן כשצריך?
מיכאלי: "כשהוא היה מרוצה, ידעת שהוא מאוד מרוצה. הוא ידע לשבח והוא ידע ליהנות. היה צוחק הרבה, והיית יכול לראות שהוא מבסוט מאוד. באישיות שלו הוא היה מין אדמו"ר כזה".
גל: "הוא לא נתן הרבה מחמאות ולא הראה התלהבות מהביצועים שלנו, לא היו לו השתפכויות של 'מגניב', 'פנטסטי' ו'מדהים'. היה מביע את דעתו במינימליות, ולפעמים בציניות. אבל כשנתן טפיחה על השכם, ידעת שזה היה טוב".
בקרב החבורה יש תמימות דעים שטוביה צפיר ורבקה מיכאלי היו מקורבים לקירשנבאום יותר מהאחרים. "אני חושב שהוא הכיר את טוביה והיו לו איתו יותר 'שעות טיסה'", אומר דובי גל. "גם רבקה היתה קצת יותר קרובה אליו. אבל בתוך זמן קצר, אחרי שהוא קצת בדק את היכולות וההבנה שלי ואחרי שעמד על טיבי והבין עם מי יש לו עסק, הוא נתן לי הרבה תפקידים והעמיס עלי".
בן מלך: "ממה שאני זוכר, אולי בגלל העומס של החיקויים, אז זה היה טוביה. היו להם הרבה קטעים משותפים".
צפיר: "אני חושב שהוא חיבב אותי כי הוא אהב את הכישרון שלי. הוא אף פעם לא אמר לי את זה במילים האלה, אבל קיבלתי ממנו את החיזוקים בתחושות בטן ובזה שהוא נתן לי יד חופשית באלתורים, שאחרים היו חוטפים על זה על הראש.
"הוא גם מאוד אהב את זה שאני לומד טקסטים מהר. אם קרה משהו באקטואליה והיה צריך ללמוד טקסט מהר, אני הייתי הבחירה הראשונה שלו".
מיכאלי: "לי היתה חברות בלתי רגילה איתו. אני חושבת שהקירבה הזאת התחילה כשמוטי עבר לאזור השפלה. עליזה היתה בתיאטרון החאן, שבתאי ואהרן היו יותר שחקנים, שמעון לב־ארי המשיך ללימודים, דובי נסע לארה"ב, ואנחנו נשארנו בקשר אמיץ".
הוא שיתף אתכם בחיים הפרטיים שלו?
גל: "על החיים שלו הוא לא היה מדבר ולא שופך את הלב. הוא היה שומר בבטן. אבל הוא גם עבד מאוד קשה והיה מכוּון מטרה, ולא היה לו זמן לשיחות אישיות. אחרי שהיינו גומרים חמישה ימי צילום הוא היה יושב ועורך את התוכנית כל היום".
רוזן: "אף פעם לא דיברתי איתו על עניינים אישיים. הוא לא היה אדם שמפזר את עולמו הפרטי. הוא היה יכול להיות חם ואוהד, אבל בלי לשתף. הוא היה אציל, ואני לא באצילים".
צפיר: "באופן כללי הוא לא היה פתוח איתנו, אבל בסקאלה בין שמירת דיסטנס לאיש סוד, הייתי איפשהו באמצע. פה ושם כן לקחתי חלק בדברים אישיים שלו, אבל את הדברים הגדולים הוא שמר לחברים היותר קרובים. היה גם משבר אחד שעברנו יחד".
מדברים הרבה על ההומור הייחודי שלו. הוא היה איש מצחיק גם ביומיום?
מיכאלי: "הוא היה נורא מצחיק, אירוני וציני. לפני שנתיים בערך קיבלתי את פרס כד החלב בפסטיבל הטלוויזיה במכללת עמק יזרעאל, והזמינו אותו להעניק לי את הפרס. הוא עלה לבמה ואמר: 'אתם יודעים למה רבקה מיכאלי מופיעה ברדיו, בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע? בגלל שהיא מאוד אוהבת כסף'".
רוזן: "הוא היה מצחיק ואומר דברים מצחיקים, אבל לא בהתחנחנות. כמו שהוא היה ב'לונדון וקירשנבאום', ככה הוא גם היה במציאות. זה היה סוג ההומור, ולא רק לצורכי מצלמה".
ב"ניקוי ראש" הייתם מעורבים בטקסטים? יכולתם לאלתר?
רוזן: "לא היה זמן לאלתר, ורובנו לא היינו כל כך מנוסים כדי לעשות את זה. גם היום אני לא בטוחה שבתוכניות מהסוג הזה מאלתרים. אבל אם למישהו היתה הצעה לשנות משפט או להחריף משפט לפני שצילמנו, היה אפשר להציע, והרבה פעמים זה התקבל".
גל: "אבל אם מישהו היה מציע משהו ומוטי היה חושב שזה לא מוסיף, הוא היה אומר בקול המפורסם שלו: 'עזוב, זה מיותר'. פעם הוא ביקש שאראה את הסרט 'קברט' ואכין קטע ריקוד עם עליזה. הכנו ביחד את הקטע, הוא סמך עלינו, וזה באמת היה טוב".
רוזן: "נכון, לא היה לנו כוריאוגרף, וגם מוטי לא היה כוריאוגרף, אז דובי ואני המצאנו את הצעדים. שנינו היינו בלהקות צבאיות, אז באנו עם רקע. האמת היא שלא היה הרבה מה להמציא, כי עשינו את זה על משטח מאוד קטן.
"אני חושבת שזה היה התפקיד בתוכנית שבו הייתי הכי יפה. הלבישו אותי כמו לייזה מינלי, עם ריסים מכאן ועד הודעה חדשה, ועם עקבים גבוהים. היתה פעם אחרת שרבקה ואני רקדנו על ציור של כדור הארץ, ואנחנו המצאנו את הצעדים".
מיכאלי: "עליזה היתה יותר מומחית ממני בכוריאוגרפיה כי היא היתה בלהקה צבאית ואני בגל"צ, אז היא עשתה את ההעמדה. אני זוכרת שמוטי מאוד אהב את זה".
שילמתם את מחיר הסאטירה בתגובות שקיבלתם?
רוזן: "אני לא חושבת ש'ניקוי ראש' היתה חריפה כמו חנוך לוין. היא לא שחטה פרות קדושות ממש. מוטי בעצמו אמר שזו לא היתה תוכנית לקהל שבא מבחירה לראות קברט סאטירי. היה ערוץ יחיד בטלוויזיה, והיה צריך להגיע לכולם. לא הגענו לאמירות קיצוניות, אבל התוכנית היתה בהחלט נשכנית ופורצת דרך, במובן הזה שעד אז אף אחד לא עשה צחוק מהמנהיגים".
צפיר: "חנוך לוין היה יותר בוטה, אבל לעשות סאטירה בטלוויזיה זה הרבה יותר נועז והרבה יותר חריף. התחושה של האנשים היתה שאם לא תראה 'ניקוי ראש' לא תהיה בעניינים, אז אנשים ראו, והתרגזו".
מיכאלי: "הסאטירה שלנו היתה מאוד נגישה, הבינו על מה אנחנו מדברים. הירידות שלנו על אנשים היו על רקע פוליטי, ולא אישי. לא צחקנו על בן אדם כי הוא גמד, למשל.
"היחיד שחטף ממש סטירה מצופה היה ספי ריבלין, כשאנשים הבינו משהו הפוך מהכוונה של המערכון. זה היה בעקבות מערכון שבו תלשו איבר־איבר מבובה של רבין, זה כוּון נגד העיתונאים ולא נגדו, אבל הכוונה הזאת לא הובנה".
צפיר: "וואו, מה שאני חטפתי בקטע הזה. הציבור היה בהלם מהתוכנית הזאת, ויום אחרי השידור קיבלתי חמישה טלפונים עם איומים על חיי, למרות שאני בכלל הייתי פרס במערכון. זה לא היה קל, והאמת היא שנבהלתי. היינו צריכים לשלם מחיר על תכנים שמוטי הכניס ועמד מאחוריהם.
"ועדיין, למרות שקראו לנו מאפיה שמאלנית זה לא היה מדויק. כולם ידעו שספי בא מבית בית"רי, ושדובי ליכודניק. אבל מוטי, למרות שממקמים אותו בשמאל, שפט את הדברים על פי הדברים עצמם ולא על פי ימין ושמאל, ולכן הגישה שלו היתה מפתיעה. אני חושב שאני הולך בדרכו".
גל: "ברחוב היו הרבה מאוד הערות, מכל הסוגים. כשעשיתי קטע על משה והסנה הבוער (משה מתקשה לעמוד על הקרקע החמה ורק מחכה שאלוהים יסיים, ולבסוף הולך; ע"ס), הדתיים יצאו מגדרם וחשבו שמעליבים את התנ"ך.
"היו גם המון התקפות אישיות עלי, אז החבר'ה יצאו להגנתי וכתבו מאמר ב'העולם הזה'. מבחינת הממסד הפוליטי, הכל נבלם על ידי מוטי ומנהל הטלוויזיה דאז, ארנון צוקרמן. אלינו הגיעו רק שמועות".
מיכאלי: "אני קיבלתי פעם שיחת טלפון ב־6 בבוקר, ובעלי דאז ענה. לקחתי את השיחה, והאיש אמר: 'את רבקה מיכאלי? אני רוצה להגיד לך שהיה אתמול גועל נפש'. אמרתי לו: 'בגלל זה אתה מתקשר בשעה כזאת?'. והוא ענה לי: 'כן, אני צריך לעלות לירושלים'".
צפיר: "לתשומת הלב שקיבלנו היו גם יתרונות. הנה, עליזה קיבלה כמה הצעות נישואים בעקבות 'ניקוי ראש', היא נראתה נהדר".
רוזן: "לדעתי הייתי יפה בעיקר הודות למאפרת. במציאות הייתי סימפטית, אבל לא יותר מזה. בגוף הייתי כבר די שמנמנה, והשתדלתי להסוות את זה בתלבושות.
"הצעת נישואים ישירה אף פעם לא הגיעה אלי, אבל מוטי פעם אמר שמישהו אמר לו שהוא רוצה להתחתן איתי. טוביה ורבקה קיבלו הרבה מכתבים מצופים, אני לא".
העבודה השתלמה מבחינה כלכלית?
מיכאלי: "ודאי שלא. היום אף אחד לא היה חולם לעבוד בפרוטות שקיבלנו. זאת בדיוק היתה המשמעות של המשפט 'לי זה עולה יותר'. עד שרשות השידור שילמו, אני הייתי צריכה גם להוכיח להם ולנהל יומן שעות ממתי עד מתי הייתי בבניין. השעות שבהן היינו לומדים את הטקסטים בעל פה לא נחשבו".
גל: "בתחילת ההפקה קיבלנו משכורת מינימלית שהספיקה, נדמה לי שזה היה 4,000 לירות. בהמשך כבר באנו בלי קשר לכסף, ובגלל הדאגה, מוטי עלה להנהלה והשיג לנו משכורת משודרגת, שנוכל לפנות לזה את הראש, כי היו כמה שחקנים שעבדו גם בחאן והוא רצה אותם איתנו.
"בהמשך קיבלנו סכום נכבד, שאיפשר לנו להתקיים בכבוד. אבל שוב, הכסף לא היה פקטור, כי הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו חלוצי".
סידון: "המשכורות של הערוץ הראשון זה לא משהו שאתה יכול לקנות בו נדל"ן. אולי קצת יותר משכר מינימום. אבל עבור כל אחד שהגיע ל'ניקוי ראש' זו היתה פריצה גדולה, כי אחר כך הפסקת להיות אלמוני.
"את הכותבים אולי לא זיהו ברחוב, אבל בברנז'ה ידעו שהאנשים האלה יודעים לכתוב. רבקה היתה מפורסמת עוד קודם, אבל זה בהחלט נתן לה דחיפה. גם לספי זה נתן פריצה מאוד גדולה".
צפיר: "תאמין לי שלא הסתכלתי על הכסף, כי היתה לי שמחת יצירה שלא היתה לי עד אז מעולם. גם היום אני מוכן לוותר על הכל ולחזור למשכורת העלובה ההיא כדי שיהיה לנו מישהו כמו מוטי, שיגייס אותנו ליצירה כל כך נפלאה, כל כך מקורית וכל כך אותנטית ושנונה.
"כולנו יחד, כשהוא עומד בראש, עשינו פריצה ענקית מטלוויזיה פלקטית לטלוויזיה רב־מימדית ופורצת דרך, והסאטירה הזאת מורגשת עד היום. אנחנו פרצנו את הדרך לטלוויזיה יצירתית, לוחמנית ואינטליגנטית".
איך נראָה אז סדר היום שלכם?
רוזן: "ב'ניקוי ראש' היה יתרון, ששבוע עבדנו ושבוע לא עבדנו. בשבוע שלא עבדנו היינו באים לקחת טקסטים ואולי לעשות קצת קריאות, ובסוף השבוע עושים הקלטות. מאחר שאני הגעתי לתוכנית אחרי שילדתי ורציתי להיות יותר בבית, זה היה נוח. באולפן הקטן אי אפשר היה להכניס יותר מתפאורה אחת, אז אם לא השתתפתי בְּקטע, היו לי כמה שעות פנויות והלכתי הביתה. זו היתה פעם ראשונה שהיה לי יתרון שאני ירושלמית".
מיכאלי: "בימי חמישי הייתי חוזרת הביתה ב־12 בצהריים אחרי לילה בלי שינה והולכת לשכנה כדי לא להירדם. חיכיתי אצלה לילדים, ואז היינו הולכים לישון ביחד.
"בהתחלה לא הסכמתי שהם יראו את התוכנית, עד שהבנתי שכל הילדים בגן רואים. ואז היה לנו סידור קבוע: אוכלים, נחים, מכינים דברים טעימים לשידור וצופים כולם ביחד, וזה היה הפיצוי על הימים שלא הייתי. אחרי כל תוכנית נעשיתי מכורה לטלפונים, ולמחרת רצתי לעיתון לראות מה כתבו".
צפיר: "מוטי נתן דוגמה אישית. אם הוא דרש מאיתנו לעבוד 27 שעות ברציפות, אז הוא היה עובד 37 שעות. ואם היה צריך לדאוג לאוכל, הוא היה דואג לאוכל. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו".
היו רגעים שנשברתם?
מיכאלי: "היתה פעם אחת שהתחלתי לבכות. זה היה בוקר חורפי, ועזבתי את שני הילדים שלי ב־5 לפנות בוקר. הלבישו אותנו בפרוות לצילומים, ולא הצלחתי להכניס את הרגל לפרווה. המלבישה צרחה עלי: 'תכניסי כבר את הרגל לתוך האוברול', וכל זה קורה בכניסה לאולפן.
"נעלבתי ממנה, התחלתי לבכות, ולא הצלחתי להפסיק. היא ביקשה 20 אלף סליחות, אבל אני נכנסתי לטרנס של בכי, לא הצלחתי להשתחרר ממנו".
צפיר: "אני לא זוכר בכי, אבל אני זוכר שפעם באמת נרדמתי במסדרון, ומוטי העיר אותי לעשות קטע. הייתי כל כך מטושטש, שהמשכתי לישון בעמידה. במקום לכעוס עלי שאני מטושטש מעייפות, הוא לקח אותי הצידה והרגיע אותי. יכול להיות ששם בכיתי, כי הייתי חסר אונים. הוא עצר הכל, עשה לי שטיפה, וזה העיר אותי".
מיכאלי: "במערכון של האחים סיבוני (מערכון על העולם התחתון של אותה תקופה; ע"ס) עליזה ואני היינו בתא סגור, והיינו צריכות לצאת מתוכו ולומר את השורות שלנו. היינו תקועות שם ופשוט עמדנו להיחנק, וכשיצאנו שפכו עלינו מים קרים. זה היה 3 בבוקר, בקור, ונרטבתי מלמעלה עד למטה, במקום קר ובלי בגדים להחלפה. זה היה נורא. וככה עמדנו מול המצלמה וחייכנו ושרנו את 'הליכוד הלאומי'.
"כל השנתיים האלו היו בשבילנו כמו מערבולת, בלי יכולת לנשום. עסקנו רק בזה, שעות על גבי שעות, וזה פשוט היה לא ייאמן. היה גם קטע שהכניסו אותנו לשיר בתוך כלוב, ועליזה התחילה לבכות שהיא לא יכולה לשיר בתוך כלוב. היינו במצב של התשה מוחלטת, לא עמדנו בזה".
עליזה: "אני זוכרת את זה. לא היה לי פחד ממקומות סגורים או משהו כזה, פשוט נראה לי שהייתי מותשת".
דובי: "היה קטע שרקדתי עם רבקהל'ה ועשינו פרודיה על החלקה על הקרח במדינת המדבר שלנו. הביאו בלוקים של קרח, וברקע היה בדואי עם גמל. כשנפלנו מהמשטח של הקרח, הגמל נבהל, נתן מכה ברגל וכמעט הרג אותי".
מיכאלי: "לא, זו הייתי אני שכמעט סיימה שם את חייה, אבל למזלי הוא פיספס לי את הראש במרחק של נייר סיגריה. אם הוא היה פוגע, יכול להיות שהייתי מקדימה את כל החבר'ה שהקדימו את זמנם מ'ניקוי ראש'. מוטי בעצמו ראה את זה בבקרה, וכשצפינו בקטע הוא אמר לי: 'תראי, כמעט הלך לך הראש'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם