הסרט שחנה לסלאו ניסתה להציל – בלי הצלחה

"סוף עידן התמימות" הוא ניסיון לא מוצלח לשחזר את ירושלים של פעם. במקום להעניק לצופים תיאור קולנועי של הקסם של אותן השנים, יצרה וילי בידו סרט מעורפל, מתחכם ולא ממוקד

עתרת סלייטר | 6/10/2015 13:56
תגיות: סוף עידן התמימות, וידי בילו,
איפוק קולנועי שהופך לאנמיות: כירושלמית, הציפיות היו בשמים לקראת הצפייה ב-"סוף עידן התמימות", סרט שאמור לספר על חוויית הילדות הייחודית בעיר הקודש. אולם במקום להעביר את התחושות הקסומות של מי שגדל בירושלים של פעם, הסרט הופך לעיסה מעורפלת ולא ממוקדת.

עוד כותרות ב-nrg:
"מוסיקת מוות אמיצה": ההופעות המומלצות באינדינגב
 לבד על הסט: מאט דיימון רוצה לגור במאדים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 
קטעים נוספים

הסרט מספר את סיפורה של משפחה קטנה ושקטה שהתגוררה בבניין במרכז ירושלים בשנת 1966. אלי (יחזקאל לזרוב), האב, נעדר רוב שעות היום מהבית. רותי, (ריימונד אמסלם), אשתו, סגורה בתוך עולמה ומבלה את רוב שעות היום במיטה בקריאת רומנים עבי כרס שבעלה מחליף לה בספרייה. מיכל (יעל בן דור), בתם בת ה- 11, בודדה ומשועממת, נאלצת לחפש תשומת לב ועניין בקרב דיירי הבניין.

יום אחד כאשר רותי מחליטה לצאת מהמיטה ולמצוא לה עבודה, השקט והרוגע המדומים בבית מופרים.
העלילה מתמקדת בזיכרונות ילדותה של וידי בילו היוצרת. הסרט נפתח כמתבקש דרך עיניה של מיכל שמגלמת את דמותה של הבימאית בצעירותה. אבל בהמשך נקודת המבט מתפזרת וכתוצאה מכך הסיפור מאבד מיקוד והופך מסיפור אישי לסרט משפחתי חסר ייחודיות. אם הסרט כולו היה מוצג דרך עיניה התמימות של מיכל, הוא יכול להעביר בצורה מוצלחת יותר את הגעגועים לילדות והתרפקות על העבר. 

מעבר לכך, התפאורה וההלבשה בסרט לא זכו לתשומת הלב הראויה. בחלק הראשון רותי האם מתוסכלת ומעבירה את זמנה בבית, בקריאת ספרים ושינה. אף על פי כן בחלק מהסצנות היא מאופרת ולבושה בקפידה. בנוסף, הקירות, הדלתות והרהיטים שאמורים לשחזר את תקופת הסרט נראים בני זמננו, סדוקים ומתקלפים כתוצאה מפגעי הזמן ויוצרים מראה לא אמין ולא אסתטי.

נראה שבילו היוצרת ניסתה לעצב את דמותו של אלי האב כגבר שלא מרבה להביע רגשות. אבל לזרוב שמגלם את דמותו של אלי, לא הצליח לייצר את האיזון העדין שרק שחקנים מוכשרים ביותר יכולים לייצר, ובמקום לגלם דמות שלא מראה רגש הוא גילם דמות נעדרת רגש לחלוטין.

בעקבות זאת, נוצר הרושם שלזרוב מדקלם את הטקסט. לדוגמה, בסצנה בה הוא מגיע לדוכן העיתונים ומבשר לשכנותיו שנמצאות בקרבת הדוכן כי הבניין שלהם עומד להיהרס ושהן ייאלצו להתפנות ממנו בקרוב, הוא אומר זאת באותה אדישות בה הוא מבקש מהמוכרת את העיתון.

כך סיכמה בידו את תהליך היצירה: "אני חוזרת בסרט לשנה הקריטית הזאת, מתבוננת באבא אימא ילדה ובניין ומנסה ללכוד מצב רוח, מצב צבירה, של טרום שינוי ושל פוטנציאלים שמרחפים באוויר".

לסרט יש הרבה פוטנציאל באוויר להיות מרגש וקסום אבל היא לא הצליחה ללכוד אותו. התוצאה היא סרט סטודנטיאלי עם הרבה מוטיבים שפשרם לא ברור ומסר מעורפל. רק הבלחותיה של חנה לסלאו הנפלאה מצילות את הסרט המפוהק משיממון מוחלט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

המומלצים

פייסבוק