רצח רבין: ההסתה, המחדל ווידויו של איש השב"כ
הסרט ששודר אמש על רצח רבין חושף גילוי מפתיע על איש השב"כ שהופקד על בטחונו של רבין והיה הראשון לחקור את יגאל עמיר. אבל הגילוי המרעיש באמת הוא זה: עשרים שנה עברו, ועדיין לא הפקנו לקחים בנוגע לקו הדק שבין חופש ביטוי והסתה
רצח רבין הוא מסוג ההתרחשויות שלא ניתן לתחום וליצור להן גבולות ברורים של זמן והיקף השפעה. השתלשלות האירועים הפוליטית והביטחונית מאז ועד היום היא במידה רבה תוצאתו של הרצח, בחלקה ישירה ובחלקה נגזרת; והחברה הישראלית, על שלל היבטיה, עודנה מושפעת ממנו.עוד כותרות ב-nrg:
• מתיסיהו עונה לרוג'ר ווטרס
• קורע: גיא לואל נגד איה כורם
• בשידור חי: רינה מצליח נשכה את הרצוג
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השאלה כיצד הייתה נראית המפה הפוליטית והחברתית בישראל, אלמלא נורו אותם שלושה כדורי אקדח, מלווה אותנו כבר עשרים שנה, לצד השאלה האם ניתן היה למנוע את הירי. סרטו של נתי אדלר, 'לא חשבתי שהוא יצחק', ששודר אמש בערוץ 10, מתמקד בעיקר בזו השנייה.
על פי הסרט, ובעיקר על פי עדותו של איש השב"כ לשעבר דביר קריב, שהיה חלק מן הצוות שהיה אמון על ביטחונו של רבין, הרצח יכול היה להימנע אלמלא מחדל של השב"כ, שכלל לא ברור כיצד טעה בהערכותיו ובעיבוד המידע שהגיע לידיו. עם ההסתה הבוטה, ההפגנות, ההתבטאויות החריפות, ההתראות, ומעבר לכך – פרופיל שנבנה ע"י השב"כ של דמות המתנקש הפוטנציאלי, דמות שמתיישבת אחד לאחד עם דמותו של יגאל עמיר, אותו אחד שחודשיים וחצי לפני הרצח עלה שמו כבעל דעות קיצוניות שאינו חושש להביען – הכתובת לא רק הייתה על הקיר, אלא גם הבהבה באורות ניאון שצריכים היו לבהוק למרחוק.
קריב, שהסרט הופק בעקבות ספר פרי עטו שראה אור לאחרונה, אמור היה לחקור את הידיעה שהתקבלה אודות אמירותיו של עמיר כי יש להרוג את רבין, אך לא עשה זאת, משום שבאותו יום יצא לחופשה שקיבל לרגל חתונתו. האם מתקבל על הדעת שזו סיבה מספקת לאי טיפול נאות בידיעה? האם סביר שבטחונה של אישיות פוליטית ראשונה במעלה יהיה תלוי בחתונתו של אחד החוקרים? האם קריב הוא איש השב"כ היחיד שהיה באפשרותו לטפל בידיעה, ובהיעדרו אין אדם אחר המופקד על המשימה השולית של מניעת התנקשות בראש הממשלה?
עדותו של קריב, שנפשו עודנה חבוטה ומיוסרת, מתובלת בווידוי מרעיש למדי – בשעה שחקר את עמיר, שעות ספורות לאחר הרצח, חלפה בו מחשבה לירות בו על מנת להורגו. מאחר וכולנו יודעים שלא עשה זאת, מה שמשמר את המתח הוא הרצון לגלות כמה קרוב היה קריב לביצוע המעשה. האם ניצב מול עמיר באקדח שלוף ובמבט יוקד? האם אצבעו כמעט וסחטה את ההדק? האם הייתה זו מחשבה רגעית או כוונה של ממש, המגובה בתכנית פעולה? אדלר מודע היטב לאפקט הדרמתי הגלום בהצהרה הזו, ועל כן משחרר את פרטי העלילה במנות קצובות לאורך הסרט.
האם המחשבה לירות בעמיר מקורה בשנאתו של קריב לאיש שנטל את חייו של האדם שהעריץ ואהב, או שמא מתוך חרטה עמוקה על כך שהשב"כ, ובתוכו הוא עצמו, כשל במשימתו, על אף שכל תמרורי האזהרה הונחו מול פניו? האם ראה בירי בעמיר דרך לכפר על חלקו במחדל ולהשקיט את מצפונו? ככל הנראה, מדובר בשילוב של כל אלו יחד.
לצד הניסיון להתחקות אחר שארע בנובמבר 95', חשוב שנקדיש מחשבה גם להקשר העכשווי. הדיון על הקו הדק בין חופש ביטוי והסתה רלוונטי גם היום, בחלוף עשרים שנה, ואולי אף יותר – מאז, נכנסו לחיינו הרשתות החברתיות וקבוצות הווטסאפ, שבמהירות רבה הפכו לפלטפורמות מרכזיות להבעת עמדה פוליטית, באופן שחלקו נותר בגבולות חופש הביטוי, חלקו מדשדש בתחום האפור שבין לבין, וחלקו הסתה של ממש.
השב"כ אינו היחיד שעליו להפיק לקחים מההתנקשות ברבין – גם אנו, כחברה, צריכים לעשות זאת, משום שאמנם היה זה עמיר שלחץ על ההדק, אך גם לקולות שהציגו את רבין כבוגד ולכרזות הבוטות בהן הוצג כשסימן מטרה מעטר את פניו הייתה יד בדבר. כולנו יודעים שכדורי אקדח יכולים להרוג. כדאי שנזכור שגם מילים יכולות לעשות זאת.
"לא חשבתי שהוא יצחק", ראשון, 21:00, ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם