מגש הכסף: האם הפעם הציבור ילמד את הלקח?
דורון צברי, גיא רולניק, ירון זליכה ודני גוטווין הם הנביאים החדשים הדורשים מעם ישראל להתעורר ולסיים את שהתחיל בקיץ 2011, עת יצא לרחובות למחות על עושק המחייה. הכוונות הטובות אמנם מסוות לעתים ביומרה דידקטית, משנה פוליטית והתמקדות בתפל במקום בפני הטייקון, ובכל זאת – את השיעור הזה כולם חייבים ללמוד
במאה השמינית לפני הספירה הסתובב ברחובות ירושלים אדם בשם ישעיהו וקרא בתסכול לעבר ההמונים "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, שריך סוררים וחברי גנבים". העוברים והשבים התבוננו בנביא המשונה והמיוסר, עצרו לרגע והמשיכו הלאה. חלקם ודאי הזדהו עם זעקתו לשינוי חברתי, אחרים חשבו שמדובר במשוגע. כשהחורבן הגיע, רק מעטים זכרו את דבריו.עוד כותרות ב-nrg:
• הדרמה הטובה בטלוויזיה - בערוץ הראשון
• הכוכב הפלסטיני: לא מוצא סיבות לחזור לארץ
• סלנג בוטה ואמירות קשות: מילון יצחק רבין המלא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חלפו למעלה מ-2,500 שנה ועדיין נותרו בעולם נביאים שמתריעים מפני ההדרדרות המוסרית של החברה הישראלית. במקום לכתת את רגליהם ברחוב הם נעזרים בכיכר השוק הווירטואלית – הטלוויזיה והרשתות החברתיות, ומקווים שהפעם הציבור ילמד את הלקח."מגש הכסף", הסדרה החדשה של דורון צברי ואמיר בן דוד, היא אחד הניסיונות של אותם "מוכיחים בשער", המבקשים לנער את החברה הישראלית ולגרום לה להשלים את המהפכה שהחלה במחאה החברתית של קיץ 2011.
ארבעת פרשי האפוקליפסה הם דורון צברי (במאי), גיא רולניק, מייסד דה מרקר, החשב הכללי לשעבר, פרופ' ירון זליכה והפרופסור דני גוטווין. חמושים בטושים ומצגות הם יצאו לשכנע את הציבור הישראלי שכל תפיסת המציאות שלו מוטעית: הכנסת, הממשלה, הגופים שאמורים להגן עליו מפני הטייקונים החזירים ועוזריהם ימח שמם לא מתפקדים. למעשה, מרבית הדברים שאותם אנחנו רואים בטלוויזיה הם מסך עשן, הטעיה, אותה זורים בעינינו שליחיהם של העשירים, כדי שלא נבחין שהם האויב האמיתי.
האם הם יצליחו במקום שבו הנביאים הקדומים נכשלו? האם הם יציתו את אש המרד? לא בטוח.
ראשית, לא נראה שסדרת דוקו שמשודרת בערוץ 8 הולכת להצית משהו מלבד עוד סיגר בפה של תשובה. גם העובדה שיוצר הסדרה, הבמאי דורון צברי, בחר להתראיין לקראתה דווקא ב"הארץ", לא בדיוק הופכת אותה לכלי לגיוס ההמונים. למרות שהסדרה מספרת את סיפורם של המדוכאים והמנוצלים, היא פונה דווקא לקהל יעד מצומצם מאוד. ככל הנראה, מדובר בהכרעה שנכפתה על צברי: לפי המתואר בסדרה, אין סיכוי שהערוצים הגדולים הנשלטים בידי בעלי הון יסכימו לשדר אותה.
אבל לבחירה המובנת והבלתי נמנעת במדיה איזוטרית כמו ערוץ 8, ולניסיון ללוות אותה בבאז ברשתות החברתיות, נלוות כמה בחירות אומנותיות שיוצרות תחושה קלה של התנשאות (הקו בין מהפכן חברתי לאוונגרד אליטיסטי דק מאוד).
ראשית, התפאורה. הטענות של שלושת כוכבי הסדרה נאמרות בכיתות לימוד. מלבד הבלחות לראיונות קצרים עטורי פאנץ'-ליינים ונעדרי אמינות, רוב זמן המסך של רולניק, זליכה וגוטווין הוא למעשה סדרת הרצאות רצופה וערוכה היטב. הבחירה בלוקיישן של כיתות הלימוד יוצרת אווירה דידקטית ומרגיזה. צברי בחר בשכל לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, והוא מנסה להעביר תכנים כלכליים "משעממים" בצורה קצרה ותמציתית. אבל השימוש בשורת ההרצאות של שני אשכנזים ופרופסור עיראקי אחד, יוצרת לעתים תחושה של מופע למטומטמים (קצת כמו הקליפים המרגיזים של אלדד יניב כשגילה את האור ב"ארץ חדשה").
בנוסף לכך, הנמען המרכזי של הסדרה – הציבור הישראלי – נעדר ממנה לחלוטין. סרטונים משנות השמונים, ותיעוד שחוק של עובדי ניקיון והומלסים, לא מצליחים ליצור את התחושה שמדובר במאבק גורלי ולא רק בדיון אקדמי. אפילו המחאה החברתית – אחד האירועים המכוננים לשיטתו של רולניק – קיבלה פחות זמן מסך מעורך הדין פנחס רובין, פרקליטם של אריסון ותשובה.
לסדרה לא הוכנס סקר דעת קהל אחד הנוגע לאמון הציבור ברגולטורים, בפוליטיקאים ובאמצעי התקשורת. הממשק היחיד של שלושת "הפרשים" עם הציבור הישראלי כפי שהוא מוצג ב"מגש הכסף" מתרחש רק בכיתות הלימוד ובחוגי בית. אף אחד מהם, ולו בשביל להעניק צבע ללחיים של הסדרה, לא הוצג כשהוא מדבר עם אזרחים אמיתיים ומנסה לשכנע אותם בצדקת דרכו. לנביאים חסר הפייסבוק, לרולניק ושות' חסר הקילומטראז' ברחובות העיר.
גם "הרעים" בסיפור לא מקבלים מספיק זמן מסך. נכון שפרצופיהם של תשובה, אריסון, דנקנר ושות' מופיעים מספר פעמים לאורך הסדרה, אבל ברוב הזמן מדובר בהצגה אייקונית ולא ממשית. רק בפרק השלישי מנסה גוטווין להבין איך נולדו הטייקונים, בשאר הזמן הצופים נדרשים להתבונן בהם כגזירת גורל איומה, מה שדווקא מעצים, בניגוד לכוונת המשורר, את התחושה שלא ניתן למגר את כוחם. איפה מוזי ורטהיים גר? כמה ילדים יש לשלמה אליהו? כיצד תשובה צבר את כוחו? השאלות האלו לא מקבלות מענה ומותירות את קבוצות האינטרסים והעומדים בראשיהן כדמונים נטולי פנים.
ומה לגבי הפוליטיקאים? איפה הם בכל הסיפור הזה? קל מאוד להתנפל על הרגולטורים, פקידים שאינם נבחרי ציבור ולא מחויבים לתת לו דין וחשבון. חוץ מהקונספירציה המיותרת של פרופ' גוטווין על הניסיון של הליכוד להשתלט על המדינה ולמצוץ את דמה, אין כמעט אזכור של פוליטיקאים שמושפעים ישירות מבעלי ההון.
נראה שהחשש מתביעת דיבה ליווה את יוצרי הסדרה, שמיעטו לפרט את הקשרים שבין התקשורת, הכסף והפוליטיקה. מי שרוצה להיאבק בקאסטה השלטת, צריך לעשות זאת לא רק באמצעות גרפים ונתונים, אלא גם בעזרת רכילות אפקטיבית שלא תפחד לחשוף את אחורי הקלעים של האליטה השלטת בישראל (משהו כמו "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל, רק יותר אלגנטי ופחות פופוליסטי). אם שרים וחברי כנסת הוזמנו לבר מצווה של טייקון, ואם רני רהב מלווה את אחד ממניחי הזרים בטקס האזכרה ליצחק רבין (סיפור אמיתי שקרה השבוע), כדאי שהציבור ידע את זה. במיוחד אם רוצים שהוא יצא לרחובות.
נרחיב. חלק מהשיטה של בעלי ההון וקבוצות האינטרסים שנאבקות נגד השינוי הוא העובדה שהם לא נחשפים לציבור, לא מתראיינים ולא מחזיקים בחשבונות פייסבוק וטוויטר. במקום זאת הם מסתתרים מאחורי המותגים שלהם: "בנק הפועלים", "נובל אנרג'י", "מגדל" ושות'. כדי להתמודד עם האסטרטגיה הזו, צברי היה יכול לנסות לערוך קולאז' כלשהו של סרטונים וריאיונות בהם מופיעים טייקונים ונציגיהם בתקשורת, שהיו עשויים לסדוק את הדימוי שלהם כשועי עולם ולשרת את מטרת הסדרה. רק לאחרונה פורסמה הקלטה נדירה בערוץ הכנסת, בה יצחק תשובה משווה את עצמו ללא פחות מאשר רוטשילד (בסדרה משולב קטע קצר משיחה עם תשובה באולפן שישי, אותו הנחה יאיר לפיד. אולם הפוטנציאל של הריאיון הזה לא מומש).
חיסרון נוסף של הסדרה קשור לקטלוג הפוליטי שלה. אחרי המחאה החברתית של קיץ 2011 טענו רבים בימין כי מי שעמד מאחוריה הם ארגוני שמאל שביקשו להדיח את נתניהו מהשלטון, והפרק השלישי של המיני סדרה של צברי מעניק להם את ההוכחה שחיפשו על מגש של כסף.
השילוב של גוטווין הוא צעד מוטעה ומתמיה, שסותר וחותר תחת המסרים של זליכה ורולניק. בעוד שהאחרונים מנסים לטעון שהקטלוג הפוליטי בין ימין לשמאל הוא מעין אחיזת עיניים שאינה משקפת את יחסי הכוחות האמיתיים במדינה, נתן צברי את הבמה ל"פרוטוקולים של זקני הימין" של גוטווין, המאיימים להטיל על הסדרה את התיוג "שמאלנית" (וכדאי לקוות שזה לא יקרה). במקום ש"מגש הכסף" תסיים בקרשנדו שיעורר בצופים קתרזיס, היא מתמסמסת בסבך ההאשמות הדמוניות של הפרופסור מחיפה. בכתבה שפורסמה בשבת האחרונה ב"הארץ", אמר אמיר בן דוד, שותפו של צברי, כי "זה לא פרויקט של הימין או השמאל". ככל שזה נוגע לפרק האחרון, נראה שדווקא עמדותיו הפוליטיות של צברי הכריעו את הכף.
אבל למרות הביקורת לעיל, בסופו של דבר, היצירה של צברי היא שלב חשוב נוסף בדרך להפצת משנתם של אנשים כמו רולניק וזליכה. בתור צופה שאין לו ידע כלכלי ושנכשל שוב ושוב בניסיון להבין סוגיות מורכבות כמו מתווה הגז, אני יכול להעיד שהסדרה ריתקה אותי. היא מעוררת מחשבה ונוגעת בהרבה עצבים חשופים וכואבים.
אין לי שום דרך מתמטית להוכיח שרולניק וזליכה צודקים ואני יודע מספיק כדי לדעת שיש שני פנים למטבע. אבל למרות זאת ברגעים רבים במהלך הצפייה, רציתי לצאת לרחוב לצד מאות אלפי אזרחים רותחים מזעם ולשנות את המציאות כאן. במובן זה, הסדרה משיגה את מטרותיה.
אחת ההברקות של הסדרה היא שמה: "מגש הכסף", שם דו משמעי שמשמש כפרודיה על השיר הידוע של אלתרמן.
"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: 'מי אתם?', והשניים שוקטים
יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'.
מצד אחד, רולניק וזליכה הם הנער והנערה המתוארים בשיר המקורי של אלתרמן. "עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע". מצד שני, "מגש הכסף", ביטוי המתייחס להקרבה של אלו שבזכותם קמה המדינה, משמש בסדרה כתיאור נלעג לאופן שבו נמסרה "האומה שטופת הדמע" לידיה של אליטת הממון והאינטרסים.
העתיד יגלה האם יצירתו של צברי תהיה שלב חשוב בדרך לשינוי חברתי אמיתי, או שגם הוא, רולניק וזליכה, "יפלו עוטפי צל" לרגלי מדינת היהודים. ישעיהו הנביא כשל בסופו של דבר במשימתו, אולם ייתכן שהגרסה המודרנית שלו תצליח קצת יותר. "והשאר", כפי שכתב המשורר, "יסופר בתולדות ישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם