ראשי » תרבות » קולנוע

הפסטירבין של גיתאי: לרבין מגיע סרט יותר טוב

התנהלותו של עמוס גיתאי בהפקת סרט ההנצחה החשוב ללא עוררין "רבין, היום האחרון", חוטאת לא רק בזילות של אמנות הקולנוע, אלא גם באמביוולנטיות צבועה, דידקטיות מאוסה והעמקת הקרע בעם תוך ניכוס הגורמים לרצח מבלי להתחשב בטראומה הקולקטיבית

 
רבים מכם בוודאי לא תכננו ללכת לסרט "רבין, היום האחרון", מכיוון שהסרט סומן כשמאלני. ובכן, לתייג את הסרט כשמאלני הוא מחמאה גדולה לסרט. מתיוג זה משתמע כי: א. יש לסרט נראטיב ברור כלשהו, ו-ב. שאפשר להכניס את הנראטיב הברור הזה לקטגוריה מסוימת. נקצר תהליכים ונאמר כבר עכשיו שההנחה הראשונה לא מתקיימת.

עוד כותרות ב-nrg:
• עסק שחור: הרדיו שמירי רגב לא הייתה מממנת
• לא מה שחשתבם: למה רובין וויליאמס התאבד?
• דוגמניות נאבקות בבוץ: בשביל זה יש ריאליטי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

על הבעיות הקולנועיות של הסרט נכתב כבר הרבה. הבחירה בתמלול ועדת חקירה כתסריט, העובדה שהרגעים המרתקים של הסרט הם כולם קטעי ארכיון, שהשחזורים של אירועי אותו היום האחרון (שהם חלק מזערי מהסרט, בניגוד לשמו) נראים מופרכים לחלוטין. אבל הסרט כן נכנס לקטגוריה. הקטגוריה היא "פסטירבין". מה שהיה אבל אמיתי על מנהיג ודרכו שהלכו בשלוש יריות אקדח של רוצח הפך עם הזמן ובמבט מבחוץ להפיכתו של רבין לקדוש מעונה, כשהדם שנשפך קידש בדיעבד כל פעולה וכל החלטה של ראש הממשלה הנרצח.

הטקס הקבוע הזה הצליח בעיקר לגרום לתחושת ניכור של ישראלים רבים מאותו פסטירבין מושמץ. במקום להרגיש את תחושת האשם שהפסטירבין היה אמור לגרום להם להרגיש, קיבלנו ציניות, הפניית גב ואת יום מורשת רחבעם זאבי בלוח השנה. הניסיון להבין מתלמידת בית ספר מה נלמד ביום הזה, למשל – האם המורה מסבירה להם שאם יש סכסוך עם ילדה בכיתה אז הפיתרון הוא להעביר אותה לבית ספר אחר? נתקל בתשובה האדישה "הוא עשה כל מיני דברים". עדות קטנה לחוסר התוחלת של ימי המורשת למיניהם.הסרט הזה הוא עוד קיסם במדורת הפסטירבין. אנחנו צדקנו, אתם עשיתם טקסי פולסא דנורא ומילאתם מחסניות בכדורים. אם להשתמש בלשון של תעמולת הבחירות שמופיעה בסוף הסרט, זה אנחנו או הם. אז זה הם. ועוד איך זה הם, גם במחיר שינוי ההיסטוריה, ספורט עממי בימים אלה. אם אנחנו תמיד צדקנו ואתם תמיד טעיתם, אז ההתנחלויות זה חטוטרת על גבכם, ואך ורק על גבכם. ויצאנו נשכרים. הא! בדקות הקשות ביותר של הסרט, שמזכירות שיעור מבוא במשפט בינלאומי, מביאים לנו גרסה מכובסת של ההיסטוריה של ההתנחלויות, כזו שמוחקת את חלקו של רבין בכיבוש שטחי הגדה ורצועת עזה ואת חלקן של ממשלות ישראל עד 1977 בהקמת ההתנחלויות. השיעור הזה לא מופנה אלינו, דוברי העברית, אלא לאיזו ועדה אחרת – כזו שתצטרך לנקות את עמוס גיתאי מחטאי מדינת ישראל. אני לא מאלו הקיצונים, אתם מבינים? אנחנו אלו שרצו שלום ורצחו לנו את המנהיג, אז לא צריכה להיות לכם בעיה לממן את הפרויקט הבא שלי. וכך, במקום מבט מפוכח על ההישגים הצבאיים של רבין ובני דורו וכיצד הם שינו את הציונות הדתית, מי שהייתה בת ברית למפא"י עד אז, אנחנו מקבלים - "היי, אני לא איתם", הם הרעים, אני בקבוצה השנייה והאיכותית.

במקום נראטיב שיתחבר למסורת ההומניסטית שממנה הגיעה הדמוקרטיה, זו ששואלת את השאלה "איך מחליפים שלטון מבלי לשפוך דם?", אנחנו מקבלים קנוניזציה של קדוש מעונה. אנחנו מקבלים  "אנחנו" ו"הם", רטוריקה שעמוס גיתאי מצליח גם להוקיע וגם להשתמש בה בו זמנית. אמביוולנטיות צבועה, עטופה בזילות אמנות הקולנוע, במסווה של מסמך היסטורי רב מעלה.

דווקא בסרט המבוסס על קומיקס, "האביר האפל", הצליח כריסטופר נולאן ליצור משל מורכב על הצורך שלנו בתדמית נקייה ללא רבב של מנהיג, מעין "אביר לבן". "אתה מת גיבור, או חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", אומר מפקד המשטרה בציטוט מפורסם מהסרט. ברגע לא מכוון אחד בסרט, שכנראה נועד להגחיך יותר מאשר לעורר רגש, מצליחה דליה שימקו להעביר את המורכבות הזו, בנאום של פסיכולוגית שמנסה להסביר כיצד הפך רבין מגיבור לנבל. כי עבור ציבור המתנחלים, זה מה שקרה -  מגיבור ישראל הוא הפך למי שרוצה להרוס בתים ולפנות משפחות, ועבור מחנה השמאל הוא מת גיבור במלחמה על השלום. ואלו רק גרסאות של שניים מתוך השבטים המרכיבים את החברה שלנו. אם נמשיך להתעלם מהמורכבות הזו של הסיפור שלנו, אנחנו נקבל אנדרטות קולנועיות בלתי ניתנות לצפייה כמו הסרט הזה.

לנו מגיע לנו במאי טוב שיספר את הסיפור הזה, לכל הפחות – את עמוס גיתאי של "כיפור". ולראש הממשלה המנוח של ישראל מגיע סרט הרבה יותר טוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg