חושבת כמו רוצחת: ראיון עם ליידי גאגא
רגע לפני גיל 30, ליידי גאגא נפרדת (זמנית) מהתלבושות המופרכות ומהפסנתר הצמוד. כתבנו פגש אותה על הסט של הסידרה "אימה אמריקאית", שבה היא מגלמת רוזנת רצחנית, ושמע כיצד למדה לאפסן את האגו בצד, מדוע היא מפחדת לצפות בסצנות בכיכובה ולמה היא חושבת כמו הרוזנת
ההנחה הרווחת היא שאני אכנס לחדר או אגיע לראיון איתך ומייד אסתמן כביץ', אתחצף וארדה באנשים. אבל העיסוק האמיתי שלי הוא לשמור על כנות ואמת, למרות התדמית הזאת. זה לא נוח, ומעולם לא היה נוח. גם כשאני לבושה גרנדיוזי, אני בעיקר משתדלת להיראות כאילו הכל נעשה באפס מאמץ".
עוד כותרות ב-nrg:
• די להתחסדות: תגובה לאסי עזר
• האזינו בעצמכם: אדל העתיקה משיר כורדי?
• המלט באדידס: מאור זגורי מרים לשייקספיר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ואז ליידי גאגא מחייכת. חיוך אמיתי, פשוט, מפתיע. מפתיע במיוחד כשהוא בא מכיוונה של הדרמה קווין, כוהנת המניירות הבלתי מעורערת של תעשיית המוסיקה העולמית. דיווה שהפוקר פייס שלה, כשם להיטה הידוע, כולל שלל מסיכות, שמסתירות את האמנית המוכשרת והטוטאלית שמאחוריהן.
היא יושבת מולי באולפני רשת FX בלוס אנג'לס, עם שיער בלונד פלטינה וגבות שחומצנו כנראה לא מזמן, ומתחת לעיניה הכהות איפור מינימלי של קו אייליינר כהה. לגופה חלוק ירוק פשוט, מבריק ודק. על הפרק: השקת השלב הבא בקריירה של המולטי־טאלנטית האקסטרווגנטית - משחק.מאז הפריצה שלה ב־2008, שעטה גאגא (29) קדימה עם להיט אחרי להיט. היא הופיעה בהצלחה מסביב לעולם ומכרה 28 מיליון אלבומים. התקשורת לא ידעה שובע מהדמות הצבעונית בעלת האובססיה לאופנת מעצבים פרועה, ובכל העולם היא כבר הוכתרה כ"מדונה החדשה" של המאה ה־21.
• לא רק זמרת: גאגא מועמדת לגלובוס הזהב
אלא שאלבום האולפן השלישי שלה, "ArtPop", שהוציאה לפני שנתיים, היה כישלון, ואף כונה בלעג "Art-Flop". הסינגלים לא טסו ברדיו ובמצעדים כבעבר, ושינויים בניהול של הכוכבת העיבו על קידום ראוי לאלבום. שנה אחר כך היא ניסתה למזער נזקים עם אלבום נישה קטן של קלאסיקות ג'אז, שאותו הקליטה עם הזמר הוותיק טוני בנט. האלבום זכה להצלחה יחסית (וגם זיכה אותה בפסלון הגראמי השישי שלה), אבל התחושה בתעשייה היא שהליידי איבדה את מרכז הבמה לטובת אחרות.
למגזין המוסיקה המוביל "בילבורד" זה לא הפריע להכתיר את גאגא כאשת השנה שלו. "זו עוצמה גדולה עבורי להיות אשת השנה של 2015", היא אמרה, "זו השנה שבה עשיתי את מה שאני רוצה במקום להמשיך לעשות מה שחשבתי שרוצים ממני.
"בסוף 2014 הסטייליסט שלי שאל אותי, 'את בכלל רוצה להמשיך להיות כוכבת פופ?'. הבטתי בו ואמרתי: 'לו יכולתי לעצור את הרכבת הזאת עכשיו, הייתי עושה את זה. אבל אני לא יכולה. ואני כן צריכה לעצור לרגע, כי עוד רגע אני מתה'.
"זו טעות אדירה ללכת רק אחרי בצע כסף במאמץ להישאר בפיסגה. אני חושבת שזה מה שכולם ציפו שאעשה. אבל אני בחורה מזן אחר. הייתי מתחילה לנגן ולשיר, והראש שלי היה אומר: 'את מוכשרת מדי לחרא הזה. פאק איט, הקול שלך נשמע נהדר, הנה אקורד יפהפה ומילים מדהימות, למה את נותנת לאנשים למעוך אותך? ממתי את הרובוטית שנכנעת לאופנה?'"
גאגא חישבה מסלול מחדש וזה מה שהוביל אותה לקאסט של סידרת הטלוויזיה "אימה אמריקאית: המלון", המשודרת אצלנו במקביל לשידור בארה"ב (ימי ראשון ב־22:00 בערוץ yes Oh וב־yesVOD). לסידרה אחראים התסריטאים ריאן מרפי ובראד פלצ'וק, שיצרו סדרות דוגמת "גלי" ו"ניפ/טאק", שהיו להצלחות גדולות כשעלו, אך דעכו עם הזמן. "אימה" היא ההצלחה הגדולה ביותר של הצמד עד כה, והיא טיפסה מרייטינג של 2.8 מיליון צופים בעונה הראשונה לממוצע של 4 מיליון צופים בשתי העונות האחרונות.
העונה החמישית נפתחה לפני חודשיים עם נתון גבוה נוסף - 5.8 מיליון צופים - לא מעט בזכות הבאזז שיצרה הליידי. עם רייטינג השיא של הסידרה בפתיחת העונה הקודמת (6.1 מיליון), מדובר בסידרה הנצפית ביותר אי פעם של רשת הכבלים FX מבית אולפני פוקס, שאחראית גם לסדרות מצליחות דוגמת "לואי" ו"פארגו".
• ליידי גאגא חושפת: נאנסתי בגיל 19
• גאגא מסבירה: למה כמעט הפסקתי ליצור
עלילת העונה הנוכחית מתרחשת במלון אפל ששמו "קורטז" בלוס אנג'לס, הנשלט בידי הרוזנת אליזבת ג'ונסון (גאגא). אחרי שהגיעה להוליווד בשנות העשרים עם חלום להיות כוכבת וגילתה שהמאהב שלה הוא מעין ערפד הניזון מדם אנושי, היא מצטרפת לחגיגה המדממת וזוכה לחיי נצח משלה.
אם על המסך הקטן גאגא נראית כמי שמנהלת את העניינים וגונבת את ההצגה תוך הפגנת סקס־אפיל, מאחורי הקלעים היא בדיוק ההפך. ניגשת אלי, לוחצת את ידי ושואלת מאיפה אני. אני מספר לה שאני מישראל, שבה היא הופיעה פעמיים (כולל מייד אחרי "צוק איתן" - בהופעה שרבים חששו שלא תצא לפועל), והליידי מהנהנת בפנים חתומות ומשיבה בקצרה: "כן, אני זוכרת את זה היטב".
היא אומרת שהפנייה שלה למשחק היתה מחושבת, והבחירה ב"אימה אמריקאית" לא היתה מקרית.
"הגעתי לסידרה הזו כי אני בראש ובראשונה מעריצה מושבעת שלה. כשצפיתי בה תמיד הרגשתי חיבור מרחוק עם ריאן מרפי, והבנתי שהמחשבות שלנו מצטלבות, בלי שאנחנו מכירים בכלל. שנינו מתקיימים ביקום מלא יצרים אמנותיים ומונעים מאינסטינקטים דומים. ברגע שנפגשנו לראשונה על הסט, אחרי שהתפקיד הוצע לי והסכמתי, זה היה שידוך מגן עדן.
"כמובן שיש דמיון באופן האסתטי שבו שנינו מתייחסים לאופל, אבל מה שהדהים אותי הוא עד כמה אנשים משוכנעים שזו מי שאני במציאות".
לטובת תפקיד הרוזנת, שמפתה גברים ונשים למיטתה ולבסוף גם שותה את דמם, היא קיבלה השראה מדמויות אייקוניות מז'אנר האימה. "עשיתי שיעורי בית ובחנתי מקרוב את העבודות של אנתוני פרקינס ב'פסיכו' ואנתוני הופקינס ב'שתיקת הכבשים'. צפיתי גם בסידרה הדוקומנטרית 'הג'ינקס' על המיליארדר הרצחני רוברט דורסט, כי בדומה לרוזנת, גם הוא אדם עשיר מאוד שפועל בצורה קרה כרוצח סדרתי.
"הצופים מניחים בוודאי שאני מאוד מקבילה באישיותי לזו של הרוזנת. אנחנו שונות לחלוטין. אתה יודע כמה היה לי קשה להיות מרשעת כל הזמן? בחיים האמיתיים אני אובר דרמטית, ומשתדלת להצחיק את חבריי בכל הזדמנות. ריאן תמיד הינחה אותי בתחילת הצילומים להיות יותר קשוחה וקרה ולהתנהג בביצ'יות לאחרים. הייתי צריכה לעבוד על זה לא מעט.
"השאיפה שלי כשחקנית היא להיות טבעית, כולל הבלונד־פלטינה, ולא שתהיה לצופה תחושה שאני מעמידה פנים בתור דמות שאינה קשורה אלי כלל. כך היה נהוג בעידן הסרטים של היצ'קוק - הגיבורה הנשית הזוהרת לא היתה סתם בלונדינית יפה, אלא דמות עם אופי וכבוד. האפיון של הנשים הללו היה מכובד.
"אני רק מקווה שאוכל להיעזר בעבודה על הסידרה לטובת התפקיד הבא שאקח על עצמי, ושלא כל דמות שאני אגלם שתהיה בלונדינית תהיה מסוגה של הרוזנת".
היא אומרת שלא קל לה לצפות בפרקי הסידרה, "אני מבועתת מאיך שיצאתי. הבטן שלי מתכווצת, ואני לא יכולה לנשום באופן סדיר. יש מקרים שבהם אני נהנית ממה שאני רואה, אבל במקרים אחרים אני כולי נסערת - למה יצאתי ככה, למה אמרתי את המשפט בצורה כזו ולא אחרת. כשאני אומרת למי שנמצא איתי שההופעה שלי שטוחה ומשעממת, אומרים לי שזאת דמות חזקה.
"אני תמיד חושבת איך אני יכולה לשפר ולהיות טובה יותר בפעם הבאה. לעולם לא תמצא אותי לוגמת כוס שמפניה וטופחת לעצמי על השכם".
על סט הצילומים המושקע של "אימה" היא סטפני (שמה האמיתי), או "הרוזנת". באופן חסר תקדים נבנה באולפני פוקס בלוס אנג'לס לובי מלון ענקי ומדויק לפרטי פרטים, מה שבדרך כלל היה פשוט נפתר בלוקיישן קיים. גם הסוויטה של הרוזנת עוצבה במיוחד עם חדר שינה וחדר אמבטיה בצבעי אפור מטאלי, כשגולת הכותרת היא המיטה העגולה הגדולה במרכז החדר.
כשנודע על צירופה של גאגא לסידרה פנו מעצבים רבים להפקה בבקשה שבגדיהם ישמשו את הרוזנת. ואכן, הצצה לארון הבגדים המרשים שלה מגלה אנסמבלים מפוארים שהשאילו בתי האופנה של פראדה, יוז'י ימאמוטו, אלאיה וטום פורד, ונעליים בעלות עקבים גבוהים במיוחד של ג'ימי צ'ו ומנולו בלאניק. גאגא עצמה תרמה שמלות פרטיות שעיצבו עבורה ויוויאן ווסטווד, כריסטיאן לקרואה וטיירי מוגלר.
לו אייריך, מעצבת התלבושות על הסט, מסבירה כי בגדיה של הרוזנת שואבים השראה מכוכבות הסרטים האילמים קרול לומברד ודפני פולארד, עם האצילות שאפיינה את התקופה ההיא - בשילוב טוויסט מודרני. "בדרך כלל קשה לשאול בגדים ממעצבים, כי הם זקוקים לשמלות בחזרה", היא אומרת, "ובסידרת טלוויזיה, שבה דרושים צילומי השלמה, קשה לעמוד בכך. אבל עם גאגא זו אופרה אחרת. תקציב ההלבשה שלה לבדו נאמד ב־150 אלף דולרים".
לדבריה, אגב, הדם הסינתטי הדביק, שעשוי מסירופ תירס צבוע בצבע מאכל אדום, נשטף מהבגדים מהר יחסית כשהוא נלקח לכביסה מייד אחרי הסצנה, ותמיד יש רפליקות זהות לשמלות במידת הצורך. הכל כדי שהכוכבת תהיה מרוצה.
למרות הבלחות בשני סרטי המשך של רוברט רודריגז ("מצ'טה קטלני" מ־2013 ו"עיר החטאים: עלמה להרוג" מ־2014), מדובר בבכורה הרשמית של הליידי כשחקנית. "שיהיה ברור: קרעתי את התחת כדי לעמוד בסטנדרטים של השחקנים המיומנים והמצוינים שלצידם אני משחקת בסידרה", היא מצהירה.
"לפני הסצנה הראשונה שלי עם קת'י בייטס (שמגלמת את אייריס, פקידת הקבלה שהחלה לעבוד במלון רק כדי להשגיח על בנה, שמנהל רומן עם הרוזנת) נשארתי ערה כל הלילה, כדי לשנן את הטקסט שלי ולכתוב הערות בתסריט על כל מיני דברים שאני רוצה להביא לסיטואציה בינינו. המשמעת הזאת היא הדבר היחיד שאני מביאה אל מול המצלמות, ובשנים האחרונות הבנתי שזה הכוח הגדול שלי. להיות אמנית ממושמעת זה דבר שאני אוהבת מאוד, ואני נהנית ללמוד.
"רוב הזמן שאני עובדת על התפקיד אני מתרכזת בלחשוב כמו הרוזנת. זה קורה לי גם כשאני יוצאת לבלות או לאכול במסעדה, או אפילו הולכת ברחוב. אבל בעצם, את זה אני לא עושה הרבה לבדי (מחייכת). אני בדמות, מביטה בעוברים ובשבים, ואומרת לעצמי ביוהרה: אני מקווה שהם לא מלוכלכים, והאם זה יועיל אם אהרוג אותם, באותו אופן שבו אתה רוצה להיפטר ממטרד, מוחץ זבוב מעצבן שנכנס לחדר, בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.
"ברגע שאת לא ממוקדת, את מסתכנת בכך שהמשחק שלך יהיה שטחי וקאמפי, ויזכרו רק את השמלה היפה. הרי אפשר היה ללהק לתפקיד הזה כל מיני שחקניות, וכל אחת היתה מביאה אליו אמירה פנטסטית משלה. אני עסוקה במה שאני מביאה: אמנות עשויה ללא חת.
"התחושה שלי כשאני מגיעה לסט היא שיש מחויבות הדדית להתמסר טוטאלית לספר את הסיפור בצורה האופטימלית, וללכת עד הסוף, שלא כמו בסדרות טלוויזיה אחרות. אין חשש שיהיה משהו שהוא טו מאץ'.
"בפרק הראשון אני יוצאת עם הדמות של מאט בומר, שמנהל איתי רומן, בחיפוש אחר זוג לרביעייה. אחרי הסקס אנחנו שותים את דמם ומגיעים לשיאים של תשוקה. לא הבנתי למה אין סימולציה יותר מובהקת של אקט החדירה ביני לבין מאט, הרי הבאנו אותם לסוויטה של הרוזנת כדי להזדיין ולרצוח אותם.
"חשבתי כמו הרוזנת - למה בעצם מאט לא מזיין אותי על הגופות של אותו זוג, אחרי שרצחנו אותם? וריאן החוויר ואמר: 'לא בדיוק מוכרחים להראות את כל זה, אנחנו בסך הכל בפרק הראשון. עוד נגיע לשם'.
"גם בחיבור ביני לבין ריאן יש אותה תשוקה לא מרוסנת. כמו שני קאובואים עם אקדחים שלופים, שבן רגע ישדדו אנשים בבר רק כדי להשיג את מה שהם רוצים. בפועל זה היה אחרת. שכבתי במשך שעתיים באמבטיה של נוזל אדום סינתטי המדמה דם, בזמן שריאן עמד מעלי עם מברשת צבע ספוגה באותו דם והזליף לי טיפות על הגוף כדי שהתמונה תיראה בצורה מסוימת, משיקולים אמנותיים. מי שבאמת מתמצא באמנות ובהיסטוריה קולנועית ייהנה יותר מהסידרה, אבל גם מי שלא, ייהנה. זאת הגאונות".
לקראת תחילת הצילומים תקפו את גאגא חששות גדולים. "העצבים שלי כמעט ולא עמדו בזה. בדרך לסט ביום הראשון הקאתי בשקית פלסטיק ברולס רויס שלי. סגרתי את השקית והבאתי אותה כמזכרת לריאן מרפי. הוא לקח את זה בהומור ואמר: 'אז מה, את חושבת שתצליחי להגעיל אותי? בלתי אפשרי!'.
"כאילו שמתוקף העיסוק בז'אנר האימה הגרפי שום דבר כבר לא מגעיל אותו, ואני זו שמנסה להדהים אותו כשאני מציגה בפניו שקית עם הקיא שלי, פשוט כי הייתי מתוחה לפני תחילת הצילומים.
"דווקא ביום הראשון מצאו כינים אצל אחד הילדים שמשחקים לצידי בסידרה והוא לא היה יכול להגיע, אז כדי לצלם את הזווית שלי מדברת עם הילד הביאו ניצבת בת 40 עם פאה בלונדינית, ופשוט פרצתי בצחוק, כי מעולם לא עשיתי שום דבר קרוב לזה. המצלמות כולן עלי, ריאן צורח מאחור 'את מלכה!' ואני רק מתפללת לא להרוס את הכל".
אז זה מפחיד להיות שחקן?
"כן, אבל ברגע שאתה מחליט לשחק, אתה תחוש פחד רק אם תחשוב על זה. אני אשקר אם לא אגיד שזה מרגיש מוזר כל יום מחדש. ברגע שמגיע תסריט חדש, אני והצוות שלי פשוט תופסים את הראש. והדמות היא החיים שלי, גם על הסט וגם אחרי שאני אסיים את הראיון הזה.
"כמה שאני אדם מלא חמלה - בנעלי הרוזנת, אם מישהו מבקש עזרה, אני מגלגלת עיניים. צריך לזכור שהיא חיה כבר יותר מ־100 שנים, וכל מה שקורה לה במלון מערער אותה, היא מוכרחה לא ללכת לאיבוד בתוך כל הכאוס.
"אבל הגעתי לתפקיד מתוך השלמה עם כך שאני מחויבת לחלק הזה בחיי. זה האתגר שבמקצוע, וממש לא אכפת לי. אני די אוהבת לגלם רוצחת. הייתי זקוקה למקום הזה כדי לנתב את הצער והזעם שבי, אחרי מה שעבר עלי בשנתיים האחרונות בקריירה המוסיקלית".
המטרה שלך היא לחלוש על כמה תחומי אמנות - מוסיקה, משחק, ריקוד?
"אתה שואל אם אני אשת הרנסנס המודרנית? חד־משמעית כן, במאת האחוזים. תמיד הרגשתי את זה בתוכי, והיה לי חשוב מאוד שאם אבצע מהלך כשחקנית, טלוויזיה או קולנוע, שזה ייראה כמשהו שבא טבעי, ולא שיגידו 'תראו את זאת, מנסה עכשיו לשחק או להיות מעצבת אופנה'.
"לאנשים יש ציפיות מסוימות ממני, כאילו אני בונה לאט לאט אימפריה. כל הציפיות הללו פאקינג לא מזיזות לי. עבורי זה אך ורק להתקבל כשחקנית לגיטימית לכל דבר. הלוא למדתי בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בניו יורק במשך עשר שנים, התחנכתי למשחק מתודי בחוגים לדרמה כבר מגיל 11.
"תמיד הרגשתי מגוונת ברמה אמנותית, ומנגד, זה היה הציבור שקבע עבורי שאני כוכבת פופ. כל מה שאני עושה שקצת חורג מההגדרה הזאת - האלבום הקודם שלי, למשל - נתקל בעיקומי פרצוף ובמבקרים שלא מבינים מה אני חושבת לעצמי.
"הם מסרבים להבין איך זמרת פופ, שמנפיקה כל הזמן אותם להיטים, פורצת לפתע את התבנית. אני אמנית במה, ומה שהקהל מקבל הוא מה שהתקשורת בוחרת להתמקד בו. התקשורת אחראית לאופן שבו אמנות מוצגת ומתקבלת, ואני יכולה רק לקוות שגם היא תרחיב את אופקיה.
"אני נמצאת עכשיו במעמד שהרווחתי ביושר, ואני אשת רנסנס אותנטית, כי נאבקתי להיות כזאת. כמו שאמר אנדי וורהול: אמנות היא לא מה שאתה יוצר, אלא מה שהצלחת להעביר הלאה".
סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמנוטה נולדה בניו יורק במארס 1986 לסינתיה, עובדת בחברת תקשורת, וג'ו, יזם אינטרנט. השניים מנהלים מאז 2012 מסעדה איטלקית במנהטן בשם "ג'ואן", על שם דודתה המנוחה של גאגא. יש לה אחות צעירה ממנה בשש שנים, סטודנטית לאופנה.
כבר בגיל 4 החלה סטפני ללמוד לנגן בפסנתר. אף כי התקבלה בגיל 11 לבית הספר לאמנויות ג'וליארד היא נרשמה לבסוף לבית ספר קתולי, והמשיכה בתחביב הבמה בזמנה הפנוי. את ההופעה הראשונה שלה על במה נתנה בגיל 14 במועדון לילה ניו־יורקי. בתיכון שיחקה גם במחזות, ובגיל 14 קיבלה תפקיד מינורי כניצבת בסידרת המופת "הסופרנוס", בסצנה שבה היתה חלק מקבוצת החברים של הבן הצעיר של משפחת סופרנו.
לאחר התיכון נרשמה ללימודי תיאטרון מוסיקלי בבית הספר לאמנויות של אוניברסיטת ניו יורק, אחת מתוך 20 בלבד שהתקבלו בהרשמה מקדימה. אבל כבר בגיל 19 היא מאסה בלימודים והעדיפה לפתח קריירה מוסיקלית, בדגש על כתיבת שירים. בזמן ההקלטות באולפן בניו ג'רזי אימצה את שם הבמה שלה, בהשראת הלהיט של להקת קווין "Radio GaGa".
הדמואים שהקליטה נשלחו לחברת התקליטים Def-Jam, ושם החתימו אותה לחודשיים בלבד, מה שהניע אותה לפעול בכוחות עצמה ולהופיע בכל מקום אפשרי ברחבי ניו יורק. בשנת 2007 החלה לעבוד עבור חברת התקליטים Interscope וכתבה שירים לאמנים כגון בריטני ספירס וניו קידז און דה בלוק, עד שאמן ה־R&B אייקון החליט להביא אותה ללייבל הפרטי שלו, ואף הפיק את הלהיט הראשון שלה שנה לאחר מכן - "Just Dance", סנונית ראשונה מתוך אלבום הבכורה "The Fame".
האלבום צבר תאוצה לאט לאט, עם להיטים ובהם "פפראצי", "לאב גיים" וכמובן "פוקר פייס", שזיכה את גאגא בגראמי לשיר הדאנס הטוב ביותר, נוסף על גראמי עבור אלבום הדאנס־אלקטרוניקה הטוב ביותר. ב־2009 יצא האלבום במהדורה מורחבת עם שמונה שירים חדשים, תחת הכותרת "The Fame Monster", בהמשך לכינוי של גאגא למעריציה (monsters), כשהיא המאמא שלהם.
האלבום זכה בגראמי לאלבום הפופ הטוב ביותר. הלהיט הענק מתוכו, "Bad Romance", זכה בשני פרסי גראמי - עבור הביצוע הטוב ביותר של זמרת פופ ועבור הקליפ. גם בטקס פרסי הווידאו קליפים של MTV ב־2010, לשם הגיעה גאגא בשמלת הבשר הנא המפורסמת, היא היתה המנצחת הגדולה. היא קיבלה את פרס קליפ השנה מידיה של שר, שאותה הגדירה כאחת מאלילותיה.
אלא שהתאוצה האדירה שתפסה גאגא לא הלהיבה אייקוניות ותיקות, שלא פירגנו לה. גרייס ג'ונס אמרה שבמפגש עם גאגא "לא הצלחתי לאתר אצלה נשמה, היא רק מעתיקה ממני". מדונה, שבהתחלה שיתפה פעולה עם יריבות הפופ במערכון היתולי ב"סאטרדיי נייט לייב" שבו השתתפו השתיים, הצטרפה גם היא לגל המאשימים את גאגא בגניבת השיר "Express Yourself" - שנשמע דומה מדי ל"Born This Way", שיר הנושא מתוך אלבומה של גאגא מ־2011.
"אני חושבת שהיא בעיקר כועסת כי לא אכפת לי שהיא לא אוהבת אותי", אמרה גאגא בראיון להווארד סטרן לפני שנתיים. "ולא מזיז לי שהיא לא אוהבת אותי, אלו שטויות בעיניי. יש איזה קיבעון שאני גוזלת את הלפיד ממנה, שאני היא החדשה. יש אנשים שמגדירים אותי כאיום על הכתר שלה. אני פאקינג לא רוצה את הכתר שלך, תודה. יש לי את שלי".
האלבום "Born This Way" סידר לגאגא עוד סיבוב הופעות עולמי, ורווחי ענק בצידו. שוויה מוערך כיום ב־300 מיליון דולר, גם בזכות תמלוגים משירים ושיתופי פעולה מסחריים. האלבום הזה גם הפגיש אותה עם בחיר ליבה: לטובת צילומי הקליפ לסינגל "You & I", ביוני 2011, לוהק הדוגמן־שחקן טיילור קיני לגלם את מושא אהבתה של גאגא בקליפ. הם התאהבו על אמת, ובוולנטיינ'ס דיי האחרון, בפברואר, הם התארסו.
"כשאנשים מדברים איתי על נישואים זה נשמע כמו משאת נפשם הסופית, כולם ממהרים להגדיר כך את היחסים", היא אומרת על הזוגיות עם קיני. "אני מאושרת ובת מזל שאני עם מישהו שיש לו עבודה טובה.
"אין לנו חוקים מתי אנחנו מצלצלים זה לזה. לפעמים אנחנו מדברים כל יום, ולפעמים לא מדברים בכלל במשך ימים. זה עובד כי יש בינינו אמון הדדי, אנחנו צוענים במסע של עצמנו, וכשאנחנו יחד אנחנו מאוהבים לגמרי.
"בגלל שאני במרכז תשומת הלב בכל יום, רק המחשבה על טקס חתונה מעייפת אותי. החלום שלי הוא פשוט להיכנס לסלון כלות, להשתכר, לקחת את השמלה והחליפה הכי נוראות - ומשם לנסוע היישר לטקס החופה בעירייה".
במארס הקרוב תחגוג ליידי גאגא 30. "אלה הרגעים האחרונים של שנות העשרים לחיי", אמרה בראיון ל"בילבורד", "כבר התאבלתי על כך, ועכשיו אני מוכנה להראות לבנות ולבנים מה זה להיות אישה בשנות השלושים לחייה.
"למה אנחנו זורקים הצידה אנשים אחרי שחצו את סימן הדרך הזה? ברגע אחד את פתאום אישה מבוגרת. אני לא פאקינג מבוגרת! אני הרבה יותר מינית וחזקה ואינטליגנטית מאי פעם. עברתי מסע של שיברון לב וכאב, אבל זה לא הפך אותי לסחורה פגומה. זה הפך אותי ללוחמת.
"אני רוצה להוכיח לנשים שהן לא צריכות להדביק את הקצב בכל מחיר עם בנות ה־19 או ה־21 כדי שיהיה להן להיט. מוסיקאיות מרגישות שהן צריכות למכור את נשמתן כדי להיות כוכבות, וזה עצוב מאוד. אני רוצה להתפוצץ בשנות ה־30 שלי.
"אני אוהבת להיות הילדה המרגיזה. הייתי תלמידת תיאטרון צעירה, השתתפתי בהרכב ג'אז, הייתי החנונית שצוחקים עליה. אני מאמינה בילדה הזו, ביושרה שלה, בחוכמה ובכוח של אנשים כמוה, ואני רוצה להצית את הלהבה הזאת".
ייתכן גם שגאגא תפציע בעונת האוסקרים: שיר הנושא שכתבה לסרט תיעודי על קורבנות אונס בקולג'ים באמריקה צפוי להיות מועמד בקטגורית השיר המקורי הטוב ביותר.
לפני שאנחנו נפרדים, היא מדגישה שוב מה מחבר אותה לדמות הרוזנת. "היא ואני שונות, אבל לשתינו יש אותה מטרה בחיים: שאנשים יחגגו את קיומנו. במשך כל התבגרותי, המטרה שלי היתה שאנשים יחגגו את האמנות ואת היצירה שלי, אלא שלאורך הדרך זה השתנה.
"כיום המטרה שלי בחיים היא שהאנשים הקרובים אלי, שנמצאים סביבי כל חיי, יאהבו את מי שאני באמת, לא את זאת שכותבים עליה או שמופיעה על המסך. זה למעשה המאבק הגדול של חיי, כי מישהו שאני מיודדת איתו שנה יכול לומר לי 'גאגא, אני אוהב אותך', אבל אני יודעת שעדיין יש שם חומה עם סימני שאלה.
"אולי מה שהם אוהבים זה עוד לפני שהם רואים מעבר למעטה האיפור והשיער, שאולי הסרתי בפניהם פיזית, אבל לא נפשית בפניהם. הם פשוט שקועים בדמות של אותה אישיות מפורסמת שעומדת מולם, ולא מצליחים לראות מעבר להילת הזוהר. אני רוצה באופן נואש שכל אחד יאהב את מי שאני באמת. ומי שלא שמח בשמחתי - שפאקינג יעוף לי מהדרך".
אקו"ם