אל תקראו לי דיווה: ירדנה ארזי שמחה עם מה שיש
בגיל 64, ירדנה ארזי היא ישות רוחנית שלווה. היא מסתובבת עם תרסיס פלפל בתיק, חושבת על היום שתהיה סבתא וסקרנית לדעת איפה היתה הנשמה שלה בגלגול הקודם. כשהיא שומעת את הגבעטרון שרים במופע המשותף שלה איתם, זולגות דמעות של געגוע
"הגעתי לגיל של הביטלס", אומרת ירדנה ומהדקת את האחיזה בספל החם, שגדוש בתה בריאות עם ג'ינג'ר, קינמון ו"כל מיני דברים שמחים בפנים". בת 64, ועדיין, כמילות השיר של מקרטני ולנון, שמחה שהקהל עדיין צריך אותה, עדיין מאכיל אותה. זה לא מובן מאליו, אחרי 46 שנים בעסק.
עוד כותרות ב-nrg:
• "אשאל את ה' למה אני לא בפלייליסט"
• המופע של אל קפונה בבית האח הגדול
• היה שלום אמסלם, מי ייתן שתהנה מהמקלחת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מבטה משדר שקט נפשי ("טפו טפו, יש גם צדדים טובים לגיל"), ואת זוויות עיני הבמבי שלה תוחם, כרגיל, העיפרון השחור. כשהיא מזילה דמעה, אחרי שהיא חולצת מאצבעה טבעת שהלחימה משתי טבעות הנישואים של הוריה המנוחים, האייליינר המושלם נמרח קצת.
"תודה לאל, בינתיים האריזה שלמה. כשאני מקבלת הודעה בנייד, קשה לי לקרוא. זה כמו כתב ברייל בשבילי. בשביל לקרוא עיתון אני צריכה משקפיים.
"מצד שני, מרחוק אני עדיין רואה מצוין. לא צריכה משקפיים לטלוויזיה".
לפני 15 שנה היה לך התקף אפילפסיה באולפן תוכנית הבוקר בערוץ 2.
"מאז לא היה אף התקף. חבר שלי, פרופ' רפי קרסו, הסביר לי כבר אז שבעצם אין לי כלום, ושזה קרה עקב עייפות מצטברת, מתח נפשי וכל האורות באולפן. מה שכן, אני לא אחזור להגיש תוכנית בוקר יומית. הספיק לי הלחץ הזה תשע שנים רצופות".כן, ירדנה ארזי מודל 2015 היא ישות רוחנית שלווה. מקפידה לא להתעמת, לא להעליב, לא להתלונן, "שום דבר שיש בו שליליות". מי שיעבור בימי שישי בערב ליד דירתה שבמרכז תל אביב, יוכל לראות אותה מדליקה נרות שבת.
"אני לא עושה קידוש עם שביס, כי אין לי פרטנרים לזה בבית. אבל אני כן מתפללת עמוק עמוק בלב. מבקשת כל מיני דברים מלמעלה".
מה למשל?
"לא אגלה לך. דברים טובים. בלי חוצפה לשמיים. אני לא מתחצפת ולא מתגרה".
בקיצור, עלית על העגלה של האמנים המתחזקים?
"במילה 'התחזקות' יש משהו פופוליסטי שמרתיע אותי. אני לא אוהבת להיות שייכת לשום עדר. מצד שני, הייתי שמחה ללכת ביום כיפור לבית כנסת, רק שאין לי עם מי. כשהנחיתי את תוכנית הבוקר של טלעד הייתי הולכת מדי פעם עם המאפרת שלי לכותל, בחושך.
"גם ביום שבו הנחיתי את האירוויזיון בירושלים, ב־1979, שמתי פתק בכותל. ביקשתי מאלוהים שיעשה שלא יהיה תיקו בהצבעות, כי היה גבול למה שיכולתי ללמוד בעל פה. דניאל פאר ואני הנחינו את התחרות בלי טלפרומפטר, והיינו צריכים לזכור את הטקסטים בכל השפות, בכל נקודת הצבעה. לא רציתי שהשידור יימשך יותר ממה שצריך. שייגמר מהר. לשמחתי הוא למעלה שמע אותי".
אז את לא חוזרת בתשובה?
"לא, לא. אני באה מבית מאוד חילוני. אתה רואה אותי עכשיו מתחילה לשמור? אבל בתוך תוכי גר בנאדם דתי. יש בי את האמונה ואת היראה מפני אלוהים. אני מאמינה בו.
"לא מזמן נתן, בעלי, השתכנע להניח תפילין באיזה דוכן של חב"ד בוונציה. עמדתי בצד ופשוט בכיתי מהתרגשות".
מה משך אותך לדת?
"זה התחיל בילדותי בחיפה, בסוף שנות החמישים. לידנו גרו שכנים חסידי ויז'ניץ, עם כל השטריימלים והקפוטות. השתגעתי עליהם. עד היום אני אוהבת להסתובב במאה שערים ובבני ברק. זה מושך אותי נורא. יש בזה המון יופי".
כולל הדרת הנשים?
"לא. זה מזעזע בעיניי. איך אנשים מעזים לנכס לעצמם את הדת? יש משהו נורא ואיום בשימוש בדת לאלימות ולאפליה. לפעמים בא לי לשאול את מנהיגי הקיצוניים האלה, למה לא שומעים את דעתם בענייני איכות סביבה, הרי בערים ובחצרות האחוריות שלהם יש המון זוהמה. זאת לא היצירה של אלוהים? לא חשוב להם לשמור עליה?".
היא מדברת בחופשיות על המשיכה שלה לעולם המיסטיקה, כולל החברות הקרובה עם האסטרולוגית מרים בנימיני, שמנחה אותה, באמצעות שיחות ומפות, איך לפסוע חרש בשבילי החיים, לנגוע בעשבי הזמן.
"אתה יודע שביום נפילת מגדלי התאומים לא הופתעתי בכלל? ידעתי מראש שזה יקרה, וידעתי שזה פיגוע טרור. מרים אמרה לי את זה עוד לפני. הייתי באותו רגע במונית, ומייד אמרתי לנהג: 'זה אל־קאעידה'. ברדיו דיברו עדיין על תאונה עם מטוס קל".
את מתייעצת איתה גם בנושאים אישיים?
"ברור. היא מאוד דתייה, ויש לה המון חוכמה וידע. אני לומדת ממנה המון".
מה גילית על עצמך דרכה?
"למשל, שהגרלות והימורים הם לא השטח שלי. אין לי ציפיות שם. אני יודעת שאראלה לא תתקשר אלי. אמנם עשיתי מינוי לפיס, אבל רשמתי אותו על שם הבת שלי, כדי לבלבל את הקארמה. אולי זה יעבוד על מלאך ההגרלות".
את יודעת מה צפון לנו בעתיד הקרוב?
"הפלישה המוסלמית לאירופה לא תיפסק. גם לא מלחמת הציוויליזציות. אני לא יודעת אם יהיו עוד פיגועים בנוסח התאומים, אבל הדינמיקה של נדידת האיסלאם היא משמעותית".
היא עוצרת לרגע, מפשפשת בתיקה ושולפת בקבוקון עם תרסיס פלפל להגנה עצמית. את כיוון ההתזה סימנה בטוש שחור בולט, כדי שלא תשפריץ על עצמה בטעות ברגע האמת.
"קניתי את זה כשהתחיל גל הדקירות. אני מסתובבת עם הבקבוק בכיס או בתיק. לא מזמן הייתי ביפו, בלילה, וחיכיתי למונית שלא הגיעה. עמדתי שם לבד, אז החזקתי את התרסיס חזק ביד, צמוד אלי".
את מפחדת ללכת ברחוב?
"אני תמיד מסתכלת מסביבי ומאחוריי. מי יודע מה עלול לקפוץ פתאום. הרי זה מטורף, אנחנו חיים בישראל כמו עכברים ששתו רעל. המציאות שלנו כל כך מבהילה. כולנו נמצאים בתזזית. חיים את הרגע".
בימים אלה משתפת ארזי פעולה עם הגבעטרון, סמל נצחי של ישראל הישנה והטובה. הם שרים מלהיטיהם, יחד ולחוד, עם הרכב נגנים בניהולו האמנותי של אילן גלבוע. המופע, "הוי ארצי מולדתי", כבר יצא בהופעות הרצה, והפרמיירה הרשמית צפויה ב־12 בינואר בהיכל התרבות בתל אביב. הוא יעבור גם בתיאטרון ירושלים (27 בינואר), באודיטוריום חיפה (13 בפברואר), ואחר כך בכל רחבי הארץ.
הדיבור על המפגש עם החבורה עושה לה עור ברווז. אמיתי. "אני שומעת אותם שרים את 'ים השיבולים' בפתיחת המופע ואני פשוט בוכה. זה נוגע אצלי בנקודות הכי רגישות של עצב, של חלום ישראלי. אני באה משם, מהווקליזות הרוסיות האלה, מהקיבוץ שהיה. זה מרגש אותי".
איך נולד הרעיון לחיבור כזה של קלאסיקות עבריות?
"הרעיון בא מהם, ואני הסכמתי מייד. תמיד הערצתי אותם. במופע אני אומרת שאני מגישה מועמדות להצטרף אליהם כחברה מהמניין. ואני לא צוחקת. בעיניי, הגבעטרון מייצגים זן בהכחדה. את ישראל של הערכים, של היושר והתמימות, של 'הצנע לכת'. בלי הרהבתנות, הרעבתנות והחמדנות. בהופעות ההרצה שהעלינו אנשים הזילו דמעות. אמרו שהרגישו כאילו הם חוזרים הביתה.
"קורים במדינה שלנו דברים יפים ודברים מכוערים. אל היופי אני מתגעגעת, ועם הכיעור אני לא מסתדרת. אבל לא תמצא אצלי פסימיות. אני מסרבת להתייאש. אני מאמינה שבהצפה של הדברים יש ריפוי. כששמים לאנשים מראה, כמו במקרה של טיסת השוקולד, זה מביא לתיקון ולחשבון נפש".
מה חשבת על טיסת השוקולד?
"שזה נורא. כל האלימות הזאת, ניבול הפה. איפה כל ישראל חברים? לאן זה נעלם?".
איך ותיקי הגבעטרון קיבלו אותך?
"הם חשבו שתגיע אליהם דיווה וראו שאני קיבוצניקית בדיוק כמוהם".
למה הדימוי של הדיווה כל כך מושרש לגבייך?
"זאת נקודה כואבת אצלי. אני ממש לא יודעת. כל מי שעבד איתי אי פעם יגיד לך שאני ממש לא דיווה. אתה מוזמן לעשות סקר. אף פעם לא הייתי עם גחמות ואמוציות מתפרצות.
"המילה 'דיווה' מצחיקה אותי. אתה יודע מה אני עושה בסוף הראיון הזה? רצה לסוּפר לעשות משלוח, אחר כך יורדת עם הכלב ואוספת אחריו. זאת דיווה?
"אני אפילו לא יודעת ללכת על עקבים. בשבילי, 'לדפוק כניסה' לאיזה אירוע זה מוות. אני תמיד אכנס מהדלת האחורית, דרך המטבח, ואשב בשקט בשקט, במקום הכי מרוחק שיש. כל מסיבה עם הרבה אנשים היא עבורי סבל שלא יתואר".
מוזר לשמוע את זה מאמנית שעומדת כבר יותר מ־40 שנה מול קהל.
"זה משהו אחר. שם זאת עבודה. אבל אם תזרוק אותי בתוך חדר שכולם יעצרו ויסתכלו עלי - אני אשתגע. לא מסוגלת. לכן אני מסתובבת עם משקפי שמש כהים גדולים. במהות שלי אני אדם מאוד ביישן".
לא ידענו.
"וזה מעצבן אותי שאנשים תמיד מתפלאים. 'לא ידענו עלייך'. מה חשבתם שאני?
"אני משתדלת כל הזמן לשבור את הדימוי הזה. מדברת עם כולם, לא מתנשאת. אני כבר לא יודעת מה לעשות. לפעמים אני מרגישה שעוד רגע אני עוזרת לאנשי הצוות לסחוב את הכבלים. בחיי. זה לא מרפה ממני, וזה מאוד מבאס".
ארזי נולדה בקיבוץ כברי וגדלה בחיפה, לאב ממוצא גרמני שהיה בעל חנות חשמל ולאמא ממוצא צרפתי, שעבדה עימו. ארזי התחילה את הקריירה ב־1969 בלהקת הנח"ל, לצד מירי אלוני, גידי גוב, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר. זה היה אחד ההרכבים המוסיקליים המצליחים בתולדות המדינה, שהביא לעולם להיטים דוגמת "בהיאחזות הנח"ל בסיני", "ואלס להגנת הצומח" ו"שיר לשלום".
אחר כך היתה חברה בשלישיית שוקולד מנטה מסטיק (עם רותי הולצמן ולאה לופטין, שהחליפה את תמי עזריה), והנחתה את האירוויזיון ב־79', שבו ניצח השיר "הללויה" (שהוצע לה תחילה, אבל היא סירבה).
היא הוציאה 12 אלבומי סולו, שיתפה פעולה עם כל כוכב בולט בזמר העברי, זכתה להערצה מטורפת בשנות השמונים, נבחרה שבע פעמים לתואר "זמרת השנה" (ב־1990 גם ל"זמרת העשור") והוחתמה - הרבה לפני עידן הסלבס - לקמפיין מסחרי לבנק לאומי תמורת 400 אלף שקלים, סכום בדיוני במונחי העת ההיא.
אבל מה שייזכר לה לנצח, כנראה עד יומה האחרון, הוא היריבות המתוקשרת עם אתם־יודעים־מי, שעלתה לה בכתם הדיו השני הכי מפורסם אחרי דגל הדיו במלחמת העצמאות.
"זה דבר מדהים ולא מפוענח, העניין של 'הריב בין ירדנה לעפרה'. מה אגיד לך, בזמן אמת הרגשתי מטומטמת, וגם היום אני מרגישה מטומטמת. זה כבר קיבל מימדים מיתיים שלא קשורים לשום דבר, גדול בהרבה ממני וממנה. לא עובר יום בלי שמישהו מזכיר לי אותה".
ממרחק הגיל והשנים, מי משתיכן היתה טובה יותר?
"עפרה חזה היתה זמרת מצוינת, אבל לא ברור לי למה בכלל השוו בינינו. הרי באנו ממקומות אחרים, מבחינה אישית ומבחינה מוסיקלית.
"האמת היא שכבר הפסקתי להילחם בזה. זאת כנראה הקארמה של שתינו. בזמנו, כשעפרה היתה בחיים, שאלתי את מרים בנימיני מתי הקטע הזה ייגמר. היא ענתה לי: 'ירדנה, זה יהיה איתך לתמיד'".
היום היית מוציאה מעצמך כאלה אמוציות כמו אז?
"אין לי שום זכות להתלונן על חיי. אני אומרת את זה ממקום של אמונה מאוד עמוקה. אני מאמינה שאם אתלונן - אחטוף עונש. זאת התגרות בגורל. אז חס וחלילה, אני לא מעיזה לקלל או לאחל למישהו רע. אני פוחדת פחד איום מהדברים האלה. רק דברים חיוביים. אני מודה על מה שיש לי ואני לא מעיזה לקטר".
כחובבת מיסטיקה, את "מדברת" עם עפרה לפעמים?
"לא, אבל קורה שאני רואה תמונה ישנה שלה וחושבת שזאת אני מצולמת. הרי היה בינינו דמיון פיזי. כשזה קורה, אני נבהלת".
את פוחדת מהמוות?
"לא, כי אני לא רואה במוות סוף. אני פטליסטית. מאמינה שאני לא פעם ראשונה פה, וגם לא פעם אחרונה. אנחנו לא באים מכלום וחוזרים ללא כלום. אנחנו רק תחנה כאן. לנשמה אין גיל ויש לה יש רצף של קיום.
"אני יותר חרדה מההשפלה של בגידת הגוף. יש בי פחד מחוסר אונים ומתלות באחרים".
את יודעת מאיזו נשמה התגלגלת לכאן?
"הלוואי שידעתי. כל אחד בטוח שהוא היה קודם נפוליאון או איזה מלך, אבל היו כאן גם משרתים ואיכרים. אם אפשר היה ללחוץ על כפתור ולדעת מה היו הגלגולים הקודמים שלך, זה היה נהדר. אני מאמינה שיום אחד עוד יידעו לעשות את הדבר הזה.
"יש לי חבר שעושה שחזור גלגולים, ויום אחד עוד אברר אצלו. זה מסקרן אותי. אני רק מאמינה שמוחקים לנו את הדיסקט לפני הלידה. בסופו של דבר, אנחנו אריזה. כל הגוף הזה הוא אריזה".
ארזי נחשבת כבר שנים לאחת מיקירות הקהילה הגאה בישראל. ערבי דראג שלמים מוקדשים לה, לעיתים אף בנוכחותה. היא מציגה תמונה בטלפון הנייד, שבה עומד לצידה אמן הדראג טל קלאי (הידוע בשם הבמה טלולה בונט), כשהוא מאופר בדמותה, עם הצמות המפורסמות מימי להקת הנח"ל.
איך זה להיות "גיי אייקון"?
"יש עוד כמה זמרות שהגייז בארץ אוהבים לחקות, גם ריטה ואילנית. אני לא יודעת מה מצאו דווקא בי, אבל אני זורמת. זה כיף. כששלחו את דנה אינטרנשיונל לאירוויזיון הייתי גאה עד האוזניים. השווצתי בטיולים שלי בחו"ל שאני ישראלית".
היה לך פעם רומן עם אישה?
"לא, אם כי בסופו של דבר באתי מבית מאוד ליברלי, וכל הנושא של הומואים נראה לי תמיד מובן מאליו. כאילו, מה עושים מזה כזה עניין?".
אבל גם לא היית "שובבה עם גברים", כמו שקראו לזה פעם.
"איפה! הייתי יורמית. בצופים ובצבא היו לי חברים קבועים, כמה מערכות יחסים ארוכות. סטוצים אף פעם לא היו לי. אני לא הטיפוס לזה".
אפרים שמיר, שאהב אותך אהבה נכזבת, כתב עלייך את השיר "נכון את יפה", וקבע שלא תדעי אהבה אמיתית לעולם.
"יצא לו להיט יפה, אבל קצת מבהיל. אף פעם לא כעסתי עליו. הבנתי אותו. לשמחתי, הוכחתי לו כבר מזמן שהוא טעה.
"הייתי צעירה, עם יצרים ואהבות ואכזבות, כמו כולם. אהבתי, התאכזבתי, כאבתי והכאבתי. שום דבר לכותרת".
גברים התחילו איתך?
"אף פעם לא העזו. תמיד פחדו לגשת. אולי היופי שלי הרתיע אותם, אני לא יודעת. בכל מערכות היחסים שהיו לי, אני זאת שהתחילה עם הגברים, ולא להפך".
ב־1972 נישאה ארזי לאיש הפרסום עמוס טל שיר, וכעבור שש שנים התגרשו. "אחרי הגירושים לא הייתי עם אף גבר במשך שנתיים. החברות שלי כבר חשבו שאני לא בסדר בראש.
"אז הן אירגנו לי דייט עם מישהו שאמרו לי שהוא חתיך ועשיר. אני זוכרת שפתחתי את הדלת, ומולי עמד חמור. ממש חמור. הייתי נורא אומללה. זה הבליינד דייט הראשון והאחרון שהיה לי בחיים".
ב־1983 היא נישאה בשנית, לנתן תומר, מהנדס בעל חברה להנדסה אזרחית, המבוגר ממנה בעשר שנים. "גם איתו אני התחלתי. ראיתי אותו באיזה מפגש, ומייד אמרתי לחברה שתגיד לו להתקשר אלי".
בתם היחידה, אלונה (29), המתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, היא עורכת דין בארגון "שורת הדין", שפועל בעולם נגד ארגוני טרור ונגד גופים שמממנים את פעילותם. "לא רציתי עוד ילדים אחריה. אימהוּת זאת משימה מורכבת, לא משהו שעושים 'על הדרך'".
את מוכנה להיות סבתא?
"אני מאמינה שזה יגיע, אבל אני לא עוצרת את נשימתי. אני לא פוחדת מהיום שיקראו לי 'סבתא'. רותי הולצמן, חברה שלי משוקולד מנטה מסטיק, הפכה עכשיו לסבתא טרייה, והיא שיכורה מרוב שמחה. זה חמוד לראות ועושה חשק".
אז בקרוב צלמי פפראצי יצלמו אותך מתרוצצת אחרי הנכדים ברחוב?
"לא, כי אני לא ממש הטיפוס. אני אומרת את האמת. אני לא הטיפוס. אני מאמינה שאהיה סבתא מסורה, כמו שהייתי אמא מסורה, אבל סבתאות היא לא במערכת החלומות המיידית שלי".
אתר האינטרנט הרשמי של ארזי לא מעודכן כבר שנים, אבל יש לה עמוד פייסבוק פעיל, עם אלפי מעריצים ומאות לייקים על כל סטטוס שהיא מעלה ("בפיגועים בפאריס שמתי תמונה של דמעה"). בין השאר, היא כותבת שם הערות על ענייני אקטואליה (ביום השנה ה־20 לרצח רבין העלתה צילום משותף שלה איתו מ־1994), וכן מרבה לקדם את פעילות "תנו לחיות לחיות".
במקביל היא מחזיקה חשבון אינסטגרם, שבו, למשל, היא מעלה תמונות מטיולים עם אימוג'ים של נשיקה.
אם היו רשתות חברתיות בשנות השמונים, היית עושה המון כסף מהצילומים.
"לא מזמן שאלתי חברים בצחוק, איך מגיעים למתנות האלה? הרי אני אף פעם לא הולכת לפתיחות ולהשקות, ואם יחצנים מתקשרים להזמין אותי, אני עונה: 'תמחק אותי בבקשה מרשימת התפוצה שלך'.
"פתאום אמרתי לעצמי שיכול להיות נחמד לחזור הביתה עם מתנה. עכשיו אני רואה שטוב שלא עשיתי עם זה כלום, כי סתם הייתי מסתבכת" (צוחקת).
איך את מתייחסת לעולם הרכילות היום?
"אני אומרת לעצמי שמזל שבימים ההם לא היו טוקבקים. לא בא לי להיכנס היום לפריים הזה. לא רוצה להיות מטרה לכל כך הרבה רוע ושנאה. בכלל, כל החתונות המפוארות האלה, כל השואו אוף שיש - איך הגענו לזה?".
כל הדור ששירת איתך בלהקת הנח"ל עדיין יוצר ובועט. יכול להיות שאנשים צמאים לזה כי כבר לא עושים היום מוסיקה איכותית כמו אז?
"אני לא חושבת. גם היום יש יוצרים ראויים. הדור שלי פשוט צמח בתקופה שעוד היה אפשר לשרוד, תקענו יתד בזמן הנכון. היום יש בעיה מאוד גדולה לפרוח בתחום הזה, בגלל ריבוי הערוצים בטלוויזיה. אין תוכנית טלוויזיה אחת שאפשר להציג בה שירים חדשים, כמו 'עוד להיט' של פעם. יש ריאליטי שירה, אבל זה לא באמת".
מי מהזמרות הצעירות היום עושה לך את זה?
"מירי מסיקה נהדרת. אני מאוד אוהבת את שני יצהרי וריף כהן, ומתה על מארינה מקסימיליאן, שיש בה בעיניי סוג של גאונות. גם אסתר רדא מעולה ברמה בינלאומית".
ומהזמרים?
"אני אוהבת את עידן עמדי, נתן גושן ושלומי שבן. גם הפרויקט של עידן רייכל הוא תענוג צרוף. עם כל אלה הייתי שמחה לשתף פעולה".
יש סיכוי שנראה אותך ב"אח הגדול VIP" או ב"הישרדות"?
"אתה חושב שלא הזמינו אותי? פנו אלי מכל התוכניות. מה יש לי לעשות שם? אתה רואה אותי מדדה על סלעים?".
לפני שנה וחצי שפטת עם דנה אינטרנשיונל וצדי צרפתי בריאליטי "ישנן בנות" בערוץ 24, שחיפש את להקת הבנות הבאה. חטפתם על הראש.
"נו, המבקרים לקחו את זה טיפה קשה מדי. הרי בסופו של דבר, זה נועד להיות רק פאן לא מזיק. זה גם לא היה באמת שיפוט.
"להיות שופטת זה לחרוץ גורלות, וזה נורא מסובך לי. הרי אני בעצמי התקבלתי ללהקת הנח"ל בלי אודישן".
היום משמיעים אותך ברדיו פחות מאשר פעם. זה פוגע?
"בגלגלצ משמיעים אותי פחות, אבל עובדה שאני קיימת, למרות גלגלצ. השלמתי עם זה. יש חיים אחריהם. גם בגלי צה"ל אני כנראה לא מתאימה לרוח התחנה, למרות שב'ארבע אחרי הצהריים' כן מכניסים שירים שלי".
מה דעתך על הדומיננטיות של המוסיקה הים־תיכונית?
"זאת מדינה חופשית, הקהל בוחר את מה שהוא אוהב, וזה סבבה. 'דרך השלום' הוא כיף של שיר. יוסי גיספן כתב לי שיר מקסים, שייכנס לאלבום החדש שלי, שאני עובדת עליו. לא כל שיר צריך להיות חקוק בסלע ונכס צאן ברזל. יש משהו נחמד בבידור לשמו. זאת לא מילת גנאי".
ומה עמדתך במאבק האמנים נגד שרת התרבות, מירי רגב?
"אני יושבת על הגדר ומסתכלת ימינה ושמאלה, מגבשת לעצמי דעה לאט. אני סקרנית לראות לאן זה ילך. שאל אותי בעוד שנתיים, אולי תהיה לי מסקנה".
שקלת פעם להיות פעילת ציבור?
"שמעון פרס הציע לי ב־1988 להצטרף לפוליטיקה, אבל אין לי את זה בכלל. אין לי את הפתלתלות ואת התככנות. אני מזל מאזניים, צריכה את ההרמוניה מסביב ואת האנרגיה החיובית.
"בשנה שעברה ביקשו ממני להיות חברה בדירקטוריון צוותא. ניסיתי, אבל הרגשתי שאני לא באמת יכולה לתרום. לא מעניינים אותי דו"חות כספיים ומאזנים. אז אני עושה לייקים למה שצריך ותורמת קבוע ל'תנו לחיות לחיות'".
בזמן האחרון ארזי חולמת על קריירה של קואוצ'רית. "יש לי דחף לדבר עם אנשים, לייעץ, אבל אני לא עושה עם זה כלום. בא לי להגיד, תסמכו יותר על עצמכם. תהיו יותר אסרטיביים. אני הקרבתי יותר מדי פעמים את הדעה שלי, כדי לשמור על שקט מסביבי. זאת היתה טעות".
מתי למשל?
"למשל, הקלטתי שיר ששנאתי. קוראים לו 'שוק הכרמל'. זוועה. שיר לא יפה. לא העיבוד, לא הווייב, כלום. ירוסלב יעקובוביץ' ואהוד מנור חשבו שהוא על הכיפאק, אז ויתרתי להם והקלטתי. אני לא מסוגלת לשמוע אותו".
ומה היית אומרת להם היום אם היו מציעים לך?
"שילכו לחפש".
עברת טיפול נפשי כדי להגיע להשלמה הזאת?
"בחיים לא. יש לי מערכת ניווט פנימית מאוד חזקה, עוד מילדות. אני לא צריכה טיפולים".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"אתה מתכוון להרגל שאני נהנית ממנו, אבל מתביישת? יש סידרת טראש שהתמכרתי אליה, 'רקדניות קטנות'. זה ריאליטי אמריקני על בית ספר לריקוד. נכנסתי לזה, ואני מה־זה חזק בסיפור. כל האימהות שם יוצאות נגד המורה. מטעמים. לפעמים יוצא שאני מפספסת פרק, ואז אני מחפשת אותו ב־VOD".
אוכל?
"אני צמחונית מילדותי. מתה על פחמימות, אבל אני בגמילה, מטעמי משקל. כשמלצר מציע לי קינוח, אני משתדלת לא להיכנע. זאת מלחמה בלתי פוסקת.
"אם לא היתה לי משמעת של יקית, הייתי אישה שמנה עם שיער מתולתל, שזה השיער הטבעי שלי. הייתי תוקעת פסטות ולחמים בלי הכרה".
יש לך תובנות חדשות היום לגבי מושג היופי?
"אותן תובנות שהיו לי בגיל 18: שזאת מתנה שצריך לשמור עליה. אבל אני פחות יפה מבעבר, זה בטוח. אני רואה תמונות שלי מפעם ותמונות של היום, ואני לא אידיוטית. אין יופי בפרח שנובל.
"אבל מאחר שיש בי אילוף פנימי, אני תמיד בהכרת תודה. אין אצלי מקום למרמור. אני שמחה עם מה שהיה ועם מה שיש. אין בי אף קמט של מרירות.
"אני גם לא חושבת שאני פוטוגנית. בצילומים יש לי בעיה באזור של צידי הפה. אם לא מאירים עלי, אני יוצאת כמו קוקר ספניאל. הלחיים שלי נראות כבדות.
"בטלוויזיה אני תמיד מבקשת שישטפו לי את הפנים באור. הם כבר יודעים, יש תאורה מיוחדת שנקראת על שמי, 'תאורת ירדנה', ובזכותה הרבה נשים זוכות להיראות טוב באולפן. זה אור קדמי חזק, בלי צללים".
בוטוקס? ניתוחים פלסטיים?
"אני מאמינה שאדם צריך לקום בוקר ולהרגיש טוב עם עצמו. בשנים האחרונות, במסגרת תחזוק האריזה, אני עושה מילוי בצידי הפה. ד"ר רוברט כהן מזריק לי מדי פעם מילוי נגד קמטים. זה כל מה שאני עושה".
ספורט?
"לא עושה. אבל כבר המון שנים אני לוקחת ים של ויטמינים. עוד מהאייטיז. אני משתדלת ללכת כמה שיותר ברגל, כי אין לי רישיון נהיגה".
למה אין לך?
"אתה תצחק, אבל כשהתחלתי ללמוד, לפני המון שנים, הייתי כבר דמות מוכרת, ואנשים זיהו אותי. זאת היתה פדיחה גדולה. ניסיתי להתחבא מאחורי מטפחת ומשקפי שמש, אבל עדיין הצביעו עלי ברחוב. לא היה אפשר להתחמק מזה. אז עזבתי אחרי כמה שיעורים, וככה זה נשאר עד היום. אני מתניידת במוניות".
מה מפחיד אותך?
"גבהים. זה התחיל לפני 15 שנה, לא יודעת אפילו למה. פתאום שמתי לב לזה. יש משהו בגובה שכאילו קורא לך אליו. מזמין אותך לקפוץ. וזה מה־זה מפחיד".
חשבת פעם לקפוץ?
"אוי ואבוי. השתגעת? אבל אני בטוחה שזאת מחשבה שעוברת להרבה אנשים ליד מעקה של מרפסת.
"אני? אני מסתכלת מחלון גבוה ונבהלת. זאת בעיה שלא הציקה לי פעם, פעם הייתי אישה נינג'ה. היום, גם אם יציעו לי לגור בחינם בפנטהאוז במגדל הכי מפואר שיש - אני מוותרת".
אז לא נמצא אותך עושה שום דבר אקסטרימי.
"נסעתי בשנות השמונים לדיסנילנד. קשרו אותי לרכבת, שטסה במהירות באיזו מנהרה בחושך. הלך עלי. ראיתי את המוות. מאז גמרתי עם השטויות האלה".
איזה חלום גדול עוד נשאר לך להגשים? הופעה עם ביונסה?
"עזוב. זה לא נפגש. יותר מתאים לי שאנסיונרים. הייתי בהופעות של ז'ולייט גרקו ושל שארל אזנבור. הבנאדם בן 90, ולא שומעים את הגיל שלו. הוא בית ספר.
"אולי הייתי רוצה להרים עוד מופע גדול. סוג של מופע סיכום כזה, בקנה מידה טיפה יותר נרחב. לא איצטדיונים ולא פארק הירקון, אבל כן היכלי תרבות. מקום שיהיה לקהל נוח לשבת בו. בקיסריה לא נוח".
ופרס ישראל?
"לקבל פרסים זה נורא נחמד. מה רע? בכיף. בשמחה. אבל אני לא אדם מפונק. גם בלי פרסים אני אסתדר.
"חוץ מזה, התור ארוך מאוד, יש עוד רבים וטובים לפניי. אולי כשאהיה בת 85 זה יקרה, בעזרת השם".
אקו"ם