ראשי » תרבות » מוזיקה

מארז תרבות 56: אנטי גיבורה סהרורית ונהדרת

איה זהבי פייגלין מפתיעה באלבום מיוחד, רדיוהד מפתיעה עם שיר במתנה, אלי דג'יברי מפתיע באופטימיות חופשית ושלישיית ויקטור ג'קסון כבר מזמן הפסיקה להפתיע ורק ממשיכה לספק את הסחורה

אלבום: איה זהבי פייגלין – שבעה שירים

האלבום החדש של איה זהבי פייגלין, אקסית 'כל החתיכים אצלי', מתעתע במאזין מהשנייה הראשונה. אין בו ביצועים ווקאליים זכירים, אין קלאסיקות מיידיות, אין הפתעות מוזיקליות ואף לא יומרה לחדש משהו. ועדיין, מדובר באלבום ראוי, מפתיע וחשוב בנוף המוזיקה הישראלית, שתופס את המאזין הסקרן מיד. עם קריצה לאינדי ארה"בי בעברית תמימה, בקול בטוח וילדותי בו זמנית, היא שרה על נושאים מורכבים במילים פשוטות.

הבנאליות הפוסט מודרנית של מערכות היחסים שלה, מערכות יחסים עם צפייה ישירה, עם המושב הריק במכונית ועם הטוש במקלחת, מכנסת בתוכה כניעה וסוג של ביקורת כלפי אותה כניעה, במקביל. הדמות הנשית במרכז האלבום שונאת את זה, אפשר לשמוע את זה בכל הברה שיוצאת לה מהפה, אבל היא הפסיקה להילחם בזה מזמן.

ההתמסרות הטריוויאלית לאוננות במקלחת, מה שאולי היה נשמע קונדסי ושובב מכיוון גברי, מתקבל באופן דו משמעי, כמעט מבלי שהיוצרת תתכוון לכך. פחד מג'וקים נשמע מגוחך ומתקבל על הדעת באותה מידת האבסורד. המילים הפשוטות והאווירה התמימה מסתירות זעם עצור, שהזמרת התרגלה לקיומו בקרבה זה מכבר.

עוד כותרות ב-nrg:
• "אשאל את ה' למה אני לא בפלייליסט"
• האח הגדול: פאסיב אגרסיב דרגה דאן 5
• היה שלום אמסלם, מי ייתן שתהנה מהמקלחת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

וזהו סוד כוחה. איה מגישה פיסות חיים שגרתיות, בנאליות, סתמיות, וכולן מכילות אמת גדולה, קשה לעתים, גובלת בביקורת על אורח החיים הסתמי והתלוש של בני העשרים, השלושים ואף הארבעים, בעיר הגדולה ואולי בכלל.

החיבור שלה עם הילה רוח, שהפיקה את האלבום, מתבקש ואף הכרחי. נדמה שאין מוזיקאי אחד בכל העולם שיכול להבין את הטקסטים והכוונות הכמוסות של זהבי פייגלין טוב כמו רוח. ההפקה מתרכזת אך ורק בדרוש וההכרחי לשיר, וטוב שכך. זהו אלבום של דוברת, אנטי גיבורה סהרורית, באותה מידה שזהו אלבום של מוזיקאית.
 

שיר במתנה: רדיוהד - Spectre

השתתפות בפסקולים של סרטים הוליוודיים לא זרה ללהקת רדיוהד, על אף שנדמה שהקשר האמיתי שלה לז'אנר אמור להתחיל ולהסתיים באחד השירים המדכאים ברפרטואר, שנקרא Motion Picture Soundtrack.

מאותו אלבום ממנו לקוח אותו שיר מדכא, רדיוהד תרמה גם את Kid A לפסקול של "ונילה סקיי", ומוקדם יותר הלהקה סיפקה את אחד השירים המגניבים ביותר שכתבה בשנות התשעים, Talk Show Host, לפסקול הסרט "רומיאו ויוליה".

מה לזה ולרדיוהד, אתם שואלים? לתום יורק וחבורתו התשובות. מה שבטוח הוא, שההרפתקאות הלא קשורות האלה של חברי הלהקה, מוציאות מהם הרבה טוב, כפי שניתן להסיק מהשיר שכתבו לסרט האחרון בסדרת ג'יימס בונד, SPECTRE, שיר שכידוע לא התקבל לפסקול והלהקה החליטה לשחרר אותו כמתנת חג מולד למעריצים.

השיר הזה, בתקופת הזמן הזאת, כשהאלבום האחרון של רדיוהד הוא אחד האקספרימנטליים והמאכזבים בקריירה מפוארת והציפיות לאלבום הבא נבנות בזהירות רבה, עושה המון טוב על הלב, במיוחד לאותם לבבות שהשירים של רדיוהד ליטפו בתקופות קשות, תפרו מתוך הזדהות את הקרעים.

SPECTRE, (למרות כל ההקדמה הזאת, עדיין מוזר לקרוא לשיר של רדיוהד בשם הזה, אבל נתגבר), מחזיר את הלהקה לימי In Rainbows, אותו אלבום שחיבר את כל מרכיבי הלהקה וההשפעות שאספה במהלך התקופות בדרך חסרת תקדים, מרוק סוחט דמעות, דרך שברי לבבות ואברים אחרים, ועד אלקטרוני ואקספרימנטלי כמיטב המסורת האחרונה.

התוצאה – יפהפייה. אחד השירים המוצלחים של רדיוהד בעשור הנוכחי, לא שזו חכמה גדולה.

יחד עם זאת, ועם כל האכזבות מהשנים האחרונות, משהו בגוף אומר שרדיוהד חייבת להמשיך ולהמציא את עצמה גם באלבום הבא, שיתכן שאף יגיע אלינו מתישהו ב-2016. זה יופי בשביל פסקול הוליוודי, לעזאזל – זה הכי טוב שמפיקי ג'יימס בונד יכלו לבקש, אבל מאלבום חדש של רדיוהד אנחנו מצפים למשהו חדש לגמרי. גם במחיר אכזבה נוספת.
 

אלבום: אלי דג'יברי – Cliff Hangin'

היו זמנים שנהוג היה לחשוב שמוזיקה חופשית, אופטימית וטובה, הייתה משויכת בעיקר לאורח חיים נהנתני, רווי סמים, אלכוהול, פריצות מינית וכיוצא בזה.

ב"חופשית", הכוונה למוזיקה בעלת זרימה טבעית. פרנק סינטרה, למשל, עשה הרבה דברים טובים ואופטימיים בעיקר, אבל שום דבר בסגנון שלו לא מעיד על חופש, אלא בדיוק ההפך – לחץ, כללים נוקשים, סממנים של מוזיקה רפובליקנית.

ב"אופטימית" הכוונה למוזיקה שנועדה לרומם את מצב הרוח וגם מצליחה, ו"טובה" זה עניין של טעם.

אלי דג'יברי, הסקסופוניסט הישראלי-בינלאומי המהולל, הצליח באלבום החדש שלו לשלב בין שלושת המרכיבים הללו לכדי כיף גדול, ועם זאת אפשר לשמוע את הרצינות והאלגנטיות המזוהות איתו בכל צליל אותו הוא מפיק. שילוב של מכוונות למטרה תוך התמסרות טוטאלית למוזיקה. מלאכת מחשבת נטולת עכבות.
 

קליפ: Yann Tiersen - Porz Goret

את יאן טירסן אתם אולי לא מכירים בשם, אבל ודאי נתקלתם במוזיקה שלו, סביר להניח שבפסקול המצוין לסרט "אמילי".

הקטע החדש והמהפנט של המוזיקאי הצרפתי, שידוע בתור מולטיטאלנט מגוון ובעל התמסרות טוטאלית לפרויקטים שלו, יהיו שאפתניים, מינימליסטיים או אמנותיים ככל שיהיו, לקוח מהפרויקט החדש – ספר תווים של עשר יצירות סולו פסנתר חדשות, כולן מוקדשות לאי Ushant בו הוא מתגורר, לצד צילומי נוף וקואורדינטות וכיוצא בזה מהאי המשמש לו כבית והשראה.

הרעיון הקונספטואלי על גבול המקושקש מרים גבה באופן אוטומטי, אך המוזיקה מצדיקה את הקשקוש ושובה את המאזין מהאזנה ראשונה. תכלס, מצפייה בקליפ אפשר גם להבין את המחווה של האמן לאי בו הוא מתגורר, ובכל מקרה, יהיה מקור ההשראה של המוזיקה היפה הזאת אשר יהיה, שרק ימשיך להקליט אותה, להבדיל מלהגיש אותה למאזינים בתווים.
 

אמן: סקוט מת'יו

הפעם הבאה שיצא לכם לראות את סקוט מת'יו בישראל תהיה כנראה אף פעם, אבל זה לא אמור למנוע מכם להכיר אותו לעומק, באמצעים הביתיים הזמינים לכם.

ב"אמצעים הביתיים" הכוונה בעיקר לשמיכת פוך עבה או לפחות כרית גדלה שאפשר לחבק, בזמן שמאזינים למלאך העצוב הזה שצובט את הלב, על אף שמההופעה שלו הוא מצטייר כהכי סטנד אפ גאי, תרתי משמע.

אוסטרלי, גיי, מזוקן, בעל קול קטיפתי ויכולת לעצור את הזמן, מת'יו שר את השירים שלו באיטיות מחשמלת ומצמררת. העצבות התהומית שלו נובעת מהטכניקה, כך שגם כשהוא מבצע שירים של אחרים, במיומנות שיא, הוא לא רק הופך אותם לשלו – הוא גם חושף אותם באור חדש לגמרי.

מדובר במבצע בחסד, מוכשר כשם שהוא צנוע, ושתיין. כזה שילוב אוסטרלי. מי שלא מכיר אותו, מומלץ שיתחיל דווקא באלבום הקאברים המעולה Unlearned, בו המלאך האוסטרלי מפרק שירים מוכרים לנוצות אווז ומצעי סאטן, מרדיוהד ועד ויטני יוסטון.
 

תיאטרון: המופע של ויקטור ג'קסון

הרעיון היה להמליץ על "מופע שנות ה-70" של השלישיה המוכשרת, שיגיע שוב ללבונטין 7 ב-30.12.15, אבל בדיוק כמו הפעם הקודמת– גם הפעם כל הכרטיסים אזלו מבעוד מועד.

ובצדק רב. מי שכבר ראה את "העיר הזאת", מי שכבר צפה בהם ביוטיוב, מי שנתקל בהם, ביחד או לחוד, בערבי פואטרי סלאם או בכל הזדמנות אחרת, יכול להעיד על עוצמת הכישרון המטורפת של השלישיה הזאת.

הם משוררים, הם זמרים, הם קומיקאים, שחקנים וראפרים. אבל המדהים מכל הוא היכולת של עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור לחבר את כל הנ"ל לתרכובת שלא הייתה קיימת כלל בטבלה המחזורית של אמנויות הבמה, עד שהם החליטו להמציא אותה.

ועד שיסיימו לעבד את המופע החדש עליו הם עובדים כעת, גם הוא בחסות 'תיאטרון האינקובטור' הירושלמי, הבית של השלישיה המוכשרת, הם לא נחים לרגע. פספסתם את ההזדמנות לצפות ב"מופע שנות ה-70" בלבונטין? תוכלו להתרשם מהם בפסטיבל הסלאמסטיבל הראשון. "הטרגדיה של מקבת", עיבוד ספוקן וורד למחזה הנודע של שייקספיר, יוצג בצוותא, הערב, 27.12.15, בשעה 21:00, וגמר הפסטיבל יתקיים מחר, 28.12 בבארבי. ירושלמים ועדיין לא יצא לכם להכיר? "הטרגדיה" תוצג ב-6.1.16 בבית מזי"א, שעה 20:30. במהלך חודש ינואר יגיעו המופעים של ויקטור ג'קסון גם להיכל התרבות דרום השרון, מועדון הביט בחיפה ומרכז האירועים במזרע.
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg