מירי רגב: צרת התרבות ואלופת הסקנדלים
במקום רשימת "האנשים שעשו את 2015", nrg מציג את הדמויות שעשו את השנה החולפת לפחות טובה. והמנצחת בקטגוריית התרבות: שרת התרבות מירי רגב, שעיסוקה העיקרי היה יותר יצירת כותרות מפוצצות ופחות קידום התרבות
בסך הכל, זו היתה שנה טובה עבור נורמן עיסא. הוא זכה בפרס אופיר על תפקידו בסרט "מלחמת 90 הדקות", הוא משחק פסיכולוג ויועץ זוגי בסדרה "לה פמיליה" המשודרת בערוץ 10, הוא שר ומופיע עם הרכב בשם "פשוטי הרחוב", הופיע על הבמות כשחקן תאטרון בהצגות של הבימה ותיאטרון חיפה, וכמובן מנהל את התיאטרון שייסד יחד עם גדעונה רז, תיאטרון אלמינא הרב-תרבותי לילדים ולנוער. אך למרות רשימת ההישגים המפוארת הזו של אחד האנשים המצחיקים והאופטימיים ביותר בארץ, מה שאנחנו נזכור מנורמן עיסא השנה זה את הריב המתוקשר בינו ובין שרת התרבות מירי רגב.פרויקט מיוחד ב-nrg - האנשים שהרסו את השנה:
• בשאר אל אסד - נשיא מדינה בלי מדינה
• מיכאל גולן הפסיד שם טוב, אנחנו הפסדנו כסף
• שמעון מזרחי נבוך: מכבי הפכה לפרודיה על עצמה
• בר רפאלי: סופר מודל שרחוקה מלהיות רול מודל
• ארדואן: השליט הכוחני שחטף מארס טורקי
תחילתו של המשבר ביוני השנה, בפרסום ב"ישראל היום" על סירובו של עיסא להופיע בהצגה "בומרנג" של תאטרון חיפה שהייתה אמורה לעלות בבקעת הירדן - מה שהביא לביטולה שכן לא היה מחליף זמין. תגובתה של שרת התרבות הייתה איום לשלול את התמיכה של משרד התרבות בתיאטרון של עיסא ובת זוגו ביפו. התיאטרון, אם תהיתם, אינו קשור למקרה – מלבד העובדה שעיסא הוא המייסד והמנהל שלו.
הסערה, כמובן, לא איחרה לבוא, ובמהלכה רגב אמרה כי המדינה אינה מחויבת לתמוך באמנים וכי "אתם קיבלתם 20 מנדטים, אנחנו 30. כולם יודעים שהשמאל מנכס לעצמו את התרבות" - התבטאות שלא רק הוציאה רבים מכליהם, אלא גם מסבירה את התנהלותה של רגב כשרת תרבות, האחראית לחלוקת התקציב למוסדות התרבות השונים.
מקרה מורכב יותר מבחינתה של רגב היה זה של תיאטרון אל-מידאן החיפאי. התיאטרון, המציג בשפה הערבית והוא למעשה התיאטרון הערבי הגדול בישראל, העלה לרגל "יום האסיר" הצגה על חומרים שכתב המחבל המורשע וליד דקה, רוצחו של החייל משה תמם. אל-מידאן הוא תיאטרון שהוקם על ידי משרד התרבות, בימים שהיה עדיין תחת גג אחד עם משרד החינוך, ועד לפרסום ההתנגדות להצגה היה מתוקצב בעיקר על ידי עיריית חיפה. הרבה אינטרסים והרבה ארגונים מעורבים בפרשה הזו, הנמצאת עדיין בבירור, והמעלה שאלה לגיטימית לחלוטין – עד כמה המדינה מחויבת לממן תכנים שעלולים לפגוע בה, ומנגד האם במדינה שבה מניעת מימון הופכת למעשה לסתימת פיות – מה מידת הזהירות הדרושה בשימוש בגרזן הזה?
שני כובעים קיבלה מירי רגב במאי השנה, כשהתמנתה לראשונה לשרה. זה של התרבות וזה של הספורט. במובנים מסוימים תחום הספורט קל יותר להבנה – ההישגים (או חוסר ההישגים) ברורים, מדידים וניתנים להשוואה. נדמה שמתעמלת אמנותית מוכשרת תזכה להצלחה עם העזרה הכלכלית המתאימה, ללא קשר לעמדתה הפוליטית או למוצאה. תחום התרבות, לעומת זאת, מורכב יותר ומעלה שאלות רבות לגבי זהותה של החברה הישראלית. קווי שבר בין מרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים, באים לידי ביטוי - לא רק בשאלת התקצוב, אלא גם בתכנים עצמם.
לתוך חנות החרסינה הזו נכנסה רגב, שרת התרבות שמעולם לא קראה צ'כוב. בתקופת כהונתה הקצרה הצליחה לייצר הרבה כותרות ודיונים לוהטים לגבי תפקידה כשרת התרבות, ולגבי הגבולות של יכולתה להתערב בתכנים המוצגים בגופים שאותם המדינה מסייעת לממן. האם סיוע כזה במימון הוא "פרס" על התנהגות טובה, תגמול למי שהצביע נכון? או שמטרות כמו הצהרת המדינה עצמה על "הזכות לתרבות – הזכות ליצר ולצרוך תרבות" הן העומדות בבסיס הפעילות של המשרד? האם מימון של המדינה יכול להכריח אדם, כמו נורמן עיסא, לפעול כנגד צו מצפונו? ומנגד - האם המדינה צריכה לממן תכנים מבלי לבחון אותם כלל?
התרבות הישראלית מראה שבתחום אחד, למרות הכל, רב המשותף על המפריד, כאשר הביקורת המושמעת על רגב, בין אם היא מגיעה מקהל צרכני הספורט או התרבות, נראית פחות או יותר אותו דבר. כי מה לעשות, מירי רגב היא גם אישה וגם מזרחית. ואיכשהו עדיין לא למדנו איך מבקרים אישה על הפעולות שלה מבלי להתייחס למוצא, למראה חיצוני, להשכלה. כל אמירה שמעצבנת צד אחד של הטריבונה מוסיפה לה נקודות בצד השני. כך למשל היה בפרשת גלגל"צ.
בתחילת נובמבר הופתענו לשמוע שרגב עומדת לערוך שינוי רדיקלי בתחנה הצבאית הפופולרית גלגל"צ. להודעה הזו קדם הסרטון המפורסם של מאיה בוסקילה, שבו היא מאשימה את גלגל"צ בכך שהם נמנעים להשמיע לא רק אותה אלא גם זמרות אחרות, וקראה למירי רגב להתערב בנושא.
ההתערבות אכן הגיעה ובעקבותיה שוב, גל תגובות אוהדות וביקורתיות למהלך כזה, תוך התעלמות מעובדה אחת קטנה – למירי רגב בכובעה כשרת תרבות אין סמכות לפעול בכל הקשור לגלגל"צ, תחנה הנמצאת תחת סמכותו של משרד הביטחון. הרבה מאד רעש, ביקורת מצד אחד ועידוד מצד שני, על משהו שלא קרה בסופו של דבר, ולמעשה – לא יכול היה לקרות, לפחות לא כפי שרגב התכוונה.
בסערת ההתבטאויות שוב זכתה רגב לתיאורים כקלגסית תרבות מצד אחד וכמצילת התרבות המזרחית מצד שני - אבל כמה דברים נשכחו בסערה. ראשית, הרבה מאוד תחנות רדיו בישראל מוקדשות למוזיקה עברית (רשת ג', לדוגמה), אחרות למוזיקה מזרחית, דאנס, וכיוצא בזה. שנית, האם למדינה סמכות להתערב בתכנים מוזיקליים של תחנת רדיו? שלישית, והכי חשוב – תחנת הרדיו הפופולרית בארץ מצאה תמהיל מוצלח בין מוזיקה עברית למוזיקה לועזית, אחוזי ההשמעה לא מתירים בנושא שום צל של ספק. אם זה לא שבור, למה לתקן?
ישנה היעלמות מדאיגה של זמרות בנוף המוזיקה הישראלית, ונתוני השמעות השירים מאשרים זאת. אבל האם זה הפתרון? האם יש מקום להכתיב תכנים בעידן רב ערוצי ולכפות על הקהל סוגה מוזיקלית כזו או אחרת, כאשר אפשר פשוט להעביר תחנה או פשוט לשמוע את הפלייליסט האישי שלנו? בתקופה שבה ההכנסות ממכירת אלבומים נמצאות בשפל, מקור הכנסות חשוב הוא תשלומים המועברים על ידי גופי השידור השונים לאקו"ם ומהם אל היוצרים. לכן החשיבות של כמות ההשמעות ברדיו לא רק לחשיפה של מוזיקה חדשה לקהל אלא בעיקר לתשלום המועבר דרך אקו"ם. אם הסוגיה היא בסופו של דבר עניין של תמיכה כספית, מדוע לכפות על המתווך, במקרה הזה תחנת רדיו, לתקן את החלוקה הזו, ולא לבצע את התמיכה בעזרת המנגנונים שעליהם כן יש למשרד התרבות סמכות? לרגב הפתרונים.
עוד התערבות שנויה במחלוקת של רגב נרשמה ממש לאחרונה, כאשר במסגרת תערוכה רטרוספקטיבית של האמן הפלסטי אורי קצנשטיין במוזיאון תל אביב, הוצג כיסא בצורת צלב קרס, יצירה שלו משנת 1988. רגב, שקיבלה פניות לגבי היצירה, יצרה קשר עם האמן דרך המוזיאון כדי לברר למה התכוון, ובעקבות השיחה התבקש המוזיאון להציג הסבר של היצירה לתערוכה. האם רגב מודאגת מההשפעה המזיקה של צלב קרס על ציבור מבקרי המוזיאון? האם היא רצתה לברר שמא יש ביקורת מסוג ש"אסור להשוות" ביצירה הזו? כך או כך, עולה השאלה האם זה מקומה להתערב.
במקרה זה, ההסבר הניח את דעתה, אבל מה היה קורה אם לא? יש משהו שחותר מתחת לעצם קיומה של אמנות אם מדביקים לה פרשנות אחת, מוסכמת. החלטה חד משמעית כזו לוקחת את היצירה מתחום האמנות אל תחום התעמולה. וזו בדיוק הבעיה במעשה הזה, הרצון בחוזה ברור שבו צד אחד הוא משרד התרבות ובצד השני הוא האמן, כשהתוצר אמור להיות מסר ברור, רצוי כזה המפאר את המדינה. האם מישהו קונה כרטיס כניסה למוזיאון על מנת לצפות ביצירות מופת של משרדי פרסום, או שמא באמנות לשמה, לעתים חתרנית, לעתים לא נוחה?
נותר רק לקוות שבשנה הקרובה נהיה עדים ליותר קיום הבטחות מצד רגב, כמו חממות לנשים יוצרות ותמיכה בגופי תרבות קטנים, ופחות לתעלולי יחצנות ריקים מתוכן.
הבטחה אחת היא כבר הצליחה לקיים - היא הצליחה להגדיל את תקציב משרדה, שחצה לראשונה מאז קיומו את רף מיליארד השקלים. בואו נקווה שבשנה הקרובה נשמע קולות חדשים ומגוונים בעולם התרבות הישראלי ונוכל ליהנות באמת מהתערובת המקומית העשירה שלנו, ולא נקבל רק אמירות ריקות שמטרתן לנגח וליצור כותרות.
• הכתבה הבאה בסדרה: מי המפסיד בעולם היהודי?
אקו"ם