Hello נשאר בחוץ: 100 שירי השנה 2015

ממקס ריכטר הפחות מוכר ועד טיים אימפלה שכבשו את המצעדים, מביורק שניצחה על הרגש ועד דרייק שהזיז את הרגליים - קבלו את רשימת השירים שעשו את השנה

אם צפיתם בסרט "ואלס עם באשיר" או בסדרה "הנותרים" אתם מכירים את מקס ריכטר, שכתב לסרט ולסדרה פסקולים מקוריים. ואם לא, אז הגיע הזמן: בגיל 49 הקליט השנה המלחין הבריטי ממוצא גרמני את אלבומו התשיעי, שנקרא במקור Sleep והוגדר על ידו כ"שיר ערש של 8 שעות". הוא אפילו נוגן בשלמותו בתחנת רדיו של ה-BBC ושבר בה את שיא האורך לביצוע לייב, אבל הופץ בגרסה מקוצרת עם השם המוארך From Sleep. ההשפעה המרכזית של ריכטר הייתה המלחין הרומנטי גוסטב מאהלר, ולא רק הרפרנס הזה ממקם אותו רחוק כל כך מנקודת המגוז של התרבות העכשווית. המינימליזם היפהפה של ריכטר הוא נוגדן להפרעות קשב וריכוז וגם הבחירה המוזיקלית הכי טובה לכתוב לצליליה. כדאי לחפש את האלבום במלואו ולהיזכר שיש עוד דרכים ליהנות ממוזיקה חוץ מאלו שיוצעו כאן מעתה והלאה.
 

בעידן בו אנשים מסתגרים בבתים ועושים מרתוני צפייה בולמוסיים בסדרות לא ברור איך לא נכתבים יותר שירי אהבה לטלוויזיה. קולין גרין תיקנה חלק מהעוול הזה, עם טקסט שמוקדש לזו שהפכה אותה למי שהיא ותמיד הייתה שם בשבילה כשאף אחד אחר לא. הטלוויזיה גם לא מצריכה ממנה לשוחח, משהו שהופך להיות קשה יותר ויותר כמו שהיא כותבת ב-Pay Attention, שיר אחר באלבום שבהרבה מובנים משלים את TV. הפופ-רוק של גרין לא מסעיר מוזיקלית, אבל הלב יוצא לניסוח של דור מצד בחורה בת 31 שכותבת אלבום על הרצון להתבגר בגיל בו לסבתא שלי היו 4 ילדים.
 

שיר האימו של השנה, שחסך ממני לא מעט איחורים למקומות שהייתי צריך להגיע אליהם בזכות הבחירה בו כרקע להתארגנות. הז'אנר בכלל ושורות כמו "אולי אני הפחד הכי גדול של עצמי?" אמנם מזוהים עם גיל 17 במקרה הטוב, אבל בדור ה-Y שממאן להתבגר במובן הטוטאלי של המילה הם רלוונטיים גם הרבה אחרי. ולפזמון כזה קשה לסרב בלי קשר.
 

אין באלבום השלישי של להקת האינדי-פופ מבולטימור שיר שאהבתי כמו Brains הקודר מ-2012, אבל לאור 5 הדקות הללו אני לא מתלונן. התכנון המקורי של ג'נה האנטר היה לכתוב שיר התנצלות שהופך להיות פאסיב-אגרסיב וגומר בלי התנצלות בכלל, אבל היה לה קשה להיכנס לדמות כזאת אז היא דמיינה את עצמה כפלנטה מבודדת. בשורה התחתונה השיר נשמע כמו פנייה של כדור הארץ הנצחי לאדם הזמני, עם הנחמה הפנתאיסטית של "אתה חלק ממני, כמו הרבה דברים אחרים" והתובנה המדכאת של "אני אמשיך להסתובב הרבה אחרי שתיעלם".
 

הביצועים באלבום השני של אלבמה שייקס מזכירים את אלו של אסף אבידן ברמה כזאת שהנחתי אוטומטית שהסולן שלה הוא גבר. אבל אבידן עצמו הרי הואשם לא פעם בניסיון לחקות את ג'ניס ג'ופלין, כך שההפתעה מהעובדה שמדובר בבחורה בשם בריטאני הווארד הייתה חלקית. היא עצמה מתגלה כחוליה החזקה של החמישייה, שלא קשה לנחש איפה היא הוקמה, עם דומיננטיות וגיוון ווקאליים שלא מביישים את אבירי הבלוז והסול מהם היא שואבת. השיר הזה מתאר ספקות אחרונים לפני פרידה ומצריך הבעה של ניואנסים רגשיים לצד התפרצויות גועשות. הווארד צלחה אותו בקלות בדרך ל-6 מועמדויות של אלבמה שייקס בגראמי האחרון.
 

שנת 2016 יכולה להיות זו שבה מהפכת ההיפ הופ בארה"ב תקבל חיזוק מהגריים הבריטי. אשתקד כיכב פה That’s Not Me של סקפטה, שיר שהסצנה הלונדונית לא הוציאה משהו ברמתו השנה, ואת הבית האחרון שלו ביצע האח ג'יימי שהוציא השנה אלבום בשם Integrity. בקטע הזה מתוכו התפקידים בבית משפחת אדנוגה מתחלפים,  והבכור מתארח אצל הצעיר בעוד מתקפת פלואו משובחת, שחסרה את הקסם שברישול ההפקתי מאותו שיר ענק של סקפטה. ג'יימי אפילו צייץ את שם השיר – שיוצא נגד "מינשונים" של הייטרים, כלומר פניות פוגעניות וספציפיות אליך בעזרת הסימן @ - בחשבון הטוויטר שלו, וקיבל 141 ריטווטים. אם ההתפשטות מערבה תושלם מספר הריטווטים צפוי לנסוק ליותר מאלף.
 

ב-1948 נחקק ביפן ה-Fueiho law שאוסר על ריקודים במועדוני לילה אחרי חצות. יש אפילו שלט כמו התמרור של "הפרסה אסורה", רק שאת נחש הפרסה מחליפות 4 צלליות של גברים ונשים שמניעים את גופם להנאתם והכיתוב No Dancing. סווים דיפ טיילו השנה בטוקיו וההלם מהחוק גרם להם לכתוב את השיר הטוב ביותר שלהם עד היום, מניפסט שמחה ברוח הרייב של תחילת הניינטיז שמלעיג את התקנה ההזויה. למרבה ההפתעה החוק בוטל השנה, והחמישייה מברמינגהאם ביקשה בצחוק בדף הפייסבוק שלה לא לספר על זה לאף אחד, כאילו שהיא באמת פוליטית ולא כאן רק בשביל לעשות כיף. לפחות היא עושה אותו מצוין.
 

רביעיית ארט-רוק ממנצ'סטר שהוציאה השנה אלבום שלישי עם שיר יפה מספיק בשביל לא לשים לב שהוא מחאתי. ה"ביצים המורתחות עם חליפות ועניבות" הם הפוליטיקאים ששולחים למלחמות צעירים שמרגישים כמו "תינוק שמן בעגלה", אבל הם מבוגרים מספיק בשביל לירות במי ששונה מהם. התוצאה היא הדם שמופיע בקליפ בו הבמה הופכת לשדה קרב. העיבוד בקטע הזה יפהפה, ג'ונתן היגס שובר שיאים של פלצט, אבל למרות שהדרמה מגיעה לשיאים שלא שומעים כל יום היא בכל זאת נקטעת שלב אחד מוקדם מדי.
 

אם סקפטה הוא המלך הנוכחי של הגריים, סטורמזי הוא מועמד בכיר לתואר הנסיך. רק בן 22 וכבר הספיק לגרוף פרס בטקס פרסי ה-MOBO על EP  הבכורה שלו מהשנה שעברה, ולהפוך לראפר הראשון שמופיע בטוק שואו של ג'ולס הולנד בלי שהוא חתום בחברת תקליטים. הביט של השיר לקוח מ-BMO Field של וויילי, אבל הטקסט שמלא ברפרנסים לגמרי שלו והקליפ הוא אחד המצחיקים שיצאו השנה. האישה אותה הוא גורר ברחובות מערב לונדון, אגב, היא לא אחרת מאשר אימא שלו.
 

ברוב הפעמים בהן האזנתי לאלבום התשיעי של בל וסבסטיאן נתקעתי על הסיפתח של Nobody’s Empire, אבל עם הזמן התגלתה הפנינה הזאת, שמוכיחה שגם 20 שנה אחרי Tigermilk  סטיוארט מורדוך הוא עדיין המלאך עם הכנפיים הכי גדולות בסקוטלנד. הניחוח הקלאסי פה לא מקרי כי השיר נכתב עוד ב-1995, והלהקה חזרה אליו לפני כשנתיים והוסיפה רק את הבית האחרון. אחד השירים הכי אופטימיים ששמעתי השנה, שנוצר בשיטה שראוי לאמץ: דמיין את הגרסה הנשית שלך וכתוב אליה כדי לעודד את עצמך.
 

שנה לא רעה בכלל עברה על הקוסמת האיסלנדית: אלבום מצליח, רטרוספקטיבה לקריירה שלה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ואפילו סרט שסוקר את פועלה לרגל יום הולדת 50. אבל הישגים אמנותיים מתפקדים לרוב כדרכים לזירוז הגלדה של פצעים, ולביורק היה חשבון לסגור עם הפרידה מאבי ילדיה מת'יו בארני, שהתרחשה לפני שנתיים והייתה לטענתה "הדבר הכי קשה שעברתי בחיים". מהתהום הרגשי הזו הגיח לעולם אחד האלבומים הכי ישירים בדיסקוגרפיה שלה, והשיר הזה הוא הכתר שעל ראשו: יותר מעשר דקות של מאבק בין מיתרים חמים לביטים קפואים, עם החותמת של המפיק הוונצואלי העולה ARCA, וטקסט שמציג אותה במלוא השבריריות שאחרי האובדן. "אני טיל זוהר ונוצץ שחודר לאטמוספירה", היא שרה  בבית האחרון בשיר ומגבירה את החשד שהיא קיימת בעולם קצת שונה משלנו.

• צפו: ביורק מזמינה אתכם להיכנס לתוך הפה שלה
 

אם הייתי עורך סיכום שנה תרבותי לפי חודשים, דרייק היה הנבחר הבלתי מעורער של חודש אוגוסט. הראפר הקנדי, שמוכר לחובבי ה-NBA כאוהד מושבע של טורונטו ראפטורס, הוציא בסוף יולי את השיר הזה ולכמה שבועות היה נדמה שכולם מדברים רק על הביט הממכר הזה, שהוא סימפול מואץ מ-Why Can’t We Live Together של טימי תומאס. היציאה של הקליפ הביאה את הדרייקמאניה לשיא חדש, בזכות הריקוד בחלל עתידני שנראה כמו הסט לעונה הבאה של "מראה שחורה". השיר הזה הוא מופת של אלגנטיות אר'נ'בי-אית, או כמו שסיכמה אחת הצייצניות בפיד הטוויטר שלי: "כל מי שאינו דרייק בעולם, אני מעריכה את הניסיון אבל לא תודה".
 

יש הרבה שירים שאני מאוד אוהב אבל פוחד לשמוע יותר מדי כי הם מגיעים עם תאריך תפוגה. את השיר הזה שמעתי הכי הרבה פעמים השנה, משוחרר לחלוטין מדאגת המיצוי, כי הקלילות המוזיקלית בשילוב העומק הטקסטואלי הופכים אותו לבלתי מאיס בעליל. הפריטות הנינוחות משמשות רקע אידאלי להוכחה נוספת שקורטני בארנט היא אחת מכותבות המילים הטובות בעולם עם גיטרה ביד, כולל סיפור מסגרת שהרבה צעירים בישראל יכולים להזדהות איתו: כמה כדאי להתפשר כלכלית בשביל לגור במקום טוב? כתבנו הכלכלי מוסר שמומלץ לחסוך יותר מ-23 דולרים בשבוע.
 

קינשאסה היא בירת קונגו, ואמבונגוואנה סטאר נוצרה אחרי ששניים מחברי להקת נגני הרחוב המפורסמת Staff Benda Bilili שפועלת בעיר פרשו ממנה. אל קוקו אנגמבאלי ותיאו אנסיטוויידי, בתקווה שאני כותב את שמם נכון, הצטרף מפיק הטריפ-הופ האירי ליאם פארל, שהדגיש את הדומיננטיות של עבודת האולפן, זאת בניגוד לאסתטיקה השלטת במוזיקה הקונגולזית שהתפרסמה במערב בעשור האחרון. הצליל הדומיננטי בשיר הזה מופק מפסנתר אגודל מסורתי, וביחד עם השירה בשפת המקור והמקצב המהפנט הם יוצרים רגע נדיר ומבורך של "הלם החדש". הרי מגיטרות מוכרות לעייפה מתחיל להימאס, ולפי המחמירים כבר נגמר.
 

לטריו השבדי הזה ממאלמו - או מאלמה כמו שאומרת סאגה נורן האלילת ב"הגשר" - יש שם של סרט פילם נואר, עניין שיכול להיות מוסבר בחיבתם לפסקולי סרטים מפחידים מהסיקסטיז. חוץ מזה יש להם גם חולשה למסתורין על טבעי ולכלי וינטאג' כמו הדולצימר מבוסס המיתרים, ובשיר היפהפה הזה הם נשמעים כמו טיול של מאזי סטאר בעמק המומינים. אחד הדברים היותר טובים שיצאו השנה מסקנדינביה.
 

השיר שחותם את האלבום השלישי והטוב ביותר של פיוצ'ר עד היום הוא קטע נפלא עם הפקה נוצצת וקודרת בו זמנית, בדיוק כמו החיים שלו בהם מצד אחד מתייחסים אליו בכבוד השמור לאל צ'אפו, ברון סמים מקסיקני מפורסם, ומצד שני הגופות ברחובות נערמות ושוטרים דופקים לו בדלת. כי יש דם על הכסף אבל עדיין סופרים אותו. יש משהו מרענן דווקא בשירה העייפה של הראפר מאטלנטה, בה צמחה סצנת ה"טראפ" בה הוא מככב, והקליפ המושקע יכל לשמש כפינאלה לעונה השלישית של "הסמויה".
 

סוד הקסם של אוון אשוורת' טמון במתח בין המנגינות המתוקות והילדותיות לטקסטים המפוכחים והכואבים. האפקט שנוצר מהפעילות המשותפת של שתי היסודות הללו הוא תחושה כמעט דטרמיניסטית: הבגרות הפגומה והעצובה נוכחת כבר בשנים המוגנות והתמימות. זה בדיוק הסיפור של פמלה, שגורלה נקבע עוד לפני שלמדה לדבר, עם אבא סוחר סמים ואימא שעובדת ברשת מזון מהיר, נולדה לעולם של חטא וסימן החיה מוטבע בבשרה. ולמרות התחושה הדטרמיניסטית, האופן בו אשוורת' מעצב 3 דמויות מעוררות סימפטיה בזמן קצר כל כך הופך אותו להומניסט הכי גדול באינדי-פופ האמריקאי.
 

תהליך הלידה הארוך של בכורת הסולו של ג'יימי סמית' התחיל בזמן סיבוב ההופעות של Coexist - האלבום השני של The XX, הלהקה שלו ושל הסולנית רומי קרופט. סמית' חש געגועים ללונדון מכורתו והתחיל לשמוע קטעי יוטיוב של די.ג'ייז מהעבר כדי להרגיש בבית. התחושה הזו התגלגלה למחווה שלמה לסצנת המועדונים של הבירה האנגלית, שנפתחת בקטע המהפנט הזה, שמצליח להעביר את המאזין אודיסאה רגשית באמצעים מינימליסטים יחסית וכמעט ללא הסתייעות טקסטאולית. ה"הו מיי גאש" מסומפל מתכנית רדיו קלאסית של די.ג'יי רון ו-MC Strings, המלודיה חבה ל-Belfast של אורביטל, והכניסה של הסינתיסייזר היא כמו נחיתה של ישות טובה ומנחמת על כדור הארץ, או הממחטה שמייבשת את הפנים אחרי עוד ריקוד עם דמעות בעיניים.
 

יותר משזו המלצה להקשיב ל-Lousy Connection, זה הפצרה לשמוע את כל Perpetual Motion People, האלבום השישי של עזרא פורמן ב-8 שנים אם סופרים את כל הגלגולים שליוו אותו מסביב. בתור יהודי דו-מיני שסבל מדיכאון, היה אפשר לחשוב שפורמן בן ה-29 יקבל יחס מוטה לחיוב על המוזיקה שלו, אבל למעשה הוא לא מקבל מספיק קרדיט על אחד האלבומים הטובים ביותר של 2015. כמו הפלואידיות המינית שלו, שמתבטאת בפרפורמנס גברי ונשי לסירוגין כניסיון להתהלך בין הקטגוריות השונות בלי להתחייב לאחת מהן, כך מזגזג האלבום שלו בין אינדי, פולק, בלוז, ג'אנגל, קאנטרי, גוספל ופאנק. את הביקורת על הניסיון למשטור מגדרי הוא מנסח ב-Body Was Made, על הגאולה שבמוזיקה הוא כותב ב-Hark To The Music ואת חשיפת החולשה שלו הוא מזקק ב-Can I Sleep In Your Brain, תמיד מעניין ושנון בלי שאחד מהם יבוא על חשבון השני. השיר הזה מדגים הרבה מהמעלות שלו, כולל הניסוח התמציתי והמדויק לחיים של צעיר בעולם המערבי עם משפטים כמו "שום דבר לא קורה וזה קורה כל כך מהר". מומלץ.
 

אלבום הבכורה של ניאל גאלבין, יוצר ממערב לונדון שאוהב לשלב קטעים דיבוריים בשירים שלו וזכה להשוואות לג'יימי טי, ניפק את אחד הרגעים המוזיקליים מרחיבי הלב של 2015. לא לגמרי ברור אם המחשבה שלו על האקסית שלא יכולה להיות שמחה בדיוק כמוהו היא תיאור מהימן של המציאות או משאלת לב, אבל הקטע בפזמון בו הוא חוזר על המנטרה הזאת, עם הגיטרה העקשנית והתופים האווריריים והטאץ' הפסיכדלי, מענג ברמה כזאת שאם אפשר היה לארוז ולהפיץ אותו אף אחד לא היה צריך לעשן סמים יותר.
 

בגרסה המוזיקלית של דברי הימים תיזכר 2015 כמילה נרדפת לשנה של קנדריק לאמר. האלבום השלישי של הראפר האמריקאי הציב אותו בעמדה הנחשקת ביותר עבור כל אמן: גם מבדר וגם פוליטי, גם מוערך וגם פופולרי, גם חשוב וגם מגניב. זו עמדה שקשה להתמיד בה לאורך זמן ומעניין יהיה לעקוב אחרי המשך הקריירה שלו מכאן והלאה. To Pimp A Butterfly הוא אלבום עם 16 שירים שמצריך אורך רוח כדי לעכל את עושרו המוזיקלי והטקסטואלי, ומחייב גיגולים תכופים להבנת הרפרנסים התרבותיים הרבים שמסתתרים בו. קינג קונטה, למשל, זו פרפאזה על קונטה קינטה, עבד אפריקאי מהמאה ה-18 עליו כתב הסופר אלכס היילי את הרומן "שורשים" לאחר שגילה כי הוא צאצא שלו מדור שביעי. לאמר משתמש בו כדי לשקף את מצבו הנוכחי והופך את השיר לפוליטי בהחלטה אינטרטקסטואלית מעניינת, והבס הפאנקי בו שבה אותי. אבל הסיפור אצל לאמר הוא האלבום בכלל, שאחד הסממנים לגדולתו הוא הגיוון בבחירות ממנו למצעדים השונים: Alright היה הכוכב המרכזי, How Much A Dollar Cost הוא הפייבוריט השנתי של ברק אובמה, ויש עוד כמה נציגים. כל אחד מהם יכל להיבחר במצב רוח קצת שונה, והמאסטרפיס הזה מותיר תחושה שיש עוד מה למצוא בו גם בחודשים הראשונים של 2016.
 

לפני שנתיים הוציאה לינדזי פרנץ' הברוקלינאית אלבום בכורה בשם Forget Your Future, רק ששיר באותו שם לא היה שם. השנה הגיע התיקון, דווקא ב-EP עם ארבעה קטעים בלבד שהציג את הכישרון שלה לפיוצ'ר פופ במלוא תפארתו. השלד של השיר הזה מאוד יציב אבל משהו בזעקות האימה שפותחות אותו, במתקפת הביטים שמלווה אותו לכל אורכו, בצרימה הצ'יל-וויבית שלו, יוצרות תחושה כאילו הוא עומד להתפרק בכל רגע. המתח הזה הולך ומתעצם עד לדקה וחצי האחרונות, בהן מופיע הקתרזיס בו פרנץ' עוברת לצעקות שגם בהן נשמר המימד הפגיע שלה; אחרי הכל מדובר בשיר שסובב סביב פרידה. הצעקה היא אלמנט שקצת חסר בפופ האלגנטי מדי של היום, והנוכחות שלה מאוד חשובה בהבעת טווח הרגשות נוכח החוויה הקיומית. אני למשל רציתי לצעוק "וואו" בכל פעם שסיימתי לשמוע את השיר הזה. עם גריימס, אליה פרנץ' הושוותה מאז שהתחילה לעשות מוזיקה, זה אף פעם לא קרה לי.
 

יאניק אילונגה נולד לאם אנגולית ואב קונגולזי שאהבו לשמוע מוזיקה מכל רחבי היבשת השחורה, ועם ההשפעות המערביות שהוא ספג לא הייתה לו ברירה אלא להמציא כינוי לסגנון שלו: נואר-וייב, אותו הגדיר כ"ניו-ווייב עם אסתטיקה אפריקאית". הסינגל שקידם את ה-EP הטוב ביותר השנה, עם השם הטוב ביותר השנה ("מלך החרדה"), הוא השיר הכי יפה שטי.וי און דה רדיו לא כתבו לשני האלבומים האחרונים שלהם. פטיט נויר מלהטט בשירה מפלצט בפתיחה לזעם בהמשך, וכשהוא עובר להבעה מלאת רגש ושואל "את באמת חושבת שרציתי להיפרד? את חייבת להיות כאן כשאתעורר", אי אפשר שלא להרגיש חמלה כלפיו ולחכות לאלבום הראשון שלו.
 

אחת מתגליות השנה מגיעה מסנט פטרסבורג שברוסיה, עיר שמזג האוויר בה לפי עדות הלהקה גורם לך לשכוח מהצרכים של עצמך ולעשות משהו משמעותי בשביל העולם. השיר הזה הוא פיסת יופי צרופה שמצליחה למשות אותך מהכאן והעכשיו בצורה הכי מסחררת שיכולה להיות, דרים פופ מכשף שמתחיל כמו דשדוש בשלג וממשיך עם קרני שמש שנכנסות בפזמון ומגביהות את רף היופי לרמות כמעט בלתי אפשריות להכלה. לא רק הסיפורים הפטרבורגיים של גוגול שווים את תשומת הלב שלכם, גם השירים הפטרבורגיים של פינקשיניולטרבלאסט. לקח לי רבע שעה לכתוב את זה.
 

באחד הלהיטים הגדולים של טיים אימפלה מהאלבום הקודם קווין פארקר שר: "זה מרגיש כאילו אנחנו רק הולכים אחורה". השנה הוא הוכיח שלפחות במקרה שלו מדובר בשטות מוחלטת. Currents הוא ה-KID A של החמישייה האוסטרלית הזאת ו-Let It Happen הוא ה-Everything In It’s Right Place שלו: קטע שהוא הכרזת עצמאות מהתקופה הקודמת שלה הלהקה, גם סגנונית וגם פילוסופית. ההמנון האלקטרוני הזה כולל שלושה שירים שנדחסים לכמעט שמונה דקות שלא משעממות לשנייה, ספייס-דיסקו שפונה לגוף כמו שאף שיר של טיים אימפלה לא עשה בעבר, דינמיקה מושלמת של שיאים והרפיות, ותחושה של מאסטר מוזיקלי שיודע בדיוק מה הוא עושה. שיר מושלם.
 

• להיט הרשת הכי מוצדק של 2015
• סדרת הטלוויזיה החשובה של השנה
• התופעה המוזיקלית הגדולה של 2015
• הסרט הכי משמעותי ב-2015
• הרגע החשוב בספרות הוא סוף
• ההצגה המפתיעה של השנה
• מוסר ההשכל החשוב של השנה
• האלבום ששבר את כל השיאים