ראשי » תרבות » קולנוע

8 השנואים: סביר בלבד, ארוך מדי ושווה צפייה

צילום יפהפה? יש. שחקנים מהשורה הראשונה? ידוע שיש. פסקול מעולה? אניו מוריקונה, רבותי, וצפו גם לאין סוף סצנות מבחילות, משעשעות ומסוגננות לעילא, כמיטב המסורת הטרנטינואית. אפשר היה לקצץ אותו קצת, אבל טרנטינו זה טרנטינו

 
חורף לבן בנופי ווייאומינג ההרריים. לובן בוהק של שלג צח מכסה כל חלקה טובה. מתוך השיממון הקפוא אנו מתחילים להבחין בתנועה קלה. כרכרה עושה דרכה בין ההרים, נראית כנקודה זעירה וחסרת משמעות בתוך הנוף האימתני.

עוד כותרות ב-nrg:
• סקס מוכר, אחי: הנוער כבר בעניינים
• הישרדות בוליווד: כלום לא מביך אותם
• כבר לא יחף: הקידום המקצועי של רון אלוף
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הכרכרה נעצרת מול אדם בודד העומד בדרכה, יושב בנחת על מספר גופות של גברים לבנים מתים וקפואים. חיוכו הזחוח וגוון עורו הכהה של האיש בולט היטב בתוך הרקע הלבן הסובב אותו מכל עבר. באימאג'ים מרשימים וטעונים אלו נפתח סרטו השמיני במספר של התסריטאי-במאי-כוכב, קוונטין טרנטינו. במובן מסוים אפשר לראות את סרטו החדש כהמשך ישיר וטבעי לסרטו האחרון, המערבון הפרוע "ג'נגו ללא מעצורים", אך גם ניתן לראות בו ככזה המתחבר היטב עם סרטו הראשון והמתוחכם ביותר, "כלבי אשמורת".הפתיחה המרהיבה של הסרט אשר מורכבת כולה מטבע פראי, אור ובעיקר דגש על צבע, מזכירה לא מעט את הפתיחה של "ג'נגו ללא מעצורים", אלא שהפעם הגיבור האפרו-אמריקאי הניצב במרכז הסרט כבר אינו רכושם של אף אחד. הוא אינו מוצר לסחור בו. להיפך. הוא זה המחזיק בגופות של לבנים (מתים אמנם) עליהם הוא עומד לגבות מחיר. מכאן אפשר בגדול לטעון כי דמות צייד-הגולגולות, אותה משחק הפעם סמואל ל. ג'קסון, היא מעין גרסה מעודכנת ומבוגרת יותר של אותו "ג'נגו" שהכרנו בסרט הקודם. אך אם "ג'נגו" בחר לעסוק בנושא העבדות, "שמונת השנואים", שנוגע לא מעט בגזענות, בחשדנות וביחסים המתוחים שבין שחורים ולבנים, דווקא מצליח ברגעים רבים להתעלות על "ג'נגו" דרך האלמנטים המערבונים בהם הוא מתמקד.

• השנוא התשיעי? טראמפ נגד סמואל ל. ג'קסון
• גאון קולנועי או גנב סדרתי? ההשראה של טרנטינו

האלמנט העיקרי אותנו ניסה תמיד לחקור ז'אנר המערבון לאורך כל תקופותיו היה ונותר יחסים בין גברים, ובהתאמה, עיקר עלילת "השנואים" סובבת סביב יחסי האהבה-שנאה המתהווים בין שלל הגברים המאוד לא נחמדים שבסרט, אשר לשונם נוטפת לא מעט ארס גזעי בלי קשר לצבע עורם, מה שמוביל לרגעים משעשעים ומבחילים כאחד, כמיטב המסורת הטרנטינואית, ואף רחוק מזה. "השנואים", שאורכו מתקרב לכדי שלוש שעות, הוא סרט מאתגר, ולא רק בשל אורכו. יש בו שני לוקיישנים עיקריים: האחד הוא כרכרה והשני והמרכזי יותר הוא פונדק דרכים. מיעוט הלוקיישנים והקלסטרופוביה המתהווה בפונדק בו מתרחשת מרבית העלילה, מזכיר לא מעט את הסגנון והקומפקטיות של "כלבי אשמורת" וחלק זה של הסרט מתקבל כמעין סגירת מעגל עבור טרנטינו כיוצר. הבחירה האמנותית הזאת מתפקדת כ'פוט-בויילר', סיר לחץ אשר אנו ממתינים שיתפרץ. ודווקא תחת גג הלוקיישן המרכזי בו בוחר לאטום טרנטינו את גיבוריו, הוא מצליח לרקוח בתור הסיר שלו כמה רגעים מרתקים, פרועים, מושחזים בהומור שחור, מתפרצים באקשן אלים ומצולם להפליא.

ברגעיו הטובים ביותר זהו מערבון שהקונספט המבריק שלו מפגיש בין אגתה כריסטי לסם פקינפה, באמצעות מקבץ דמויות המוצאות עצמן כלואות יחד, בסיטואציה שהופכת גורלית יותר מרגע לרגע. רוב הזמן זה עובד, וכמות ההפתעות והמתח שטרנטינו מייצר מצליח לשמור על עניין, חרף העובדה שרוב הסרט נשען על לוקיישן בודד וכמות לא מבוטלת של דיאלוג. מעלותיו הגדולות ביותר של הסרט: עבודת הצילום המצוינת של צלמו הקבוע של טרנטינו בסרטיו האחרונים – האומן המופלא רוברט ריצ'רדסון, ההזדמנות הנדירה ליהנות מיצירותיו של מלחין הקולנוע אניו מוריקונה, אבי מוזיקת מערבוני הספגטי שחוזר כאן לז'אנר המזוהה ביותר עמו, וגלריית השחקנים שכבר הופיעו בסרטיו של טרנטינו, כמו סמואל ג'קסון, קורט ראסל, מייקל מדסן ואפילו טים רות' שעושה כאן תפקיד משעשע למדי.

"שמונת השנואים" רחוק אמנם מלהיות סרטו הטוב ביותר של טרנטינו, ובאורך מוגזם של כ-3 שעות לא היה נורא אם 30 דקות מהאקספוזיציה שלו היו נשארות על רצפת חדר העריכה. אך בשורה התחתונה, זהו סרט שמוכיח שגם עבודה סבירה של רב אומן קולנועי, לחלוטין שווה צפייה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg