אאוטסיידר עם גיטרה: בוטנר לא מתרגל לזהב
הוא ניגן עם קראוס, שיתף פעולה עם נינט ושימש כצלע הפחות פופולרית בזוגיות המוזיקלית עם דנקר. אחרי שנים שהיה בצל, עילי בוטנר עבר לקדמת הבמה והפך לכוכב. בריאיון הוא מספר על הילדות העגומה בקיבוץ, על האח פגוע הנפש, על ההתקרבות לדת ועל הפחד שההצלחה הזאת עלולה להיגמר כבר מחר
חמש דקות לפני תחילת הריאיון עילי בוטנר מקבל שיחת טלפון מנועה, הבייביסיטר הקבועה של ילדיו. היא לומדת השנה במכינה הקדם צבאית "קול עמי", ובגלל תחזיות האימה מגל השלג הצפוי בירושלים, החזירו את כל החבר'ה היישר למרכז הארץ, ואלה התמקמו בבית הוריה של נועה. אם הם כבר פה, זרקה נועה, למה שלא יקפוץ לומר לחבר'ה שלום?
עוד כותרות ב-nrg:
• "משה איבגי ידוע כאחד שאוהב מגע"
• האח הגדול: המצית שהדליק את שי חי
• השורדת האולטימטיבית עזבה את האי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשנותקה השיחה, עילי, במבט מעט אפולוגטי, הסביר שאולי יהיה שינוי קל בלוחות הזמנים של הריאיון. כשעה לאחר מכן, הגיע בוטנר חמוש בגיטרה וסביבו עשרים צעירים המקשיבים בשקיקה ובעיניים בורקות לכל אקורד, אך לא פחות מזה - לכל סיפור שהוא מספר אודות ההשראה שלו לכתיבת השירים.
"החלום הכי גדול שלי, שלא הגשמתי מעולם, זה בדיוק מה שראיתי מולי היום אצל החבר'ה האלו: שנת שירות, מכינה, חבר'ה, צחוקים, אווירה בריאה של נתינה. עשיתי בחירה בחיים, הלכתי על המוזיקה בכל הכוח, עזבתי הכול בשביל זה. אין לי כמעט חברים מהילדות ולא מתקופת הנעורים. אלו שנים שכבר לא אוכל לחזור אליהם ולהגשים את כל מה שפספסתי".
לאורך כל השעות שבהן בילינו יחד, הן בצילומים והן בזמן הריאיון, הילדות בקיבוץ עין־כרמל, הרחוקה כבר מרחק של שני עשורים מבוטנר, עולה שוב ושוב. אין צורך בתואר בפסיכולוגיה קלינית כדי להבין איזה תפקיד עמוק ממלאים בתודעה ובעשייה שלו המדשאות וחדר האוכל.
"הילדות שלי נגמרה בגיל מאוד צעיר", הוא אומר. "בגיל 16, אחרי כמה שנים טובות שבהן למדתי גיטרה ושיחקתי כדורגל תחת שרביטו של אלי גוטמן (לימים מאמן נבחרת ישראל והיום מאמן הפועל תל־אביב, י"ה) החלטתי שאני עוזב את בית הספר בקיבוץ ולוקח כיוון אחר בחיים שלי. הייתי אאוטסיידר כבר אז, ורק הגיטרה השאירה אותי חברתית מעל למים. שכנעתי את ההורים והלכנו לוועדת החינוך של הקיבוץ לבקש מחבריה בקשה חריגה לקבל את תקציב הלימודים האוניברסיטאיים שלי עכשיו, לעזוב את בית הספר ולעבור ללמוד בבית הספר למוזיקה 'רימון'.
"אתה צריך להבין, אנחנו מדברים על כל יום הלוך־חזור בקו 921 שעובר בכל תחנה אפשרית. ילד קיבוצניק בן 16 עם תרמיל על הגב וגיטרה. אין פלאפונים, אין יותר מדי תקשורת, נוסע לרמת השרון, לבית ספר שכל הסטודנטים בו גדולים ממנו בעשור ורובם כבר הופיעו על במות שהן לא סדר פסח בקיבוץ או המדורה של הנוער העובד והלומד".
מה מניע ילד בן 16 לקבל החלטה כל כך דרמטית?
"גדלתי בבית לא ממש סטנדרטי, ההורים שלי התגרשו כשהייתי צעיר. אמנם גרתי עם אמא שלי בקיבוץ, אבל גם היא וגם אבא שלי התחילו זוגיות חדשה. מטבע הדברים ילד צריך זמן להתרגל לכך ולא תמיד מצליח. הרבה פעמים אני שומע שיחות על ארוחת ערב משפחתיות ואני מנסה להיזכר באחת כזו - ואין לי שום דוגמה לתת. זאת אולי אנקדוטה, אבל היא מסמלת לא מעט בשבילי, משהו שבכלל לא הרגשתי שקיים, ושככל הנראה דחף אותי גם לצאת לחפש דברים אחרים וחדשים בחוץ.
כשהוא מדבר על "קשיים", הוא מתכוון בעיקר לסיפור הטראגי של אחיו הגדול עופר. המשפחה, ובעיקר אמו של בוטנר, מתמודדים קרוב לעשרים שנה עם התפרצות מחלה נפשית קשה של האח הבכור. "זה התחיל מחיפוש ותהייה של צעיר אחרי צבא, שהגיעו למחוזות של התנסות בכימיקלים, וכתוצאה מכך משהו אצלו השתבש והוא איבד את האיזון לחלוטין".
עופר המשיך לגור בבית בעין־כרמל, אך נכנס ויצא לא מעט מאשפוזים תקופתיים בבתי חולים. מצבו של האח, הפך את חייו של הנער המתבגר עילי בוטנר לעוד יותר מורכבים. "הסיפור היה לכאורה רחוק ממני, גם מפני שלא הייתי הרבה בבית, בגלל הלימודים, וגם מפני שגיל הנעורים עושה את שלו ומנגנוני ההדחקה עובדים שעות נוספות. הייתי עד להתפרצויות ולמצבים לא נעימים, ואני זוכר בבירור שיחות שלי בטלפון הציבורי של בית ספר רימון, עם טלכרט, כדי לראות מה המצב של עופר ולשאול לשלומו. המזל שלי היה שמבחינת הנגינה הלכתי עם הראש קדימה והשתדלתי לא לתת לשום דבר מסביב לעצור את ההתקדמות שלי בתוך הכיתה. את המחשבות הייתי משאיר לנסיעות הארוכות באוטובוסים ולהליכה הארוכה בשדרת העצים מהתחנה עד לשער של הקיבוץ. כשהיו התפרקויות וסצנות של בכי, הן קרו שם".
לימים, הסיפור של עופר, שחי היום בהוסטל שיקומי בחדרה ומצוי בקשר מצוין עם עילי, מסמל את הדואליות שליוותה את הקריירה של בוטנר יותר מכל דבר אחר, וכפועל יוצא לא תישאר נחלת משפחת בוטנר בלבד. ברוב השירים שהוא כתב, הדמות והסיפור שזורים והולכים יד ביד עם האקורדים. כשבוטנר עומד על הבמה עם הגיטרה וקובי אפללו שר על זה ש"בסוף הדרך עוד תהיה מאושר" לקול המצהלות, הכפיים והשמח של הקהל, הדיסוננס אצל בוטנר מקבל משנה תוקף וחוגג עם כפיים משלו.
לא רק השטח האפור של החיים ליווה את הדרך שעשה בוטנר אל עבר החיבור החם של הפלייליסטים השונים. גם המזל היה שם כדי להתערב בסיפור ולהפוך אותו לסינדרלה מקומית. הטוויסט הגדול קרה כבר אחרי פחות משנה ברימון, כשהוא עדיין לא בן 17. "פנה אליי חבר מהכיתה ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לנגן עם שמוליק קראוס, שחיפש אז גיטריסט. הצעה כזאת היא חלום של כל נגן, אבל בשבילי זה היה אפילו יותר מזה. לאורך כל השנים, גם כשכולם מסביבי שמעו לד זפלין ופינק פלויד, אמרתי להם שזה נחמד, אבל אני מחובר לגמרי למוזיקה ישראלית. לפרברים, לגלי עטרי, ללהקות צבאיות, לאריק איינשטיין וברור שגם לשמוליק קראוס. אז אני מגיע לבית של שמוליק, ילד קצת מפוחד, והוא מתחיל לשיר ואני כבר יודע את כל האקורדים של השירים שלו בעל פה.
"וככה, לאט־לאט, כשאנחנו מופיעים בכל הארץ, אני לומד לא רק את המוזיקה של קראוס, אלא את כל מה שהעולם הזה מביא איתו. ההתמודדויות, הקושי שביצירה, הפיתויים, הפחד הזה שאתה יוצא החוצה להופעה ולא יהיה שם קהל, אבל מצד שני גם מה קורה כשאתה מצליח לגעת באנשים עם המוזיקה שלך. יש הרבה סיפורים על קראוס ועל האופי שלו - חלקם נכונים וחלקם אגדות, אבל הוא היה גאון מוזיקלי, וזאת הייתה זכות אדירה בשבילי לעבוד איתו. עד היום, כשאני מביט לאחור, אני לא תמיד מאמין שזאת הדלת הראשונה שנפתחה לי".
שלא כמו לא מעט מוזיקאים בארץ, שלאחר החשיפה לחיי הרוקנרול ולמנעמי התעשייה החליטו לוותר על השלב של המדים, לבוטנר בכלל לא הייתה התלבטות. למרות הרזומה הוא לא התקבל ללהקה צבאית, על אף שעבר את הבחינות הנדרשות. בגלל מחסור בתקנים גויס כמש"ק חינוך בחיל הים. "אל תראה אותי ככה, מי אתה חושב חתם טופס טיולים ליוסי בניון?".
את החצי השני של השירות עשה כנגן גאה בתזמורת חיל האוויר, לאחר שהגיטריסט הקודם של התזמורת החליט שהמסגרת הצבאית לא בשבילו ובוטנר נקרא אל הדגל. באותה התקופה היו בתזמורת שמות כמו שירי מימון והשחקן דן שפירא, אבל על אף חוסר הביטחון המובנה, שלא ייעלם גם בהמשך הדרך, הוא הרגיש שם טוב יותר מבתחנות לא מעטות בקריירה שלו. מה שגורם לו לנפק משפטים פטריוטיים קיטשיים, שלא בטוח שהרבה אמנים היו מרשים לעצמם לשחרר מפחד משטרת הפאסון והקוליות המקומית. "הסתובבתי ברחוב במדים כאילו אני מינימום טייס. גם לנגן את שירי ארץ ישראל וגם לעשות זאת בטקסים? מבחינתי זה היה הטופ. עד היום, כשאני רואה טקס צבאי כמו מסדר כנפיים, אני יכול להזיל דמעה בשנייה וחצי".
כמשוחרר טרי, המסדרון לעולם המוזיקה הישראלי היה יחסית פתוח. עברי לידר, עידן רייכל וריטה הם דוגמאות לאמנים שבוטנר ניגן איתם על הבמה, כשהם לא ממש מודעים לכך שבראשו, הכול בעצם חלק מבית הספר שעבורו עזב הילד מהקיבוץ את הבית. שהוא עדיין לא באמת מאמין שהפך לחלק אינטגרלי מעולם המוזיקה, אליו כל כך השתוקק להשתייך.
ההכרה שהוא לא חייב להיות זה שיושב בספסל האחורי של ההופעה אלא יכול לקחת את המושכות אליו, חלחלה בעיקר כשהתחיל לכתוב שירים ולחנים בגיל 27, מאוחר יחסית למי שכבר מגיל 12 מסתובב עם גיטרה.
למרות השנים האבודות של הכתיבה, מהר מאוד התגלה בוטנר כמי ש"יש לו את זה" וחברות התקליטים חיזרו אחריו כדי שיתחיל לעבוד עם אמנים רבים. הראשונה שקטפה את הפירות הייתה נינט, שלה כתב את הלחן ללהיט הכי גדול שלה עד עכשיו "אם תבוא" מתוך האלבום הראשון שלה "יחפה".
"אני לא זמר גדול", מסנגר בוטנר על עצמו, אל מול השאלה המתבקשת למה תמיד הוא כותב לאחרים ולא מבצע בעצמו את שיריו. "אני יודע טוב מאוד את המקום שלי, במה אני טוב ובמה אני פחות טוב. כן, יש במקצוע הזה לא מעט אגו וכמובן שאני מודע לזה. לראות מישהו ששר את השירים שלך הרבה פעמים זה מבחן. אבל זה משהו שאני בחרתי בו במודע וטוב לי איתו, לפחות בשלב הזה שאני נמצא בו".
כשבוטנר מדבר על אגו ועל מבחנים, הרי שהתחנה המאתגרת ביותר בקריירה שלו הייתה ללא ספק כשחבר לרן דנקר והוציא איתו את האלבום "שווים". דנקר היה אז היה בשיא פולחן הערצה סביבו, לאחר המשחק בטלנובלה "השיר שלנו" ומערכת היחסים המתוקשרת עם נינט.
כשאני שואל אותו אם הבחירה דווקא בדנקר אז לא הייתה טעות בשבילו, הוא לא מסכים איתי. "ניגש אליי מישהו מחברת התקליטים ששמע את הדברים שאני עושה וידע שאני מחפש פרטנרים. הוא הציע לי את רן, שגם חיפש באותו הזמן שותף למוזיקה. לא הייתי תמים, ידעתי שבאה עם זה חבילה של כל מה שהולך סביב רן".
לבוטנר היה כבר ניסיון באיך נראית היסטריה, בתור מי ששימש נגן גיטרה במדורת השבט הלוהטת דאז 'כוכב נולד'. "לא אשקר לך: יש רגעים של התמודדות, אבל צריך לדעת לקחת את זה בחיוך. אני זוכר איך בא לחדר ההלבשה מישהו אחרי אחת ההופעות ושאל אותי אם ניגשות אליי גם לפעמים מעריצות או רק לרן. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה, עד שהוא ניסה 'לעודד' אותי ואמר שיש כאלו שאוהבות לא רק יופי".
זה נשמע כמו סיפור אסוציאטיבי ומשעשע, אבל זה עוד נדבך שמסגיר את החומרים שמהם בוטנר בנוי. חוסר הביטחון והחרדות אמנם מנעו ממנו דברים, אבל גם שמרו עליו בצמתים מרכזיות בדרך. "לא הייתה לי תקופה כזאת בחיים של מעריצות ושל בילויים עד הבוקר. מבחינתי אחרי ההופעה ישר ללכת הביתה כמה שיותר מהר, ובדיעבד מאז שפגשתי את שירי הבנתי גם למה הדברים האלו גם לא עניינו אותי עד עכשיו. גם כשהקמנו את 'פאנקנשטיין' (להקת גרוב שבה חבר לגורי אלפי, י"ה) לא התעסקתי בזה".
שירי המדוברת היא אשתו של בוטנר ואם שלושת ילדיו. במשך כשנתיים היו בקשר חברי בלבד, עד שבוטנר אזר אומץ ושאל אותה אם בא לה לצאת איתו "על אמת". "לקח לנו קצת זמן", הוא מספר. "שירי באה מבית דתי, כיפה סרוגה, מהצפון הישן של תל־אביב; ואני מוזיקאי, קיבוצניק, חנון. אבל ההורים שלה קיבלו אותי בצורה מדהימה, והחיבור הכללי לעולם הזה בא בצורה טבעית. אלוהים לא היה ממש נוכח בחיים שלי, אפילו בר מצווה לא הייתה לי ולא עליתי לתורה. עכשיו זה לא שאני דתי, אבל בשביל שירי יש כשרות בבית, ויום כיפור פתאום מקבל משמעות שונה".
בוטנר עוד הוציא במהלך השנים אלבום סולו, אבל גם אם יפחד להגיד את זה, הרי ששנת 2013 הייתה השנה המשמעותית ביותר להתפתחות הקריירה שלו. אחרי שנתיים בחברת "פרויקט ילדי החוץ" שהקים עם נדב שרגאי ואדר גולד, האלבום שלהם "תם ולא נשלם" חצה את קו 20 אלף העותקים, הסינגלים שלהם חורכים את הפלייליסטים השונים, תיבת המייל קורסת אל מול גל הפניות מצד מעריצים שכבר לא שואלים על רן דנקר, הם קוטפים כל תואר אפשרי במצעדי השנה ולוח ההופעות מתמלא שנה קדימה. אחרי שנים כסיפור המשנה, בוטנר הוא שחקן ראשי בסרט החיים שלו, ותור הזהב ממשיך ללוות אותו עד לימים אלו.
ההרכב שלו ממשיך לחרוש את הארץ עם לו"ז צפוף של הופעות, כשהבאה תהיה ב־13 לחודש בבאר־שבע, ושבה גם יחגוג עוד קבלת אלבום זהב, הפעם לאוסף שמסכם עשר שנות פעילות.
אין כמעט יום שהוא לא מקבל הודעות מאנשים שהשירים שלו מלווים אותם ברגעים משמעותיים בחיים. בהקשר הזה הוא מציין שאחד הרגעים החשובים בקריירה שלו היה כשחבריו של גלעד שער, שנחטף ונרצח, סיפרו בריאיון שאהב לשמוע את המוזיקה של בוטנר.
לקראת סיום השיחה אני שואל אותו אם הילד מעין־כרמל עדיין חרד שכל זה ייגמר מחר בבוקר. בוטנר מסתכל עליי, מחייך ואומר: "אתה אופטימי, למה מחר בבוקר? אצלי בראש כל זה עלול להסתיים כבר היום בערב. אין יום שאני לא שואל את עצמי, איך זה ששירי לא מצאה מישהו הרבה יותר לוהט ממני לחיות איתו, מה בדיוק הקהל מוצא בי ואולי בכלל הם לא באים להופעות בשבילי".
קל להיות ציני ולנסות לראות במשפטים הללו קרייריסט עם ביטחון ואגו שמנסה למכור תדמית רגישה. אבל בוטנר לא ממציא וגם לא משחק, ואפשר לזהות את זה ברגע, בוודאי בשלוש שעות של שיחה. אפשר להוציא את הבן־אדם מהקיבוץ, אבל ככל הנראה גם חמישה אלבומי זהב ועשרות ילדים ברחוב שיבקשו סלפי, לא יאפשרו להוציא מהבן־אדם את הילד האאוטסיידר עם הגיטרה.
אקו"ם