אליעד מלכי: "אם הייתי אישה היה לי יותר קל"
האמן והתופעה אליעד מלכי חוזר עם קליפ חדש ופרובוקטיבי כהרגלו. בראיון הוא מסביר מה דוחף אותו קדימה לעומת כל הביקורות, מספר על הקשיים בילדות שנטעו בו את היצירה ותוהה אם היחס כלפיו היה שונה אם לא היה גבר: "אישה בתחתונים וחזייה באה יותר טוב מאשר גבר בספידו"
"למה מראיינים אותו? הוא מוזר", משכה לי בחולצה ילדה בת 10 ונתנה בי מבט תמה כשהזכרתי את שמו. להלן: אליעד מלכי. סוגיה. סלט בלתי-מאורגן של דימויים מיניים, תחתונים הדוקים וטקסטים במשקל נוצה שמצליח להרגיז, לבלבל, להצחיק ולמשוך סימולטנית.עוד כותרות ב-nrg:
• דרמה ב"הישרדות": הקהל יצביע לזוכה?
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• עומרי חיון מאיים לתבוע את 'קשת' במיליון שקל
• שקרים והתערבות: גילי המודח פותח פה על האח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בניגוד לדעה הקדומה – המפגש עם מי שקנה את פרסומו ב"מאמי סונג" ו"רציתי לאהוב" הוא לא היכרות עם פרימדונה משונה שחיה בקליפ. אליעד מלכי הוא אדם מחושב ורהוט.
אני פוגש אותו לרגל יציאת הקליפ החדש, "איווה", שכמו כל קליפ אחר של מלכי צבר אלפי צפיות בתוך מספר שעות, בין אם בזכות הפרובוקציה ומתוך סקרנות ובין אם בשל חיבה לאמן עצמו.
"זה שיר פופ-מזרחי קליל וקצבי. זאת הפעם ראשונה שאני נוגע בז'אנר הזה", הוא מספר. את הקליפ שמלווה את השיר החדש הוא מתאר כ"סיפור חייו". "הגעתי מכלום, מאנונימיות, לנקודה שונה. זה לא קליפ שאפשר להבין בצפייה אחת – צריך לצפות כמה פעמים כדי להבין את כל הפרטים הסמויים מהעין".
מלכי הוא מעצמה של איש אחד, מינוס יחצ"ן, מינוס סוכן. כל שיריו הם תולדה של עשרות אלפי שקלים שהשקיע מכיסו בעבודה מסביב לשעון, אלא שבסופה של השקעה מחכה מטח טוקבקים ארסי וביקורות מצחקקות.
"אנשים לא אוהבים מוסיקה ויצירה שמעוררת חשיבה", הוא אומר. "אם הייתי אישה היה לי קל יותר. אישה בתחתונים וחזייה עוברת לאנשים הרבה-יותר יפה בעין מאשר גבר ב'ספידו'. יכול להיות שזה גם עניין של שנאת הומואים, אני לא אגיד שלא. ב'רציתי לאהוב' ניסיתי להציג רעיון על אהבה חופשית וראיתי את התגובות הנוראיות".
מאיזה סוג?
"אנשים שאלו למה התעטפתי במשהו שהוא דמוי תפילין, כשזה בכלל היה איזולירבנד שחור. אנשים יצרו שנאה. די, מספיק כבר, אנחנו נמצאים בתקופה אחרת. סוף-סוף מישהו בא ושם על השולחן קליפ שמראה את כל מה שמעצבן, אבל ישראלים טיפוסיים שמעדיפים להישאר עם הראש בקיר".
אז למה לא לבחור בדרך הקלה?
"הקהל לא יודע לאכול את זה. אבל הוא יאכל את זה בסוף. עד היום האכילו אותו בכפית מתכניות ריאליטי. אבל בן-אדם צריך להיות אומנותי. אם אתה לא יודע ליצור – אז איפה כאן האומנות שלך? אני לא מנסה לרצות אף-אחד".
אז לא נראה אותך בקרוב נסגר בוילה.
"קודם כל - אין שם חדר כושר. אני לא מעוניין להתנתק מחיי היום-יום שלי ברמה כזו. תסתכל על 'הישרדות'. ביער, ובלי חדר כושר? מלהקים מתוכניות מסוימות יודעים שכבר אין מה לפנות אליי".
נתת צ'אנס ל"כוכב נולד" ללא הצלחה.
"תכניות שירה לא יפרסמו אנשים כמוני, כי אני בא עם משהו מעבר לשירה. שיגידו שאני שחצן. הפחד הוא רק מעריכה רעה ומארבעה שופטים שלא קשורים לז'אנר שלי".
אליעד מלכי הוא תופעה נחושה. תדברו בעדה, תדברו כנגדה, אבל העיקר שלא תשבו מולה שותקים, וממילא מעטים נשארים מולה אדישים. מי שהתחיל בתור קוריוז פינתי בתוכנית הרדיו "חותרים למגע" בגל"צ, לא מתכוון לוותר. לא לכם, ולא לעצמו, עד שישתיק באופן חד-משמעי את מי שחושב שהוא עתיד להעלם במהירות הקול.
"אני וחברה שלי לשעבר נפרדנו בגלל שהיא לא קיבלה אותי כ'אליעד מלכי'. היא אמרה שזה חסר הצלחה, חסר אפשרות-בכלל. היא אמרה שרק צוחקים על זה במקום לקחת את זה במובן האומנותי".
אתה מקבל גם תגובות מסוג שונה?
"הייתי באירוע והיו שם גם אנשים שלמדו איתי בתיכון. הם ניגשו אליי וביקשו להצטלם. הם אמרו: 'כל הכבוד על מה שאתה עושה, אנחנו ממש מעריצים אותך'", הוא מספר בהתרגשות. "העניין הוא שלפי דעתי הם לא קישרו שזה אני שפעם למד איתם. אני אפילו די בטוח בזה. מבחינתי זה היה עצום. ניצחון. הרגשתי שהצלחתי להעביר משהו גם לאותם אנשים שלא ראו בי פעם משהו מיוחד".
מי היית בתקופה הזו?
"הייתי ילד שמסתובב ממקום למקום עם מיקרופון. הייתי שר בערבי התרמה, הייתי שר בתזמורת העירונית של בת-ים. התחלתי כזמר אופרה. הייתי אאוטסיידר", הוא אומר. "הייתי גר אז ליד הים והייתי הולך אל החוף לכתוב שירים. לא ניסיתי להתחבר בזמנו לאנשים. הרגשתי שהחברה לא מכבדת אותי כאומן. ילדים בדרך כלל לא מכבדים אנשים שהם שונים מהם. גם היום אני רואה את זה".
מלכי מתפרנס כמדריך כושר, מקפיד על תזונה נכונה באופן בלתי מתפשר ומצהיר שלא ילך לריאליטי רק בגלל המחסור בחדר כושר מאובזר. לראשונה הוא חושף מתי נולדה האובססיה הזאת לכושר ובריאות, איך הפך מילד שמן לנער בתת-משקל, והיום – גבר עם קוביות מסותתות.
"הנראות בקריירה היא קלף חשוב כדי שיכירו אותי. אבל בחיים הרגילים אני אפילו לא לובש מותגים", פותח מלכי את הדיון בנושא המראה החיצוני שלו. "אני די בן אדם של טרנינג וחולצה לבנה. היום הבלטת השוני שבי דרך בגדים באה לידי ביטוי רק במקומות מצולמים".
אמרת שחברים מבית הספר לא זיהו אותך, אפשר להניח שנראית אחרת.
"עד גיל 14 אפילו הייתי די שמן. אחרי זה הפסקתי לאכול לגמרי", הוא אומר ושותק לכמה שניות. "הייתה לי התמודדות עם הגוף שלי. חשבתי ש'אולי אם הייתי נראה אחרת, היו מתייחסים אליי אחרת'. בעיניי להגיד: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', זה לא באמת עובד היום, כמה שלא מנסים להנחיל את זה. אנשים כן מסתכלים על מראה הרבה יותר משהם מסתכלים על פנימיות, לפחות בהתחלה. אז זה פגע בי והפסקתי לאכול. הגעתי לתת-משקל. אחר-כך יצאתי מזה לבד. הבנתי שזה לא המקום שאני רוצה להיות בו".
זה מעבר מורכב. מחוסר ביטחון להופעות בפני קהל.
"זה לא תמיד מסתדר ביחד. לפעמים אני מוצא את עצמי בחדר ההלבשה מחליף בגדים ואז אומר לעצמי: 'וואו, למה בעצם אני לובש את זה?'.
"מאמי סונג", מתוך ההופעה בבית היוצר, דצמבר 2015:
"הייתה לי הופעה במועדון לקהילה הגאה, לפני שנה בערך. עליתי להופיע בתחתונים כשעל הבמה רקדתי על בננה ענקית. פתאום, ראיתי את עצמי מהצד ואמרתי: 'למה אני עם תחתונים? כולם הולכים לראות אותי עכשיו עם תחתונים'".
ומה ענית לעצמך?
"חשבתי שמה פתאום אכפת לי מזה דווקא עכשיו. לפעמים אני מאד חלוק לגבי הדברים האלה. אבל כן חשוב לי שההופעות שלי יהיו גרנדיוזיות וגדולות. שהקהל כן יזכור משהו".
והוא זוכר?
"אחרי סינגלים יש פתאום חודש של שקט. אתה שוב יוצר לעצמך. אתה צריך לסבול הרבה מהסביבה. ביקורות, טוקבקיסטים, אנלייקים, צחוקים עליך. תקופות של דיכאון ובחורות שלא מבינות מה אתה רוצה מהחיים שלהן, ורגעים שאתה לא מבין מה אתה רוצה מעצמך. אבל מתוך הדיכאון באה היצירה".
גם החלק בו אתה לבוש כרקדנית בטן ורוקד במעיל פרווה בא מתוך הדיכאון?
"זה לא בא מתוך הדיכאון. באומנות אין לי גבולות, אני יכול לקחת את עצמי ולהיות מי שאני רוצה. כבר אין פחד שאם אני לא אעשה 'רעש' לא ישמעו עליי. אני מרגיש שאת החותם שלי אני כבר די השארתי. זאת אולי פרובוקציה בעיניי אנשים מסוימים, אבל בעיניי מי שאני עובד אתו - היצירה שלי היא משהו לגמרי נורמלי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם