מחוברים: מופע הארנבות כבר לא חולמים לנצח
הם לא אוהבים כשמזכירים להם את הלהיטים "בואי דינה" ו"בשמלה אדומה", בורחים מהשוואות ללהקות שגדלו איתם בשנות ה–90 ורק עכשיו מתחילים באמת להכיר זה את זה. אחרי 20 שנה של זוגיות מוזיקלית ב"מופע הארנבות של ד"ר קספר", אורן ברזילי ושי להב מוציאים אלבום חדש וסוף–סוף גם מתחילים ליהנות
בשלהי שנת 1975 כתב הסופר והסאטיריקן אפרים קישון מאמר בשם "הכיפה הסרוגה". במאמר התגולל קישון, בשפתו החדה והסרקסטית, על מצבו המדורדר של הנוער במדינת ישראל, במיוחד אל מול המקום התרבותי המרשים, לדבריו, שבו נמצאו בני הנוער שגדלו בערוגות הציונות הדתית. באותם ימים, צריך להזכיר, יחסי הציבור של המגזר הדתי־לאומי לא הרקיעו שחקים, והמקסימום שנפתלי בנט הספיק לא להתנצל עליו, היה על כך ששכח את המחברת בבית ולא הביא אותה לכיתה.עוד כותרות ב-nrg:
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• עומרי חיון מאיים לתבוע את 'קשת' במיליון שקל
• שקרים והתערבות: גילי המודח פותח פה על האח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעקבות המאמר ספג קישון לא מעט זעם וביקורת מהמילייה התרבותי השולט. תדמיתו, ולא פחות חשוב מכך, רוחו של קישון, שכונה בלעג "יורד", נפגעה ויש אומרים שמרגע פרסום המאמר, הוא גזר על עצמו החרמה דה פקטו מצד עולם התרבות והתקשורת הממוסדת בארץ.
המאמר הנשכח הזה עמד במרכזו של דיון סוער שנמשך לא פחות מ־45 דקות בין שי להב, סולן להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר", לבין עבדכם הנאמן. לא ליריית הפתיחה הזו ציפיתי בבואי לראיין את חברי להקת הרוק הבועטת, שגרמה לי להבריז מהישיבה התיכונית אי שם בשנות ה־90. חשבתי יותר על משהו כמו שיחה על אפקטים של מקצבי תופים ודיון בשאלה האם קורט קוביין התאבד, או שהכול קונספירציה של אשתו. וזה לא רק נושא הדיון שמצא אותי לא מוכן מול להב, שהתגלה כמעריץ אדוק של קישון.
גם הגעתו של החצי השני, אורן ברזילי, כשהוא חמוש במצלמת וידאו של "מחוברים" שצילמה ללא הפסקה, הוסיפה ממד לא צפוי לפגישה. אך ההפתעה הגדולה מכולן הייתה הפער האדיר שהתגלה, דיסוננס של ממש, בין התדמית הקספרית - השובבה, הקברטית, הקופצנית, והתיאטרלית - לבין הדמוית העגולות והמורכבות שישבו מולי על הספה.
הרמזים חיכו בטקסטים לאורך כל הדרך. האלבום החדש שלהם "מנגינות" זועק חיפוש ותהייה, אבל משהו בפרסונה הבימתית לא נתן אף פעם להבין את זה באמת.
"אני מרגיש את מה שאתה מדבר עליו, קודם כול בכל מה שקשור לטקסטים שאנחנו כותבים ואיך בפועל קיבלו אותם לאורך השנים", מאשר את התיאוריה אורן ברזילי עם יותר מנימה של החמצה בקולו. "יש הבדל עצום בין הטקסטים שאנחנו כותבים - מה הם משדרים, על מה הם נכתבו ובעיקר מאיזה מקום הם נכתבו - למקום ולמגירות שהכניסו אותם בסופו של דבר.
"קח לדוגמה את השיר 'אחלום לנצח', שהיה אחד הלהיטים הכי גדולים והכי משודרים שלנו. עורכים מוזיקליים והקהל הרחב לקחו את השיר הזה והפכו אותו, בעיקר בגלל הקצב והלחן שלו, להמנון מצב רוח טוב, שיר של אופטימיות, משהו שיכול להתנגן במסיבות ריקודים ובחתונות. בזמן אמת אמרו לנו שהשיר שמח מדי ולא מתאים לזמנים שהיו אז, בתקופת רצח רבין. זה נחמד לנו ומחמיא, אבל מי שמתעמק במילים יכול להבין שזה שיר שנכתב מתוך מצולות של נפש ולא להפך. 'גם אם שוב אעצום את עיניי השמש תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדיי' - אלו שורות שלא באמת אמורות להשאיר הרבה מקום לספק".
הקהל שלכם שהתבגר והתברגן, יכול להבין את הטרנספורמציה הזאת?
ברזילי: "יכול להיות שלא, אבל זה מחיר ששילמנו באלבום השלישי שלנו, ששכב על הגדר. זה אלבום שלא הצליח בזמן אמת, והוא היה האות מבחינתנו להביא לקהל ד"ר קספר אחר ואמיתי יותר. לקבע את העובדה שאנחנו לא כאן כדי לשעשע, אנחנו סונג־רייטרים. באלבום ההוא ניסינו לנפץ את החומות שנוצרו והפכו אותנו למשהו מגניב שקורה בתל אביב, ומעניין קהל מסוים בלבד".
להב: "נוצר תהליך מעניין, ומי שבאורח פלא הבין את זה יותר טוב מכולם היו דווקא מבקרי המוזיקה. במשך שנים רבות, הקהל נתקע בכל פעם על הדבר הקודם שעשינו. בשנים האחרונות אפשר להגיד שניצחנו את השיטה, ניצחנו בעצם את עצמנו. יש לנו היום את הקהל הכי גדול שהיה לנו אי פעם. השירים שהוצאנו משנת 2000 ומעלה עוקפים בהצלחה שלהם בכל קנה מידה את 'בשמלה אדומה' ו'בואי דינה'. והכי חשוב, הצלחנו לשכנע במוזיקה שלנו את הקהל להפסיק להסתכל אחורה כל הזמן".
גם אורן וגם שי חוזרים במשך כמה פעמים בזמן המפגש על המילה "אחורה". מילה שמסמלת מוטיב חוזר בריאיונות איתם, אבל לא פחות מכך מסמלת את הפחד הכי גדול שלהם, לחזור לאותם תיוגים ולאותן המגירות.
לא בכדי הפחד הזה מלווה את השניים. הנטייה האסוציאטיבית הטבעית של כתבי המוזיקה ושל מי שגדל על הקספרים של שנות ה־90 המוקדמות, היא לפני הכול לשייך את הדי־אן־איי שלהם לגל הגדול של הלהקות שפרץ בשנים ההן בישראל.
למי שלא זוכר, או לא היה קיים, נזכיר שבטווח של שלוש שנים יצאו כמה מהאלבומים היותר גדולים ברוק הישראלי, רבים מהם אף הפכו לקלאסיקות. "מפלצות התהילה" של משינה; "זמן סוכר" של איפה הילד; "דברים בלחש" של כנסיית השכל; "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס; "מי רצח את אגנתה פאלסווג" של נושאי המגבעת; זקני צפת עם אלבום הבכורה ועוד אמנים נוספים שקיבלו את הכינוי המיתולוגי "דור הרוקסן", על שם המועדון הזכור שפעל בשנים ההן ושאירח במשך כל ערב את ההרכבים הללו.
אי הנוחות של השניים מופגנת ומוחצנת אל מול הניסיונות לדחוק אותם להשוואות המתבקשות שבין אז לעכשיו, בינם לבין הרכבים אחרים ובין הדברים שראו משם לבין הדברים שרואים עכשיו מכאן. בסוגיה הזו שניהם מדברים שוב ושוב במהלך השיחה בקול זהה לחלוטין, שמנער את המיתוס הזה מעליהם - לא רק כדי שלא יעכב את ההתפתחות שלהם, אלא בעיקר מפני שזו תקופה שהם היו שמחים אפילו לשכוח ממנה.
"בניגוד למיתוס, אנחנו לא קשורים בשום דבר לסצנה המפורסמת ההיא. לא גדלנו בתל־אביב, לא הופענו בה בגיל 16 ולא יצאנו בזמנים ההם לשתות בירה עם חמי רודנר או עם יהלי סובול. הם אחלה אנשים, מוזיקאים טובים, וברור שיצא לנו להכיר לאורך השנים, כי בסוף זאת מדינה קטנה ואין פה יותר מדי במות, אבל בזמן אמת היינו אאוטסיידרים לגמרי בסיפור הזה. הגענו לסצנה הזאת במקרה, בזמן מקביל לכל ההרכבים האלו, אבל לא דיברנו את השפה שלהם, וחלק ממנה אנחנו גם לא ממש מבינים עד היום. השיוך הזה לתל־אביביות ולכל מה שמתלווה אליה, לא באמת קיים אצלנו בשום צורה".
כדי לחזק את קו ההגנה האאוטסיידרי, ברזילי גם לא מהסס לנפץ את בית הגידול של ההרכבים ההם. "הרוקסן הפך למיתוס הרבה יותר גדול ממה שהיה שם בפועל, בתרומה שלו למוזיקה עצמה, והיום אפשר להגיד את זה. מה שכן היה שם, זו חבורה של ילדים שנפגשו, לא באמת כדי לראות הופעות אלא כי זאת הייתה בעצם תנועת הנוער שלהם. נפגשים כדי להיפגש, ובום - פתאום יצא לזה שם של סצנה מוזיקלית".
"היום הגענו למצב שבו אני מרגיש הרבה יותר נוח עם מה שאנחנו", סוגר שי את פינת ההתחשבנות עם העבר. "אתה מזכיר לי כאן בשיחה תקופות שמבחינתי היו כלא, בלי הגזמה. זה אולי נראה אז שמח מבחוץ ומאוד צבעוני, אבל היינו ילדים אבודים בלי שאיפות אמיתיות, ועשינו דברים שהיינו חייבים לעשות ולא באמת את מה שבשבילו הפרויקט הזה קם בכלל".
להקמת הקספרים אחראי שי להב. להב, אז מוזיקאי ובמקביל גם קולנוען, סיים את הלימודים שלו בבית צבי והרגיש שעל אף השנים שעברו מאז המעבר מעיר הולדתו טבריה, הוא לא באמת התאקלם בעיר הגדולה, והרגיש יותר כדג מפרפר מחוץ לאקווריום מאשר ככזה ששוחה בו להנאתו.
בצעד שהדורות הנוכחיים, ובוודאי הבאים, כבר לא יכירו, פרסם להב מודעה בעיתון ("הסטטוס בפייסבוק של אז", הוא מציין בחיוך), שהוא מחפש גיטריסט למופע קברטי שבועי שנוגע באקטואליה ועטוף במוזיקה. ברזילי הגיע, השניים חיברו גיטרות למגברים וביחד עם חברים של אורן מהבית בחולון, שדאגו לכל מה שקשור במעטפת ההפקתית דאז של ההרכב (להלן, רכב חבוט ומכונת עשן מקרטעת) החלו השניים להריץ את המופע הסמי פוליטי סמי חדשותי שלהם, בלי שום תכנון עתידי להפוך להרכב מצליח.
להב: "בהתחלה ממש תכננו לעשות מופעים של 20 דקות, לרדת ולחכות לקהל נוסף שיגיע. אורן גם לא ממש חשב שהוא יוכל להיות זמר".
מי שלקח אותם תחת חסותו היה דודי לוי, אז אקס טרי של "נוער שוליים", שהפיק להם את האלבום הראשון. אבל להב יודע היום לזהות שהיה זה גם הרגע שבו החלום האמיתי נגמר, ואיתו הופיעה התדמית של הקספרים, על חשבון האמת הפנימית.
החיבה הזו לתיאטרליות מוזיקלית מצד אחד ואהבה להיסטוריה, לחברה ולפוליטיקה מן הצד השני, היוו את הבסיס להקמת ההרכב, ואפשר לזהות אותן כמוטיב חוזר ומרכזי גם כיום באינטקראציה הנוכחי של שני הצדדים הללו. בין צעידה לעבר הפטיפון והבעת חוסר שביעות רצון מהמוזיקה שמתנגנת שם, למשחק עם הבלורית המוארכת והתנועות המאוד היפ־הופיות שמלוות אותו גם בלי שהוא שם לב, משוחח להב עם ברזילי, ונשמע כמי שכל רצונו הוא בכלל להעביר שיעור באזרחות, היסטוריה ופטריוטיות לאחיו הצעיר.
בדקות ההמתנה לצלמת שמארגנת את סט הצילומים (ומקוששת לשם כך באומץ סולם מאחד השכנים), להב מנצל את הוואקום כדי ללמד את אורן שהמילה דת בפרסית היא בעצם חוק. הוא מסביר לו על ריכוזיות התקשורת בארץ, משווה בין גובה הלהבות בדיון הפנימי בישראל של היום לעומת ימי בית שני ("חייבים קודם כול לעשות פה איזה צו פיוס, אחרת נגיע להאשמות שהיו שם בתוך העם"), מפקפק בתנועות המחאה בארצות הברית ("הוויאטנמים לא ידעו שהם הקלף הכי חזק שלהם"), ומספר על נפלאות הגמ"חים החרדיים בבני ברק (אחות של שי חזרה בתשובה וחיה שם היום). וכמובן שאי אפשר בלי מונולוג של קישון, כשהוא תוהה בכעס איך זה שבן אדם שהביא את ישראל לגלובוס הזהב, לא מקבל את הריספקט שמקבלים כאן סופרים כמו עמוס עוז ודויד גרוסמן, שלדעתו מוערכים הרבה מעבר לראוי ביחס אליו.
באופן מפתיע, החברות בין השניים כמעט לא יצאה החוצה מתחומי אולפן ההקלטות. לא היו חגיגות משותפות, כמעט ואין חברים משותפים, לא יוצאים לשתות ביחד ולא נוסעים לחופשות משפחתיות בצוותא. עושה הרושם שהדרך שלהם להכיר אחד את השני, גם אחרי כל כך הרבה שנים, היא רק באמצעות הטקסטים והלחנים.
אבל בשנה וחצי האחרונות, הם מעידים, משהו השתנה. אורן ושי מוצאים את עצמם גולשים לשיחות נפש, כששי בתפקיד הפסיכולוג. זה נשמע מעט מפתיע לזוג שהעביר כל כך הרבה שנים ביחד, אבל זו אולי גם הסיבה שהפרידה שלהם לתקופה של כמעט שמונה שנים, בין האלבום השלישי ב־1996 לזה שבא אחריו ב־2004, ובין ההפסקה השנייה שהשניים לקחו עד 2008, לא באמת יצרה מכשול אישי גדול שסגר אופציה לקאמבק.
את שנות הפרידה העביר להב בהרפתקאות מוזיקליות רחוקות שנות אור מהווייב הקספרי, וגולת הכותרת כללה את הקמתה של להקת "היי פייב". "אלו היו פרויקטים שבהם לא באמת התעניינתי ונעשו ממקום של עבודה נטו וחוסר עניין נפשי ואישי, לא כמו שיש לי בעבודה עם הקספרים", ממהר להב לבטל כל שיוך מוזיקלי אמיתי לעשייה הזו. גם העובדה שבמקביל לריאיון, היי פייב מקיימים מסיבת עיתונאים לקאמבק משלהם, לא ממש גורמת ללהב איזה רצון להתרפק יותר מדי על פריט הטריוויה הזה בהיסטוריה שלו.
ברזילי נסע לארצות הברית, התחתן עם ישראלית שחברה טובה הכירה לו שם, חיפש את מזלו, התעסק מעט בהפקות מוזיקליות וניסה להקים הרכבים, אבל בסופו של דבר מצא את עצמו על טיסה חזרה הביתה. שום דבר לא הכין אותו למאבק הגדול האמיתי בחייו, מול גיליאן בארה. תסמונת נדירה שתקפה אותו בגיל 35, ושיתקה את כל גופו מלבד מערכת כלי הנשימה, בתוך זמן קצר.
לאחר אשפוז ומלחמה עיקשת, שהוגדרה תחילה כחסרת סיכוי, חזר ברזילי לנגן כנגד כל הסיכויים. את כל הסיפור הוא ריכז לכדי אלבום סולו יפהפה באנגלית בשם “Sorrow Demons Joy Blizzard”, שם בעצם כתב יומן על מה שעובר בתוך המוח של מי שהופך ביום אחד מרותק למיטה ואינו מסוגל להזיז איבר מאיברי גופו. אוקיינוס שלם שעבר בין הילד בן ה־18 עם תקליט הזהב ביד, לבין מי שכותב אלבום שהוא סיפור של מחלה שכמעט חיסלה אותו בהינף יד.
ברזילי מוחצן יותר מלהב, אך עם זאת גם חשדן ממנו. בניגוד ללהב, הוא פחות ממתחבר להיסטוריה היהודית כנקודה להיאחז בה, ואין ספק שבחלוקה גסה הוא הצד הפחות שמרן מבין השניים. הקעקועים על הידיים, הצחוק הנערי המתגלגל והלבוש היותר מסוגנן וגיקי־ניו־יורקי יכולים להעיד על כך. כל אלו הם ככל הנראה הסיבה שהביאה את במאי "מחוברים" להפקיד בידיו מצלמת ווידאו. ברזילי ייקח חלק בקאסט של העונה הבאה של התוכנית, ויהיה מעניין לראות את ההשפעה של זה על הדינמיקה ביניהם, שהפכה להיות לא רק להקה, אלא סוג של מסע נודד של מראיין ומרואיין.
כשאני שואל אותו על ההבדל שבין העבודה בקספר לבין העבודה האישית, ברזילי הופך להיות אסרטיבי יותר מכל רגע אחר בשיחה, ומציג תמונה ומשנה מוזיקלית סדורה שלא ממש עושה הנחות לתפיסות מוזיקליות מקודשות. "בקספר, מבחינתי, הכול צריך לצאת החוצה לפרצוף של הקהל מיד. כמו שפופ אמור להיראות, בום ישר לפרצוף. יש הרכבים שחברים משמיעים לי ואומרים 'קח איזה שלוש דקות כדי להיכנס לשיר ואז תבין אותו', ואני מתחרפן מזה. זה התנשאות פרופר. לקהל אין את כל הזמן שבעולם, ולכן אתה צריך לתת לו את המקסימום שלך כבר כשמתחיל השיר. אני הרבה יותר מחובר לגישה הזאת, ולכן גם יש לי חיבה לבלדות, שכרגע פחות באה לידי ביטוי בלהקה, אבל גם זה יגיע".
בשלב הזה של הריאיון אורן מבקש לצאת לעשן סיגריה בחוץ, שי שב להרכיב את משקפי השמש ופוצח במונולוג. בצירוף מקרים נבואי קוסמי לא עליז במיוחד, לאור נסיבות מותו של גבי שושן יממה מאוחר יותר, אותו מונולוג מסמל אולי לא רק את דרכה של קספר, אלא את הסיפור של כל מי שלא תמיד רוצה, או יכול, ללכת בתלם של תעשיית המוזיקה בארץ.
"ברור לנו שד"ר קספר, באותה מידה, הייתה יכולה גם לא לעבוד. שני זמרים שונים, שם מוזר מאוד של להקה, כל אחד עם העולם שלו. הקהל בקלות יכול היה לא להתחבר לדבר הדו־ראשי הזה ואנחנו יודעים את זה, הסיפור שלנו קשה לעיכול. בגלל זה גם אנחנו מרגישים בני מזל. אנחנו גם לא מסתירים את זה.
"אנחנו רוצים להיות כמה שיותר במיינסטרים הישראלי, ואנחנו עוד לא שם. לא אינדי, לא מחוץ לגדר ולא שוליים.
"זכינו בלוטו, רק בלי הכסף. יצאו לנו שירים מעולים, אבל המבחן אף פעם לא נגמר. כל יום, השעה חמש אחר הצהריים מגיעה ואם אתה לא על הוואן בדרך להופעה, זה ערב שבו תמיד תשאל את עצמך שאלות קיומיות שיגרמו לך לפקפק במשמעות האמיתית של החיים שלך".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם